בוקר בפקקים

יש פעמים שאני דווקא אוהבת את הפקקים,זה הזמן הכי טוב לעשות סדר במחשבות, אני סוגרת את החלונות , שמה לי מוזיקה שקטה ומעפילה אל על..
אבל היום משום מה לא הסתדר לי,
ניסיתי לסדר את חלקי הפאזל, אך הם התעופפו לכל עבר,
לא ראיתי מוצא.. ניסיתי לפזול לשכני לנתיב,
מימיני עמדה מכונית שרד כחולה, חלונותיה הכהים לא הצליחו להסתיר את הנהג שהתעקש לגלח את סנטרו בתנועות סיבוביות מול המראה,
משמאלי עמד טנדר ,את נהגו לא ראיתי, דפי העיתון שנעו
לאיטן הסתירו את פניו שהיו שקועות בכתבת ספורט,
מאחרי עמדה פיאט פונטו קטנה, בתוכה ישבה אישה , מדי פעם קירבה את פניה למראה השמאלית שהיא מתאפרת בקפידה.
נדמה היה כי אורחי הכביש הלז היו תושבי קבע בפקק זה,
לכל אחד היתה תעסוקה משלו, כמעט מתוכננת מראש,
אני משום מה החלתי לגלות חוסר סבלנות,
פתחתי את החלון השמאלי כדי להוציא את ראשי,להבין אולי מה פשר הפקק..


ואז כמו רוח סערה היא חדרה לתוך רכבי,
היא עמדה לפני, כולה מכוסה במדבקות,
לרגע תהיתי אם חניתי מול לוח מודעות,
או בחצר בית הכנסת בשמחת תורה,
כיביתי את המוזיקה ,
משב רוח חמה חדר אל הרכב,
אבל הם רקדו, קיפצו שם ללא לאות,
"אין, אין לנו על מי להשען.."
חיוך נסוך על פניהם, ידיהם מנופפות אל על..
משל אין זה כביש סואן,
משל היתה זו רחבה פרטית משלהם,
לפתע לא ענין אותי הפקק,
לפתע לא רציתי שהמנגינה תיגמר,
כל שביקשתי ברגע זה היה,

להרגיש ולו במעט
"שאין לנו על מי להשען,
אלא על אבינו שבשמים"

צפירת הרכבים מאחרי , נתנה לי להבין
כי מה שביקשתי, הרגשתי מעט,
והותירה בי טעם של עוד...

אגב,הרכב שלפני המשיך לפני מספר שניות אל הפקק הבא..

הורדתי אמברקס, העברתי הילוך,
לחצתי רגל על הגז,

וחייכתי,

"כי גז חיש ונעופה"



"וחותם יד כל אדם בו"

שונא לשבת בפקקים, בזבוז דלק, בימים כאלה אני מעדיף שהיה לי אופנוע...