איך אנו מכריעים (על חזקה וזיי[ס]פקנות)

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=925981

בהמשך לאשכול זה, שם טענה תמ"ל שלא מוצו אופני הספקנות, אני מנסה באשכול זה לבחון מראשית את צורת ההחלטות ומהי ספקנות.
______________________________________


הספקנות מהווה היום "גישה" בפני עצמה, במדעי הרוח וכך גם במדעים האחרים. במושגי היסוד שמלמדים בקורס הראשון בתורות המוסר, כבר מלמדים על הספקנות; מהי ספקנות כוללת? מהי ספקנות אתית? מהי ספקנות מטא-אתית? מהם טיעוניו העיקריים של הספקן המטא-אתי? לאלו עמדות מובילה ספקנות מטא-אתית? מדוע? הספק הוא אכן מצב מצוי מאד, כמעט בכל רגע ורגע, ואם מטילים ספק, ניתן להטיל ספק בכל. לא הספיקות "האם אני קיים באמת או שאני רק חולם שאני קיים" הם הספיקות שמונעים את תנועת חיינו, ספיקות מסוג זה אינם מהותיים בחיינו, וכפי שתיאר זאת הפילוסוף מונטיין מישל: "ואם יבוא למדן להורותני כי קרח אינו קר או אינו קיים, די לי שאצמיד גוש קרח אל גופי ואיווכח שאכן הוא קיים והוא קר". כלומר, בסופו של דבר אנו חיים עם התחושה שלנו, עמה אנו חיים ולה אנו מגיבים, והשאלות מהסוג האמור אינם אלא תרגילי מלל ובמקרה הטוב תרגילי מחשבה. הספיקות הדורשים התמודדות, הם ספיקות הדורשים הכרעה, אלה שמציבים בפנינו אפשרויות שונות של פעולה ואיננו יודעים איך להכריע ביניהם.

הספקנות המעשית, זו המפריעה לניהול חיים תקינים מצוי לרוב. גם אדם שאינו מוגדר כספקן כרוני, מוצא את עצמו מול ספיקות מתמשכים ללא יכולת הכרעה. ישנה היום תחושה רווחת שספקנות היא מעלה, היא מהווה סימן לפתיחות ולחכמה. אך כל זה רק בתחום התיאורטי, בתחום המעשי, מי שחי כל חייו בספיקות ואינו מכריע בהם, נתפס כלקוי, כמי שחסר לו חלק מהותי בזרימת החיים. השאלה היא, איך זה מסתדר, להיות ספקן תיאורטי ומעשית להיות החלטי?
בפועל, גם כשיש לנו ספיקות, לרוב אנו מכריעים בסופו של דבר, ולא תמיד עם היכולת להוכיח שמה שבחרנו נכון או מועיל יותר, אם כי תהיה לנו נטייה "להצדיק" לאחר מעשה את הצד שבחרנו (תכונת ההברגה).
איך אנו מכריעים ומחליטים?

יהודי,

אני הבנתי שאין הכוונה שהספקן הופך למיסטיקן קלאסי, אלא שיש לו את תכונת היסוד של הספקן - להאמין במשהו נסתר שמעבר להשגה.

ולעצם הענין -

גם אם ההבנות שבאשכול זה נכונות, לא תמיד הם מועילות לספקן. במקרים רבים ספקנות היא משהו קיומי, או שאני טועה ואלו שהציגו עצמם כך הטעו אותי.

הדברים יפים רהוטים ומחכימים
אך דיון ב"ספקנות" במנותק מאין ספור היבטים נוספים של הביטוי האנושי הוא מצומצם ולא מועיל, גם אם יש על כך קורסים באקדמיה.

גם הטענה שהספקן נהפך למיסטיקן מפוקפקת למדי.
במקרים רבים יותר המיסטיקה "מתלבשת" על האדם החד מימדי
מי ש"ספיקות" ממנו והלאה. הרבה יותר נכון לומר שהמיסטיקה "מתלבשת" על אנשים חד מימדיים, מאשר לומר שהיא תוצרת של ספקנות יתר.

ספרן, תודה, דומני שאשכול מבחן השני יותר קשור - http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=630973

___________________________________

(המשך)

הספקן הכרוני לא יסתפק בדברים האמורים ויטען את הטענה הבאה: "אולי המצב אינו שקול, אולי צד אחד עדיף על משנהו, ורק שאני לא רואה אותו?"
הספקן מחפש שוב את "האמיתות" שאינו מזהה, ומכאן ואילך הספקן נהפך גם למיסטיקן. אם אנחנו לא רואים עדיפות מכרעת לצד מהצדדים, פירושו של דבר שאין האחד מהם גובר על השני, זהו בדיוק מצב של "שקילות". הגמרא קוראת לזה "מכדי שקולין הן, דהאי מינייהו מפקת". כלומר, אם אין עדיפות, זה עצמו מצב של שקילות, ואז ההתנהגות המתבקשת היא זו המתאימה למצב שקול. הספקן מחפש את ההכרה שעדיין אין לו, הוא מניח אותה כקיימת. הוא למד מניסיון שלפעמים מתגלים לאחר ההכרעה נתונים מכריעים, אך אינו מבין שהאמת של מחר תתקיים רק מחר, ובהתאם לחייו עתה, המצב הוא של שקילות מוחלטת.

באשכול המובא בהודעה הראשונה כתב ווטו - "ספקן כרוני עלול להניח הנחה מיסטית שהמהות נסתרת [גם כשעדיין לא נודע] ולכן יסתפק גם אם הוא יודע ש | היינו |" והן הן....


תוקן על ידי - יהוסף - 16/09/2005 11:03:48

יהוסף,

שמא ראוי להוסיף כאן לינק לאשכול על טעותו של דקארט.

תוקן על ידי - ספרן - 16/09/2005 11:02:48

כדי להגיע אל יכולות ההכרעה, עלינו להתחקות על צורת ההכרעות הרבות שאנו כן מכריעים בחיינו. בחלק גדול מההכרעות יש צד לכאן וצד לשם, וההכרעה משתמשת באחד הצדדים להכריע על ידו. שני אנשים שיושבים לארוחה, האחד בוחר יוגורט לא ממותק, והשני את הממותק, הראשון יסביר את החלטתו "כי זה יותר בריא" והשני ינמק את הכרעתו "כי זה יותר טעים". בארוחה אחרת זה יכול לקרות הפוך. האם פירושו של דבר שהאחד מתכחש לטיעונו של השני?
לא! שניהם מודעים לב' הזוויות, ששניהם אכן קיימות, והשאלה איזה צד היה נראה באותו רגע "חזק" יותר, כלומר מרשים יותר וקרוב יותר לתשומת ליבנו.

ה"חזקה" נותנת לנו את היכולת להתאים את התנהגותנו ולהכריע על פי החזק יותר ולאו דווקא על פי הנכון יותר מבחינה עניינית המנוטרלת מה"חוזק" של רשמי הדברים בחיינו.

כאמור, אנו חיים עם התחושות שלנו, ולכן כאשר התחושה של אחד הצדדים "חזק" יותר, אכן הגיוני שנפעל על פיו. ההחלטה לפעול כמו הצד החזק יותר, מתאים יותר לרשמי המציאות, עמם אנו חיים כרגע, וזו ההתאמה היותר אמיתית ביחס לחיינו כפי שהם.

אם נתבונן, נגלה שהכרעות כבדות משקל בחיינו, נקבעים על ידי "החזקה", הצד הנוטה יותר בתחושת חיינו. אדם שהחליט להיות פסיכולוג, יכול להניח שבחן מספיק את שאר המקצועות ואכן מצא התאמה ברורה בינו לפסיכולוגיה יותר מכל תחום אחר? אדם שבוחר לו בן או בת זוג יכול להניח שצדדים אחרים באישיות אחרת לא מתאימים לו יותר? ספיקות אלו אינם מונעים ממנו להחליט. כיוון שהנטייה היותר "חזקה" שלו היא לפסיכולוגיה, הוא בוחר בה, כיוון שהתאמה שהוא מגלה בבן או בת הזוג "חזקה" יותר מהתאמות אחרות, כאלו שלא נפגש בהם, הוא מכריע על פי החזקה.

יתירה מזאת, רוב החלטותינו, הן היום יומיות והן הכרעות ארוכות טווח, מוכרעים על ידי החזקה. כשאנו יוצאים לטייל, אנו יכולים למדוד את התועלת וההנאה שהטיול עונה עליהם? אנו יכולים להוכיח שהטיול מיצה את עצמו כשאנו חוזרים ממנו? אנו יוצאים לטייל כי הנטייה היותר "חזקה" שלנו שטיול מוסיף ומועיל, ואנו מפסיקים אותו כאשר הצד של המיצוי גובר בחוזק רושמו. אם השאלה היא אם אנו משוכנעים בדבר ההחלטה שלנו להמשיך ולטייל, התשובה היא כן! אנו משוכנעים שזה מה שמתאים יותר לעשות. אם השאלה היא האם מוחלט שהטיול הזה יוסיף את מה שנראה לנו שהוא יוסיף, התשובה היא לא! כך גם בשאר ההחלטות, כמו כמה, מה ומתי לאכול, מה ללבוש, במה לעסוק, אנו משוכנעים שהצד החזק יותר הוא זה שעל פיו אנו אמורים לפעול. כל האמור, כאשר אין חוזק גדול מחוזקו של הרושם, כדלהלן.

כל האמור נכון כאשר אכן אין לנו דרך למדוד את הדברים בצורה עניינית ללא הענייניות של החזקה. כשיש לנו יכולת למדוד, ה"חזקה" דורשת אף היא את המדידה העניינית. אם אנו יכולים לשער, על פי ניסיון העבר או כל מדד אחר, מתי נתעייף בטיול, הרי שצורת ההכרעה נדרשת מתוך נתון זה. הענייניות, כאשר היא מצויה, מהווה את הצד החזק יותר בהכרתנו, ולכן נפעל על פיה.
אין פירוש הדברים שלפעמים אנו מכריעים על פי "חזקה" ולפעמים על פי "ידיעה", אנחנו תמיד מכריעים על פי מה שמתאים יותר לתחושתנו והכרתנו. פעם ההתאמה היא מחמת ידיעה ופעם מחמת חוזק, אך העיקרון אחד ואחיד בשניהם.

כאן מגיע הספקן, מתבלבל ומבלבל. הספקן מתעלם מתצורת החיים על פי "חזקה" ופונה לידיעה לבדה, ומתחיל לשאול: "האם אתה בטוח שבריא עדיף מטעים?" "האם אתה בטוח שהטיול יספק אותך, אתה יכול להוכיח זאת?" כך הולך הספקן וגודע את עצמו מארץ החיים. הוא אינו מתאים את התנהגותו להכרתו ותחושותיו, וכך עוצר את התקדמותו בחיים להתאים את התנהגותו לחייו כפי שהם. הספקן אינו שם לב שהוא חי, אוכל ונושם, בגלל החזקה, שהוא מדבר בגלל החזקה. הוא הולך ונלחם בטבעו.
מה אנו אומרים לספקן?
אנו טוענים כלפיו, שאם אינו מוצא נתון ענייני, עליו להקשיב לחייו ולעצמו, ולגלות אם הדברים לא מוכרעים על ידי החזקה. אם אכן אין כל הכרעה, גם לא מצד הרושם החזק יותר, הרי לפנינו ספק שקול, שיש בו כמה דרכים טבעיות להכריע על ידן. ההכרעה הטבעית ביותר למצבי ספק, זה להישאר במצב הקיים. אם אינך יודע אם טיול יועיל לך או לא יועיל, הרי שאין לך כל מניע לעשותו. ישנם עוד הכרעות טבעיות למצבי הספיקות, כפי שנראה בהמשך.

הבעיה העיקרית של הספקן, זה שבחיים היום יומיים ממלא את עצמו בספיקות, שאינו מסתכל על סך הדברים, אלא קופץ מצד לצד. אם הספקן היה שם את ב' הנתונים בספק, ומסכם שבסך הכל אין הכרעה, הרי שהיה מכריע את ההכרעה המתאימה למצבי הספיקות, כמו "שב ואל תעשה" או "אחוז מזה וגם מזה אל תנח ידיך". הספקן, אינו רואה את המכלול, אלא רגע אחד הוא מתמקד בצד אחד והוא זה שנראה לו נכון, ורגע אחר הוא מתמקד בצד השני כנכון, וכך יכול הוא כל חייו לסוב על צירו, רגע להתבונן בצד אחד וברגע האחר בצד השני. אילו לרגע היה באמת מנטרל את עצמו, ומנסה לראות את המציאות ללא התנועה שלו בין הנתונים, היה מזהה, או את הצד ה"חזק" יותר, או את המצב השקול של הדברים.
הספקן חושש שמחר יגלה שהוא טעה, הוא חושש שיראה את החלטתו הנוכחית כשגויה, לכן הוא שב שוב ושוב על התהליך, בוחן את הצד הזה ושב לבחון את הצד האחר. הספקן אינו מבין שגם אם מחר יתגלה לו שאילו היה צריך אז להכריע היה מכריע אחרת, זה אינו אומר שההכרעה שהכריע היום היא טעות. האדם מכריע על פי ההתאמה הכוללת להכרה, ואם אתמול ההכרה הייתה אחרת, גם ההתנהגות המתאימה הייתה אחרת, ומה שנכון להיום אינו נכון ממילא לאתמול.

כמובן שמי שיש לו ניסיון חיים שסיבובי הספקנות מביאים אותו להכרעה יותר אובייקטיבית, הרי שתהליך הספק נדרש ממנו כצד חזק יותר לדרך הכרעה. אך על פי רוב, אם לאחר חמשה ששה פעמים של זרה על ספיקות המצב נשאר בעינו, הרי שהדברים לא ישתנו באמת על ידי סיבוב זהה נוסף, אלא על ידי ניסיון להנחית "אמיתויות" והצדקות מלאכותיות.