_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

נס: בתו של יונתן רזאל - ניצלה ביתו בת ה-4 של הזמר יונתן רזאל, שנפלה מגג ביתם שבנחלאות ביום העצמאות, לשם עלתה בכדי לצפות בזיקוקים, הוטב והיא יצאה מכלל סכנה • אביה: "מודה לציבור על העזרה והתפילות" יעקב מן, בחדרי חרדים תאריך: 30/04/2010 01:08:00

בשורה טובה מירושלים: כמעט שבועיים לאחר נפילתה של רבקה רזאל בת ה- 4, מגג ביתה בשכונת
נחלאות בירושלים יצאה הילדה מכלל סכנה.


בערב יום העצמאות עלתה הילדה עם אביה, הזמר יונתן רזאל, אל גג ביתה כדי לצפות בזיקוקים ונפלה בחזקה אל הרצפה מגובה רב. השבועיים האחרונים עברו על הוריה וקרוביה במתח רב, כשחייה של הילדה תלויים על בלימה. היום, למרות היותה עדיין במצב קשה, כשהיא מונשמת במחלקת ילדים של טיפול נמרץ יצאה רבקה הקטנה מכלל סכנת חיים.

תושבים רבים מהשכונה התקבצו בימים האחרונים לתפילות בבתי כנסת באיזור, מתוך תחינה שק-ל כביר לא ימאס תפילת רבים,.

הוריה של רזאל שקיבלו היום את הבשורה טובה, לא יכלו לכלוא את התרגשותם. אביה של הילדה הזמר יונתן רזאל מסר כי הוא מודה לציבור על העזרה והתפילות הרבות שנשאו בשביל ילדתו ומבקש להמשיך ולהרבות בתפילה עבור רפואתה.

תודה רבה אבא שבשמים 

 

בס"ד

נהג מונית המקפיד להתפלל מדי יום במנין, סיפר שבוקר אחד בדרכו לתפילה עצר אותו אדם וביקש להסיעו לשדה-התעופה. נסיעה זו ,שמחירה רב, קסמה לו מאד מה גם שהיה זה  "על הבוקר" – "כסף ברכה"...

כאן החלה המלחמה הפנימית הקשה: לדחות את האדון או להיעתר לו ולנסות למצוא מנין מאוחר יותר, סוף-סוף לא כל יום מזדמנת נסיעה בסכום כה נכבד.

הנוסע מפציר: "נו, נהג, אפשר לעלות?"

"תמתין, בבקשה, איני יודע אם אני יכול לבצע את הנסיעה..."

"מה יש לך לבדוק?" - הפציר האיש בחוסר סבלנות - "זו נסיעה יפה ומשתלמת!"

הנהג עשה חישוב מהיר ונוכח שאם הוא יקח את הנסיעה הוא מוותר על תפילה במנין.

"לא, אני מצטער, אני לא אוכל לקחת את הנסיעה!" - השיב הנהג.

"אני לא מאמין!" - רטן האיש - "אני בלחץ נוראי, יש לי טיסה בעוד שעתיים. אני מוכן להוסיף לך אפילו תוספת למחיר הרגיל.

אני לא רואה מוניות עוברות בשעה כזאת כאן... אתה חייב להסיע אותי" -  פסק בהחלטיות.

"לא, אני מצטער!" - ענה הנהג בקול בוטח - "הנסיעה הארוכה הזו לא מסתדרת לי. אני אזעיק בקשר נהג מונית אחר מהתחנה שלנו והוא ישמח מאד לבצע את הנסיעה. תוך 5‏ דקות תגיע מונית. כל טוב, להתראות!"

ברם, בכל זאת הלב צבט לו. ברגשות מעורבים הוא הלך לתפילה עם ההחלטה להתפלל במנין, אך במוחו הבזיקו שטרות הכסף שלא נכנסו לכיסו. למרות זאת שיכנע את עצמו שתפילה במנין שווה יותר מהכסף שהיה אמור להכניס לכיסו וכך נחה דעתו .

לאחר התפילה, מיד עם תחילת נסיעתו עוצר אותו תייר ומבקש נסיעה קצרה. "גם זו לטובה." - הפטיר בליבו.

התייר בתום הנסיעה ביקש לשלם עשרה דולרים תמורת השירות אך במקביל ביקש לתמחר לו במדויק את סכום הנסיעה בשקלים ולהחזיר לו עודף כנדרש.

מיודענו הנהג כמעט שפרחה נשמתו מרוב כעס. בסה"כ מגיע לו שקל בודד עודף והוא עוד מתמקח איתו על כך שאבדוק לו מהו השער היציג המופיע בעיתון המונח לצידו. ואכן בבדיקה מהירה התברר שמגיע לתייר שקל ועשרים אג'. התייר קיבל את העודף וירד מהרכב.

הנהג החליט שכנראה היום "לא הולך לו". עצביו נמתחו יתר על המידה אך הנה שוב הוא מנסה לחפש נוסעים מזדמנים ולפתע הוא רואה על הכסא שעליו ישב התייר שטר של חמישים דולר. הוא ניסה לראות אולי התייר נמצא בקרבת מקום כדי להחזיר לו את האבידה, אך לשווא.

בחישוב מהיר במוחו התחוור לו כי שווי השטר בשקלים הוא מאתיים וארבעים ש"ח אותו "הפסיד" בבוקר כשסירב לקחת נסיעה לשדה-התעופה על חשבון התפילה...

("אור דניאל").

בס"ד

"... נֹוסְעִים אֲנַחְנוּ..." (במדבר ח, ג).

חבריו של נהג-רכבת באחד מקווי התחבורה של הרכבות בארץ, הבחינו לפתע שהאיש מתקרב ליהדות, ולא ידעו את הסיבה לכך. ואכן, הנהג המשמש מזה עשרות שנים כנהג ברכבת, השלים את חזרתו בתשובה, ואז כינס את חבריו וסיפר להם מה הביא אותו לכך;

בבוקר אחד, לאחר שהובלתי את הנוסעים למחזו חפצם, והתכוננתי לרדת מהקטר ולעשות הפוגה קלה, אני רואה יהודי חרדי שירד מאחד הקרונות המרוחקים מן הקטר, הוא סימן לי שאמתין רגע, ומשהתקרב אלי, אמר לי רק מילה אחת: 'תודה'.

הדבר הזה ריגש אותי עד מאד. אני משתמש כנהג מזה שנים רבות, ועוד לא קרה מעולם שאחד הנוסעים יבוא ויודה לי.

אף אחד מרבבות הנוסעים שהסעתי, לא חשב שבעצם גם אני טורח וקם מוקדם בבוקר, ומשאיר בביתי משפחה וילדים, על מנת לקחת את הנוסעים למחוז חפצם. למרות שכמובן אני עושה זאת כדי לקבל משכורת, אבל אחרי הכל היהודי החרדי הזה חידש לי שבעצם אני עושה לו טובה גדולה...

הנהג הוסיף שממראה פניו של היהודי אפשר היה להרגיש שהוא אכן אמר את ה'תודה' מכל הלב. ואז אמרתי לעצמי: אם זה מה שתורת ישראל מעניקה לאדם, אני רוצה ללמוד תורה!

לא יאומן. מילה אחת, רק אחת, ואיזו השפעה! לדורי דורות!

והדבר אקטואלי עבור כל אחד ואחד מאתנו, גם אם אינו נוסע ברכבת ישראל... גם אם לפני שיורדים מן האוטובוס אפשר לומר תודה לנהג, וגם למנקה הרחובות החולף ליד ביתינו ומטאטא בידו, אפשר להודות מכל הלב. התוצאות עשויה להיות מרחיקות לכת.

(מתוך "עלינו לשבח").

בס"ד

אם לא למעלה מזה

י"ל פרץ

בס"ד

כך הפכה צעירה מוסלמית מתוניסיה לאישה חרדית מחיפה

היא נולדה למשפחה מוסלמית אמידה בתוניסיה, קיבלה חינוך אנטישמי וגדלה על שנאת ישראל. כשהחליטה להתגייר, הוריה חשדו שגויסה ע"י המוסד ואיימו לאשפז אותה. היום היא חיה בחיפה עם בעלה ובתה, מנהלת אורח חיים חרדי. בראיון מיוחד ערב עלייתה לארץ, מספרת ציפורה, שנולדה כאסמה, על אביב העמים הפרטי שלה

כשבכל העולם ציינו לפני שלושה חודשים עשור לפיגועי 11 בספטמבר, נזכרה ציפורה (השם המלא שמור במערכת) איך בעיצומה של הטרגדיה השתנתה לה תוניסיה, מולדתה, מול העיניים. כמו שאר העולם, המדינה הצפון אפריקנית שנחשבה מתונה יחסית ראתה את מגדלי התאומים קורסים בשידור חי, אבל במקום לחוש חמלה כלפי אלפי הקורבנות, נשטפה בגל עכור של הקצנה דתית ושנאת המערב. 
  

ציפורה עם בעלה יוסף והתינוקת צופיה אמונה צילום: רלי אברהמי

"תוניסיה שלפני הפיגוע לא הייתה מדינה דתית במיוחד", נזכרת ציפורה, שאז עדיין נקראה בשמה הערבי, אסמה. "רוב החברים שלי היו חילונים, לא כאלה שמתפללים חמש פעמים ביום. אבל בימים שאחרי הפיגוע אנשים ברחוב חשו תחושה אדירה של גאווה מוסלמית. תחושה של אחדות השורות. 

"פתאום העולם התחלק בין מאמיני האיסלאם מצד אחד ומדינות המערב מהצד השני. זה היה מדהים. כמה ימים אחרי הפיגוע הגעתי לבית הספר וראיתי יותר בנות בכיסוי ראש. תלמידים הלכו עם תמונות של אוסמה בן לאדן בארנק. המכה שהמערב ספג הייתה רגע של התרוממות רוח עבור העם התוניסאי". 

אביה של אסמה, כלכלן שרכש את השכלתו באוניברסיטת סירקיוז שבמדינת ניו יורק, הועסק על ידי האו"ם והיה בקשרי עבודה עם ארגוני סעד בינלאומיים. יחסו לישראל התאפיין בתיעוב חסר פשרות. "אבא שלי הוא אנטישמי במלוא מובן המילה", היא מדגישה. "מצד אחד, אדם משכיל שלמד באוניברסיטה בניו יורק ומצד שני, שונא יהודים ואנטישמי ממש. אחד שבתוך תוכו באמת מאמין שכל היהודים מריחים רע, שהם לא נקיים. הוא היה צופה בחדשות באל-ג'זירה ואומר כל הזמן שהוא לא מבין למה העולם לא נלחם נגד ישראל, למה מאפשרים לה להמשיך בכיבוש, למה לא משמידים אותם. 

"למרות השנאה לישראל אבא היה אינטלקטואל אמיתי", היא מספרת. "אדם סקרן שהיה בכל העולם. מאוד פתוח. הוא עבד עם הרבה אמריקאים. הוא הכיר אותם מקרוב וחש קרבה גדולה לתרבות האמריקאית. אחרי הפיגועים הוא חשש שאנחנו הולכים לקראת שפיכות דמים קשה, לקיטוב בין מזרח למערב. 

"היינו משפחה אמידה. אמא עקרת בית, שלוש אחיות. כל מה שרציתי קיבלתי. היינו נוסעים לחופשות שנתיות מעבר לים, כמעט בכל העולם הייתי. גרנו בבית של שתי קומות בבירה תוניס, היה לנו כלב. במשך שבע שנים למדתי נגינה בכינור". 

אבל בין החופשות בהרי האלפים לשיעורי הכינור, שלטו בבית אמונה איסלמית חזקה והזדהות פאן-ערבית. "אמא שלי הייתה דתייה, אחת כזאת שמתפללת חמש פעמים ביום, שמטיפה לשמירה על אורח חיים דתי. אני זוכרת שכשבחוץ היה חם היא הייתה ממלאת בקבוקים במים קרים והולכת לחלק לעניים. ברמדאן, כשהצום היה נגמר בערב, היא הייתה ממלאת סירי אוכל ויוצאת לחלק לאנשים ברחוב. היא הייתה אישה של הרבה חסד". חיוך נוסטלגי עולה על פניה כשהיא אומרת את המילה "חסד" בעברית נטולת מבטא. 

איך הרגשת עם פרוץ ההתקוממות העממית בתוניסיה בחורף שעבר? 
"בהתחלה שמחתי מאוד על כך שהעם התוניסאי לוקח את הגורל שלו בידיים סוף סוף. אחת הסיבות שרציתי לעזוב את תוניסיה וללמוד מחוץ למדינה הייתה שכמו הרבה צעירים אחרים במדינה, גם אני חשתי מחנק גדול כתוצאה מהמצב הפוליטי. כשזין אל-עבאדין בן עלי עזב את המדינה, זה היה ממש סוריאליסטי. הדרך שבה הוא ובני משפחתו עשקו את תוניסיה היא נוראה. האופן שבו הם השתלטו על הכל - חברות הסלולר, חברות התעופה, מערכת החינוך. הם היו המאפיה התוניסאית בחסות החוק". 

הופתעת מניצחונה של התנועה האיסלאמית בבחירות שנערכו לאחרונה במדינה? 
"אני לא מופתעת מכך שהעם התוניסאי בחר במפלגה דתית. זו מהות הדמוקרטיה, אנשים בוחרים במי שמייצג אותם בצורה הטובה ביותר. יחד עם זאת, התאכזבתי כמו רבים מאנשי האליטה הליברלית של תוניסיה שציפו להקמת מדינה חילונית. אם מסתכלים על זה בצורה ריאלית, אנחנו צריכים להבין עד כמה העולם הערבי-מוסלמי, אפילו החוגים הליברליים שבו, כמו העם התוניסאי, מחובר למסורת שלו, לדת, לאמונה. בשורה התחתונה, כל מפלגה היום בתוניסיה היא אנטי ישראלית, ובקרוב עומדים להעביר שם חוק שקובע שכל קשר עם ישראל הוא בבחינת פשע, מה שאומר שאם אמא שלי תדבר איתי בטלפון ניתן יהיה להעמיד אותה למשפט. זה מאוד מעציב אותי". 

ספקות מגיל צעיר

אנחנו נפגשים בפיצרייה כשרה בחלקה היהודי של העיירה פסאייק, בצפון מדינת ניו ג'רזי. ציפורה מגיעה בכיסוי ראש ובחצאית ארוכה שמקנים לה מראה שמשתלב היטב בנוף המקומי. לצדה בעלה יוסף, כיפה שחורה לראשו, ציציותיו בחוץ, אוחז בבתם בת החצי שנה, צופיה-אמונה. לניו ג'רזי הגיעה המשפחה שלושה ימים קודם, לקראת ההמראה לישראל, יחד עם עוד מאות זוגות יהודים שבחרו לעזוב את ארצות הברית ולעלות לארץ, בסיוע ארגון "נפש בנפש". 

אסון התאומים. תוניסיה נשטפה בגל של שנאה צילום: אי-פי

כלפי חוץ הפרופיל שלהם לא שונה מזה של משפחות יהודיות אחרות שעברו בשנים האחרונות מסלול דומה: צעירים באמצע שנות העשרים לחייהם, עם ילד או שניים, שסיימו לא מזמן את הלימודים, רגע לפני שהקריירה כובלת אותם למקום עבודה קבוע. כמו בעלה, גם ציפורה רואה את עצמה כציונית אדוקה. "כשרצו לעשות ליוסף ולי שידוך הדבר הראשון שהוא רצה לדעת זה אם אני אהיה מוכנה לעבור לישראל", היא נזכרת. 

אבל מתחת לחזות החרדית, הלימודים בישיבה והשמירה הקנאית על אורח חיים דתי, מסתתר סיפור אנושי חריג של שני צעירים שנולדו הכי רחוק שאפשר מישראל ומהיהדות. היא, אסמה (את שם משפחתה, כמו את פניה, היא חוששת לחשוף בגלל הרגישות הגדולה של מצבה), בת למשפחה מוסלמית מתוניסיה שחונכה לשנאת יהודים; הוא, אוסקר הווארז, בן למשפחה קתולית מהונדורס, נוצרי אדוק שהעביר את שנות התבגרותו כמדריך בכנסייה. שניהם משכילים, דוברים כמה שפות ומצוידים בניסיון חיים ייחודי. אבל במקום לחיות בניו יורק הקוסמופוליטית, הם בחרו להתגייר, להקפיד על קלה כחמורה ולהקים את ביתם בישראל. 

ציפורה אומרת שרמזים לשינוי שהיא עתידה לעבור הופיעו כבר בגיל צעיר. "אני זוכרת שבגיל 15 ראינו טלוויזיה. כמו תמיד, החדשות היו פתוחות על ערוץ אל-ג'זירה, שהראה פעילות של כוחות צה"ל בשטחים. בת דודה שלי הגיבה בזעם. היא אמרה שהיא לא מאמינה מה היהודים עושים לפלסטינים, לעינויים שהם מעבירים אותם, לכיבוש האכזר. ואני יושבת שם וחושבת לעצמי, כל מה שאני יודעת על מה שקורה שם מגיע מאל-ג'זירה. מעולם לא פגשתי ישראלים, מעולם לא למדתי על מה שקורה שם בשום מקום אחר. אף אחד לא נתן לי לשמוע מה הצד השני מרגיש. גם אבא שלי, עם כל ההשכלה והפתיחות שלו, מעולם לא חשב שאולי יש צד נוסף לסיפור. כשזה מגיע לישראל, לכל התוניסאים יש עמדה אחת, שישראל היא התגלמות כל הרוע ושצריך להשמיד אותה". 

אז איך קרה שאצלך זה אחרת? 
"באופן אירוני, אבא שלי לימד אותי לחשוב בעצמי. הוא זה שלימד אותי לא לקבל מה שהתקשורת אומרת לי באופן עיוור. למרות שאני יודעת שהוא לא יאהב את זה, הרצון שלי ללמוד על ישראל, להכיר את הצד השני, בא ממנו. הוא אדם סקרן שחינך אותנו ללמוד כל הזמן. אני זוכרת שבגיל שמונה, תשע, אמרתי לאבא שלי שזה בטח לוקח נצח לספור עד אלף. והוא, בתגובה, ביקש ממני להתחיל לספור, כדי שאראה בעצמי כמה זמן זה לוקח. אז ישבנו ביחד וספרנו מאחד עד אלף, בלי לדלג על אף מספר. הוא לא היה מוכן לוותר עד שאני לא אראה כמה זמן זה לוקח". 

האביב הערבי של אסמה-ציפורה לא עצר שם. את ספקנותה כלפי הסכסוך המזרח תיכוני היא לקחה איתה לשיעורי הדת שנערכו בבית הספר שלה. "כולם היו מקבלים בהסכמה את מה שלמדנו ורק אני הייתי נשארת בסוף השיעור ושואלת הרבה שאלות", היא מספרת. "בהתחלה אלו היו שאלות כמו, למה אישה לא יכולה להיות אימאם אלא רק גברים, ובהמשך זה גלש לשאלות על הנרטיב עצמו". 
 

המהומות בתוניסיה, לפני שנה צילום: רויטרס

מה לא הסתדר לך בדיוק? 
"בגיל 13 התחילו להתעורר אצלי ספקות בנוגע לכל מה שכתוב בקוראן. לא הבנתי איך זה שאלוהים מצד אחד כל כך רחמן, ומצד שני הקוראן מלא בתיאורים שאומרים שאסור לסמוך על הנוצרים והיהודים, שהמוח של האישה קטן יותר מזה של הגבר. בשלב מסוים התחלתי לחשוב לעצמי האם כל זה באמת מאלוהים". 

מה עושים עם הספקות האלה? 
"בשלב מסוים, בסביבות גיל 16, התחלתי לחפש פתרונות במקומות אחרים, התחלתי לפנות לכיוונים חדשים בחיפוש אחר תשובה. פעם אחת, בדרך לשיעור כינור, נכנסתי לאחת הכנסיות שהייתי חולפת על פניה, רציתי לראות איך הם יתייחסו אלי, אם הם יוכלו לעזור לי. זה לא פתר לי את הבעיה. במקביל התחלתי ללמוד על דתות אחרות. קראתי על הנצרות, על בודהיזם, הינדואיזם. על היהדות כמעט לא קראתי, כנראה בגלל שחומרי קריאה בנושא לא היו נגישים בתוניסיה. 

"בשלב מסוים התחילו להתייחס אלי במשפחה ובבית הספר כאל האגנוסטית הבעייתית. זה השפיע עלי בצורה קשה. הייתי חושבת על זה כל זמן, קמה כל בוקר מלאה במחשבות למה אני בכלל חיה. המחשבות לא הרפו ממני, ובגלל שלא היה לי עם מי לדבר, זה הגיע למצב שהתעורר חשש אמיתי שאם זה יימשך זה עלול להשפיע על המצב הנפשי שלי. זה היה מצב מאוד מורכב, מאוד בעייתי, במיוחד בגלל שהמשפחה והחברים לא היו מוכנים לשתף איתי פעולה. 
  
"בסוף הגעתי למסקנה שהדרך היחידה להתמודד עם זה היא פשוט להמשיך בחיי. לעשות מה שכולם מצפים ממני לעשות ולהמשיך הלאה. ללכת לקולג' טוב, להתחתן, למצוא עבודה מכובדת ולהרוויח הרבה כסף". 

אירוע משנה חיים

נאמנה לתוכנית החילוץ שלה, אסמה נרשמה ללימודי מדעים ומתמטיקה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בבירת ארצות הברית, שאליה יכלה להתקבל בזכות הגרין קארד שקיבלה מתוקף מעמדו המיוחד של אביה. במקביל המשיכה להשקיע שעות בנגינה בכינור והצטרפה לקבוצת אינטרנט של נגנים מכל העולם. שם, בין קבוצות הדיון והקונצרטים הווירטואליים, פגשה נגן יהודי בן גילה, והשניים החלו לנהל קשר אינטרנטי. 

אל גריבה שבג'רבה. חב''דניק לצד נשים מקומיות צילום: AFP

מהר מאוד השיחות ביניהם גלשו גם לנושאים דתיים. "בשלב מסוים אמרתי לו שאני לא מאמינה בכלום ושאני כלל לא בטוחה שיש אלוהים. מאוד הפריע לו שאני לא מאמינה. הוא אמר לי שאנחנו הרבה יותר מסתם גוף, שיש לנו נשמה, שכל לילה הנשמה שלנו עוזבת את הגוף ובגלל זה בבוקר הוא אומר את תפילת השחר". 

אולי זה היה התיאור שקסם לה כל כך, אולי השיחה הפתוחה שבאה אחרי שנים של הדחקה ועוינות מצד כל מי שהכירה בתוניסיה. מה שבטוח זה שהשיחה האקראית הפכה במקרה שלה לאירוע משנה חיים. ההסברים של הידיד האינטרנטי היו מענה לחיבוטי הנפש של אסמה, להתלבטויות שלה בשאלות קיומיות ובאובדן האמונה. "הדברים שהוא אמר על הנשמה של האדם ועל הקשר בין גוף לנפש התחברו מיד למה שהרגשתי בתוך תוכי", היא נזכרת ועיניה נפערות בהתפעלות. "אחרי השיחה שלנו הלכתי לאינטרנט, הגעתי לאתר של חב"ד והתחלתי לקרוא". 

מה ראית שם שמשך אותך כל כך? 
"זה היה מדהים. התחלתי לקרוא על פרשת השבוע, על התורה, על מפרשים שונים כמו הרמב"ן. פתאום גיליתי אוצר אדיר של מידע. זה היה מסמך היסטורי שהתחבר למציאות היומיומית שלי. מאז, כל שבוע קראתי את פרשת השבוע והייתי שואלת אותו שאלות. הייתי קוראת את הפרשנויות השונות, את ההסברים של רש"י, ובכל אותו זמן בכלל לא הבנתי שמה שאני קוראת זו היהדות. לא הבנתי למה לא מלמדים את זה בתוניסיה, למה לא מפיצים את המידע המדהים הזה בכל העולם, בלי קשר אם זה יהודי או לא. בשלב מסוים ראיתי שאני מוצאת את עצמי יושבת שעות ארוכות על האתר של חב"ד, והתחלתי לשאול את עצמי מה אני אמורה לעשות עם כל המידע הזה? איך כל זה מתחבר לחיים שלי ולאן אני צריכה לקחת את זה?". 

איך זה השפיע על סגנון החיים שלך? 
"היינו מדברים בטלפון לא מעט, בעיקר בנושאי דת. וכל שבוע, ביום שישי, הוא היה אומר לי שאני לא יכולה להתקשר אליו עד אחרי השבת. כך שבוע אחרי שבוע, ואני מתחילה לחשוב על השבת שהוא מספר לי עליה, כמה שזה רעיון חכם, המחשבה שיום אחד בשבוע מכבים את הפלאפונים, סוגרים את המחשב ואת הטלוויזיה ופשוט חושבים על החיים, על הקשר עם אלוהים. זמן להתבוננות פנימית, למדיטציה. קו טלפון ישיר לאלוהים שמאפשר לאדם להתחבר למשהו שהרבה יותר גדול ממנו". 

אסמה התחילה לשמור שבת והבינה שמכאן כבר אין דרך חזרה. "זאת הייתה התחושה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים", היא מספרת. "הידיעה שזה יום שישי בערב, שאני מדליקה נרות והזמן כאילו עוצר מלכת. הייתה באוויר תחושה חזקה מאוד של קדושה". 

חיילים ומפגינים בבירה טוניס. צילום: אי-אף-פי

ואז הבינה שהיא צריכה לעשות את השינוי שכל כך פחדה ממנו. "פניתי לרב ברי פרונדל מוושינגטון (רב בית הכנסת "קשר ישראל" בוושינגטון, סגן נשיא ועד הרבנים של וושינגטון ומי שעומד בראש ועדת הגיורים של הרבנות הדתית באמריקה - צ"י). "אלא שבמקום לקבל אותי הוא ניסה להדוף אותי ואמר לי שהוא לא בטוח שזה רעיון טוב". 

נעלבת? 
"מה שהוא אמר זה שתהיה לי הרבה יותר השפעה בתור מוסלמית שפועלת למען העם היהודי. שאם אני אתגייר המשפחה שלי עלולה לרצוח אותי. היום אני מבינה שזה חלק מהתהליך, שהמטרה שלו הייתה לראות כמה אני רצינית ונחושה להתגייר. ואני באמת חזרתי אליו עוד פעם ועוד פעם, והוא נתן לי ספרים לקרוא ואני קראתי את כולם. עד שבשלב מסוים התחלתי ללכת לבית כנסת 'קשר ישראל', שבו מתפלל גם הסנאטור ג'וזף ליברמן". 

כעבור כמה חודשים החליטה אסמה לעבור לניו יורק, כמה שיותר קרוב לשכונת קראון הייטס, המרכז הגדול של תנועת חב"ד. "נרשמתי ללימודי כלכלה באוניברסיטה בברוקלין. הסיבה שעברתי לשם היא שקראתי על הרב שלהם, שמחה ויינשטיין, שמאוד מעורב בחיי הסטודנטים ופועל לקירוב של סטודנטים מקומיים לדת היהודית, גם כאלה שהם לא יהודים. יצרתי איתו קשר והוא הבין מיד שאני מוסלמית שרוצה להתגייר". 

כמה חודשים אחר כך היא עזבה את האוניברסיטה החילונית והצטרפה לסמינר לבנות של חב"ד בברוקלין. 

איך מספרים להורים מוסלמים שהבת שלהם מצטרפת לסמינר של חב"ד? 
"סיפרתי להורים שלי בטלפון. הידיעה שאני פורשת מהלימודים בקולג' הייתה קשה להם מאוד. לא הפסקנו לבכות כל השיחה. ניסיתי להסביר להם, אבל הם היו בטוחים שאני מצטרפת לכת. בשיחה כזאת אין יותר מדי מקום להסברים אלא בעיקר להרבה בכי. הם לא היו מוכנים לשמוע, לא רצו ללמוד. אני זוכרת שאבא שלי אמר שהוא ימצא מישהו שינפיק אישור רשמי שהשתגעתי ושהם יוציאו צו שיחייב אותי לחזור לתוניסיה. הוא אמר שהוא מפחד שמוסלמי קיצוני ירצח אותי. 

"אחותי הייתה בטוחה שהמוסד גייס אותי. היא אמרה לי, 'אל תעשי את זה. אל תכניסי את עצמך לדברים מהסוג הזה'. הייתה בטוחה שאני מרגלת. מאותו רגע אמא שלי החרימה אותי. היא לא הייתה מוכנה לדבר איתי יותר. בניגוד אליה, אבא שלי המשיך לבקר אותי בברוקלין. זה היה מטורף. הוא היה בטוח שזה שיגעון רגעי, טירוף שיחלוף. בגלל זה התגובה שלו הייתה רגועה יותר משל אמא שלי. הוא המתין שהשיגעון יעבור". 

לא רק שהשיגעון לא עבר, ככל שמשפחתה הרחיקה אותה, כך היא מצאה את עצמה עמוק יותר בזרועות הממסד האורתודוקסי המקומי. בתחילה למדה יהדות שבע שעות ביום בסמינר בברוקלין, ואחר כך עבדה כמזכירה בקודש הקודשים של תנועת חב"ד, ביתו של הרבי מלובביץ'. בסיוע הרב מאיר פאנד היא השלימה גיור אורתודוקסי. 

חתונה עם שליח ציבור

אז גם פגשה את בעלה לעתיד, יוסף-אוסקר הווארז. כמו ציפורה, גם הוא בן למשפחה אמידה מהאליטה החברתית של הונדורס. "אבא שלי בא ממשפחה אמידה מהמעמד הגבוה, והקים עסק מצליח לשירותי קייטרינג. הרחוב שבו גרנו נקרא על שם המשפחה שלנו, בגלל שכל מי שגר ברחוב הזה היה בן משפחה", הוא מספר. 

ציפורה עם בעלה יוסף והבת צופיה אמונה צילום: רלי אברהמי

ב-1993, כשהמצב הכלכלי בהונדורס החל להידרדר, ארזה משפחת הווארז את המזוודות ועברה ליוסטון, טקסס, שבה הקימו הוריו של אוסקר חברת שיפוצים מצליחה וחברה לשירותי ניקוי. במקביל החליטה המשפחה לייסד ביוסטון שלוחה של הכנסייה שאליה השתייכו בהונדורס. "המשפחה שלי דתית מאוד, וברגע שהם עברו ליוסטון הם חשו בהבדלים בתפיסה הדתית בין ארצות הברית להונדורס. בהונדורס, בגלל התנאים הקשים, בגלל העוני, אם אתה לא מאמין באלוהים אין לך סיכוי לשרוד. הדת היא המפתח לקיום שלך". 

את המודל האבסולוטי, הלא מתפשר, שרואה בדת את חזות הכל, ניסתה המשפחה לייבא לטקסס. "היינו מאוד מיסיונריים, מאוד פעילים. יוצאים החוצה לרחוב ומגייסים מאמינים חדשים", מספר הווארז. אלה הלכו והצטרפו בקצב קבוע, עד שהכנסייה הפכה לבית של למעלה מ-500 מאמינים חדשים, מרביתם ממרכז אמריקה. בקהילה החדשה הזאת נועד לאוסקר הצעיר תפקיד של שליח ציבור. "הייתי נער והכנסייה הייתה החלק המרכזי בחיים שלי. כל יום היה משהו לעשות - לבקר חולים או להשתתף בפעילויות בכנסייה". 

ואז קרסה הקהילה הדתית הקטנה. "יום אחד המטיף של הכנסייה, הקטור, עמד לפני כולם והכריז, 'אני מתפטר היום מתפקידי והופך ליהודי'", נזכר הווארז. "הייתה לזה השפעה מדהימה. שבוע לאחר מכן 85 מאנשי הכנסייה הלכו לתפילת יום השבת בבית כנסת ביוסטון. המתפללים לא הבינו מה אנחנו עושים שם. בדיוק הייתה אז בר מצווה, ואנחנו ישבנו ולא הבנו מה קורה סביבנו. חשבנו שכל שבת זורקים סוכריות, שרים, עושים סעודה גדולה. דמיין לרגע את השוק של יושבי בית הכנסת שפתאום באים להם לתפילת השבת 85 נוצרים ממרכז אמריקה. הם לא בדיוק קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. הם חשבו שבאנו בשביל האוכל. מדובר בקהילה יהודית מאוד מבוססת, והם פחדו שבאנו למצוא כלה מקומית מבית עשיר". 

שלוש שנים וחצי אחרי כן הוא השלים גיור אורתודקסי, עבר ברית מילה והחל ללמוד בישיבה בעיר העתיקה בירושלים. אחרי חצי שנה, בגלל ענייני גרין קארד, הוא שב לארצות הברית ונרשם ללימודים בישיבת "אור שמח" בעיר מונסי, ניו יורק. 

אז הכיר באמצעות שידוך את ציפורה. הם יצאו שלושה חודשים בטרם החליטו להתחתן. חתונתם התקיימה בנוכחות 300 אורחים, רובם תלמידי ישיבה ובנות סמינר. אמה של ציפורה הייתה בת המשפחה היחידה שהגיעה לטקס בתקווה שתוכל לעשות משהו כדי לבטל את רוע הגזרה. 

"שבוע לפני החתונה היא פגשה אותי בפעם הראשונה ושאלה אותי 'מה גורם לך לחשוב שאתה יכול להתחתן עם הבת שלי?'", יוסף נזכר. "זה היה נורא, פשוט נורא. כל אותו שבוע ציפורה לא הפסיקה לבכות". 

עשרה חודשים אחר כך התברר שזה היה רק הבקרוב. "יום אחד אבא שלי דופק לנו על הדלת", נזכרת ציפורה. "הוא ישב בסלון ואמר לי בתוניסאית, 'אני יודע שאת מאוד לא מאושרת ושעשו לך שטיפת מוח. מחכה לך כרטיס טיסה בחזרה לתוניסיה, וכל מה שאת צריכה לעשות זה לפגוש אותי מחר באחת בצהריים בשדה התעופה קנדי ואנחנו עוזבים. אני מוכן לשלוח אותך לכל מקום בעולם שתרצי, אבל את חייבת לבוא איתי מחר". 
 

מפגינים נמלטים מגז מדמיע בטוניס צילום: לוקאס דולגה, אי-פי-אי

איך יוסף הרגיש בסיטואציה? 
"בגלל שהוא דיבר איתי בתוניסאית, יוסף לא הבין מה הוא אמר. הוא אמר כמה מילים בספרדית ויוסף חשב שהוא שמח להכיר אותו. רק כשאבא שלי עזב סיפרתי לו מה באמת הוא אמר לי". 

למחרת התקשר האב מנמל התעופה, ביקש לוודא שהיא בדרך. כששמע שאין לה כוונה להצטרף אליו ניתק בזעם ומאז לא דיבר איתה עוד. ציפורה, מצדה, החליטה לעזוב את ברוקלין, אבל במקום לחזור לתוניסיה היא עשתה עלייה לישראל לפני כשבוע. 

"ראיתי את השנאה הגדולה לישראל. זו שנאה שאתה לא יכול לדמיין לעצמך. ראיתי מקרוב עד כמה האיום על מדינת ישראל גדול, ולכן מבחינתי המעבר לארץ ישראל הוא שאלה של חיים ומוות. אין לי ספק שזה הדבר הנכון לעשות, שזה המפתח לשרידותו של העם היהודי. יוסף לא היה מוכן לצאת איתי אם הוא לא היה יודע שאני מוכנה לעשות עליה. זה הדבר הראשון שהוא רצה לדעת כשעשו לנו שידוך". 

כמה ימים לאחר שנחתה בישראל ציפורה שלחה לי אימייל. "ארץ ישראל פשוט מדהימה", היא כותבת. "ותאמין לי, טסתי בחיי לא מעט. אבל זה מעבר לכל מה שראיתי. הגבעות, האוויר, הנוף הירוק, האבק. אני מוקסמת מכל סנטימטר. יש כל כך הרבה הזדמנויות פה, יש כל כך הרבה דברים לבנות בארץ ישראל, ואני לא מתכוונת לבנייה פיזית. העולם באופן כללי הפך להיות עולם של צרכנים עצלים, אנשים שיושבים על הגב ומחכים לקבל שירות, אבל זה מנוגד למהות של מהו יהודי. הגיע הזמן שנפסיק להיות צרכנים כי זה הבית שלנו, וכשמשהו בבית שלך נשבר אתה קם ומתקן את זה, ולא יושב ומתלונן. 

"מבחינת האנשים", ציפורה כותבת עוד, "אני חייבת להודות שעוד לא יצא לי לפגוש את הישראלי חם המזג, אולי בגלל שגם אני, בתור תוניסאית, גדלתי עם מזג ים תיכוני. בארצות הברית יש הרבה פוליטיקלי קורקט ונימוסים, אבל אתה אף פעם לא באמת יודע איך אנשים מרגישים לגביך. פה אנשים כנים, הם לא מבזבזים לך את הזמן עם בלבולי מוח. זה משהו שצריך להתרגל אליו, אבל אני חושבת שכתוניסאית יש לי יתרון על פני שאר העולים מארצות הברית. 

"באופן אישי, אני מופתעת מכמה שאני מרגישה בנוח, עד כמה שאני מרגישה בבית. קשה להסביר את התחושה הזאת, אבל בשבילי בית זה מקום שאכפת לי ממנו, מקום שאני דואגת לו, שאני רוצה לבנות ולשפר. פה אני מרגישה בבית, וזו תחושה מדהימה". 

ישראל בעלייה

יוסף וציפורה ובתם הקטנה נחתו לפני עשרה ימים בישראל יחד עם עוד 76 עולים חדשים מארצות הברית, במסגרת טיסת עולים קבוצתית של ארגון "נפש בנפש". לדברי צבי ריכטר, מנהל מחלקת טרום עלייה בארגון, המפגש הראשוני של הצוות שלו עם יוסף וציפורה היה מרגש במיוחד. 
  
"רק לעתים נדירות יוצא לנו להגיש סיוע לזוג עם סיפור אישי כל כך מיוחד. ציפורה ויוסף הם אנשים מקסימים וחביבים להפליא, והצוות ב'נפש בנפש' שטיפל בהם התחבר אליהם מהרגע הראשון. אנחנו מאוד נרגשים ושמחים שהם הצליחו להגשים את החלום שלהם, ונעשה כמיטב יכולתנו לסייע להם כדי שהקליטה שלהם בארץ תהיה מושלמת". 

"נפש בנפש" הוא ארגון עצמאי ללא מטרות רווח שהוקם בשנת 2002 על ידי טוני גלברט, פילנתרופ ואיש עסקים יהודי אמריקאי, והרב יהושע פס, במטרה להפיח חיים בעלייה לישראל ממדינות המערב. הארגון, שפועל בשיתוף עם הסוכנות היהודית וממשלת ישראל, סייע בתשע שנות קיומו לכ-29 אלף עולים מארצות הברית, קנדה ואנגליה להגיע לישראל.

מקור

_________________

http://blog.tapuz.co.il/infinitum888

.

_________________

http://blog.tapuz.co.il/infinitum888

ר' יצחק גלבך זצ"ל היה בסיביר,
יום אחד נפל על השלג באפיסת כוחות וכל המחלקה התקדמה מותירה אותו מאחור.
בדמדומי ההכרה האחרונים, הוא ביקש מה' יתברך שיזכה לפחות לקבר ישראל, ולא יהיה מאכל לכלבי השומרים...
ואיבד את ההכרה..
בתוך הזיית הקפיאה הוא ראה אברך ג'ינג'י צעיר שרוכן לעברו ושואל :
אתה חושב שרק את זה הקב"ה יכול לעשות בשבילך?
הוא התעורר ליד תנור מוסק, חם ונעים היה בצריף.....
אחד מקציני המחנה ...יהודי בסתר....
הוא גם סידר לו לעלות על הרכבת היוצאת הבאה...
הכרטיסן דחף אותו מהרכבת בתחנה של אומן...
רד הוא אמר לו יש כאן יהודים....

כך הוא ירד, עומד עם סוליות מצמיגי רכב קשורות עם חוט ברזל לרגליו עטופות עיתונים,
עמד שם...בוהה....

אתה יהודי?  שמע מאן דהוא....
הוא הנהן בראשו, בא אתי....הוא הלך....
נתנו לו לאכול, הלבישו אותו....מנוחה,

ולקחו אותו לציון של רבנו.....
הבכי שלו קרע את את הרקיעים....
העובדים באומן...ידעו שזה נס....איך הרבי בוחר את החתנים לצאצאיות שלו....
הוא התחתן עם נכדה של שרה בתו של רבנו.....
וזכה לחתנים אחד אחד....
הרב משה ביננשטוק החזן של הקלוייז בראש השנה,,,הרב ויזנפלד.....הרב טייכנר....
כולם נשואים לבנותיו נכדות רבנו הקדוש......

לא איבדתי תקווה, הוא סיפר עם דמעות....תמיד המשכתי לרצות.....
[שמעתי את הסיפור מפיו]
זעי"א. 

_________________

http://blog.tapuz.co.il/infinitum888

קודם שלקח אלוקים את הצדיק מושל ביראת אלוקים, ניגש אליו המשרת שלו ואמר לו בדמעות שליש: "אם חס וחלילה בא העת אשך נלקח אדונינו מעל ראשינו, איך יעזבני כיונה שאבד צל הקיקיון שלו, ובמה אפרנס בני ביתי?"

ואמר לו הבעש"ט: "אל תירא ואל תחת. פרנסתך יהיה שתסע על המדינה [במדינה] ותספר ממני נפלאות. ומזה תתעשר מאוד."

וכן היה: אחר שלקח אלוקים את רכב ישראל ופרשיו וכבה נר ישראל נצחו, וגם גברו אראלים ואוצר כל כלי חמדה בידם שמו, קנה המשרת סוס ונסע במקומות אשר נודע שמו של הבעש"ט, ובכל עיר ועיר סיפר מהנפלאות ונוראות שראו עיניו, אך לא נתעשר כלל מזה כי לא היה לו מזה רק כדי סיפוק הוצאות הדרך ולא יותר, והיה לו מזה עצבון רוח ותמיהה נשגבה אשר חס ושלום דברי הקדוש, אשר דבריו חיים וקיימים מעולם, וכעת ישוב דברו ריקם?

חשב בדעתו: לכל עת, ואפשר שעדיין לא בא העת שאתעשר. והאמין בה' ובדברי קדשו שוודאי יבוא העת שיקויים דברי נשיא ישראל. ונסע למרחוק בין כרכים גדולים אשר יש שם גבירים גדולים. ועם כל זה לא נתעשר כלל. ואף לא לפרנס בני-ביתו. והמשרת לא נפל באמונתו מכל זה. והאמין שבוודאי יקוים דבר קדשו.

הנה פעם לן המשרת במלון אחד. ובמלון הזה נתאכסן גם כן דרשן. הנוסע גם כן לפרנס בני-ביתו בדרשותיו בכל עיר ודיברו זה עם זה. ואמר הדרשן שגם לו אין מפרנסה זו כי אם על הוצאות הדרך. ואמר לו הרב הדרשן: "אני אתן לרום מעלתו עצה טובה, שיסע מכאן עוד ערך עשרים פרסה, ויש שם עיר שדר בה גביר אחד אשר כל ימיו תשוקתו מאוד לשמוע סיפורי נוראות מהבעש"ט. ובוודאי ישיג ממנו מתנה גדולה."

אמר המשרת: "וגם דעתי מסכים לזה."

ונסע המשרת עד שבא לבית הגביר בערב שבת קודש, וכשבא לבית הגביר נתוודע להגביר שהוא משרת הבעש"ט. נתמלא הגביר שמחה ושעשועים, ותיכף ביקש ממנו שייספר לו דבר-מה מהנוראות ופלאים שראה מהבעש"ט. ורצה המשרת לספר לו דבר-מה, והנה נשכח ממנו כל המעשיות לגמרי, עד אחד, כמו שמעולם לא ראה את הבעש"ט. ונבהל מאוד מזה, ואמר להגביר: "מטרחות הדרך, קשה לי כעת הדיבור, אנוח עד הלילה ואחר כך אספר."

וחשב שבוודאי עד הלילה ייזכר מהסיפורים. והלך למרחץ, ובא מן המרחץ, וביקש ממנו שיספר לו מה, והמשרת אינו זוכר כלל אף דיבור אחד, כי נשכח ממנו הבעש"ט לגמרי, כמו שלא הכירו מעולם.

והנה המשרת הולך ומשתומם מהמראה הנפלאה. וכן היה בלילה בשבת וגם למחר בבוקר בתוך הסעודה הפציר לו הגביר מאוד שיספר לו דבר-מה, והיה להגביר מזה צער גדול, אבל, שברון לב מהמשרת. והמשרת היה בכפלי-כפלים, ואמר שכעת הוא חש בראשו. והבטיח אותו שאחר המנחה בסעודה שלישית יספר לו.

והנה כל היום הולך המשרת כאיש נדהם מהמראה הזה, ואינו זוכר אף מעשה אחת [אחד]. ואחר מנחה בא הגביר לביתו בשמחה וטוב לבב, כי כעת יתענג נפשו מסיפורי פלאות הבעש"ט הקדוש, וזימן אורחים נכבדי העיר על סעודה שלישית, ולהמשרת עשה כבוד ויקר כמו לאחד מהרבנים הגדולים והכבוד ויקר, ולהמשרת בחדרי בטנו כמדקרות חרב, כי הוא יודע כי כלתה אליו הרעה, כי אין לספר אף דיבור אחד, כי נשכח ממנו הכול כמו הילד שנולד ששכח כל התורה שידע בעולם העליון. ובתוך הסעודה הפצירו לו גם המסובים, והוא ישב משתומם כאוניה אשר אבדה כלי-משוט בלב ימים;

ובפתע פתאום נרפה מתחלואיו כי נזכר מסיפור אחד, הפלא ופלא, ונתן במחשבתו שבח והודאה לה' על הזכרה זו וסיפר להם:

שפעם אחת נסע עם הבעש"ט בדרך כדרכו בקפיצות-הדרך, עד שנסעו מהלך רב בשתי ימים, והסוס הלך כרצונו דרך אשר לא עבר שם איש. בבוקר ביום השלישי באו לכפר אחד ובכפר היה מלון אשר דר בו יהודי, ולנגד המלון עומד בית תפילה שלהם, והנה הסוס עמד נגד שער המלון, והשער סגור, וגם החלונות סגורים, אין יוצא ואין בא.

אמר לו הבעש"ט: "לך ובקש מהבעל-הבית שיפתח את פתח השער."

והלכתי ודפקתי בפתח השער ובהחלונות ואין קשב; וכאשר דפקתי בחוזק גדול ענו בני-הבית בקול יללה ובכיה: "אחינו בני ישראל תרחמו עלינו ועליכם, ואל תפתחו את השער!"

ונבהלתי מאוד מבכייתם, והלכתי להבעש"ט לספר לו המעשה, וגער בי ואמר: "אמור להשוטים שיפתחו את השער ולא יעלה עליהם שום יראה ופחד, כי אם ירצה השם לא יהיה שום-דבר רע חס ושלום."

ואני לא ידעתי כוונת בכייתם ולא כוונתו, מה שאמר שלא יהיה דבר רע, והלכתי עוד הפעם להפציר שיפתחו את השער. והפצירו בי מאוד בקול יללה שלא יפתחו השער, כי הם בסכנה גדולה, ואמרתי להם שרבינו הבעש"ט אמר שאל תפחדו כלל שלא יהיה שום דבר רע חס ושלום. ופתחו לנו את השער.

וכאשר באנו תוך הבית מצאנו כל הבית יושבים ומייללים כמו על המת, והבעש"ט לא שאל מה ועל מה זה, כי לא היה צריך לשאול, כי לו נגלו כל תעלומות בביתו, אך אני נבהלתי מאוד ושאלתי את פיהם שיאמרו לי מה זאת, ואמרו לי: "יש במדינתנו כומר אחד הנקרא פיפוס, ודרכו בכל שנה לדרוש בסביבה אחת בפני השרים והעמים, וכל דרשותיו הוא רק רעות על אחינו בני ישראל, ובכל שנה אחר דרשותיו נעשה רושם [כלומר "הדבר גורם לפגיעה" – השווה שבחי הבעש"ט מהדורת הורודצקי, עמ' ק"ז] באחינו בני ישראל, והיום מוכן הוא לדרוש בכאן על הבימה שעומד נגד החלון, וסביבותינו אין כאן יהודים כי אם בני הבית שלנו, ואם כן אנחנו בודאי בסכנה גדולה, וכן גם אתם, לכן לא פתחנו לכם את השער."

והבעש"ט עמד והתפלל בדביקות נפלא ובשמחה עצומה כדרכו בקודש, ולא פנה כלל אל בכייתם ולא שאל את פיהם מה זאת. ואחר התפילה אמר הבעש"ט שיפתחו את החלון שכנגד הבימה.

אמר הבעל-הבית: "אדונינו, בבקשה שלא יעשה זאת, כי כשיפתח החלון אשר הוא ממש נגד הבימה אשר ידרוש, הסכנה יותר גדולה."

ולא השגיח הבעש"ט על דבריו ופתח בעצמו את החלון והביט לחוץ בעד החלון, והנה התחילו לנסוע מרכבות עם שרים ומרכבה אחרי מרכבה, עד שנתקבץ עם רב מאוד, ובאחרונה נסעה מרכבה גדולה ולמעלה פרושה חופה מכסף וזהב ואבני הבדולח, ותיכף כאשר עמדה המרכבה אצל הבימה באו שרים גדולים ונשאו אותו בידם על הבימה והושיבוהו על הכסא, והתחיל לדרוש רק רע על היהודים. ודרך הדורש לרבים לפנות בראשו פעם לצד זה ופעם לצד זה, וכשפנה הכומר את ראשו לצד החלון רימז לו הבעש"ט באצבעו שיבוא אליו.

ותיכף בראות הכומר הרמיזה מהבעש"ט נתפחד מאוד, וקפץ מהבימה, רץ כמשוגע לתוך החלון; וכשראו השרים כל זה רצו כולם גם כן לידע מה זאת, ורמז להם הבעש"ט שיחזרו, ונפל עליהם פחד גדול וחזרו לאחוריהם.

והכומר היה יהודי מומר. אמר לו הבעש"ט: "רשע רשע, עד מתי תהיה שופך דמים נקיים מאחינו בני ישראל, ולמה לא תהרהר בתשובה?"

ואמר לו הכומר בבכי גדול: "רבינו הקדוש, איך ייתכן שיקבל תשובתי כי עברתי על כל עבירות שבעולם, וזה עולה כולנה, מה ששפכתי דם נקיים בכל שנה ושנה."

אמר לו הבעש"ט: "אם תחזור בתשובה באמת בעומק מרירות הנפש, אזי אני אתקן נשמתך מכל וכל."

אמר לו הכומר: "ובמה אדע שנשמתי מתוקנת?"

אמר לו הבעש"ט: "סימן זה יהיה מסור בידך, כאשר ברבות הימים יבוא אחד לביתך ויספר לך הסיפור שאתה רואה כעת, ובזה תדע כי נשמתך מתוקנת לגמרי."

וחזר הכומר בתשובה שלימה ובירכו הבעש"ט, ואחר כך הלך הכומר על הבימה, וסיים דרשתו כל טוב על היהודים. ואחר כך נסעו כולם, ולבעל הבית לא היה שום דבר רע, ואחר כך נסעו כל השרים והכומר. והסוף מהכומר לא נודע לי, רק השם הוא היודע.

והנה כאשר סיים המשרת הסיפור הזה נתמלא הגביר שמחה וגיל ואמר: "השם יודע בוודאי הסוף מהכומר, אך ברוך השם גם לי ידוע סופו."

ומיהר לברך ברכת המזון והתפלל ערבית והבדיל על הכוס, ותיכף הלך הגביר לחדר מיוחד וסגר בעדו וישב שם ערך שתי שעות, והמשרת וגם כל הנקראים מתמיהים על גודל שמחת הגביר, הגם שדרכו תמיד להתענג מסיפור בעש"ט, אבל שמחה כזו לא ראו בו מימיו.

ובתוך כך בא הגביר מהחדר שלו בשמחה רבה, ובידו כמה שקים מלאים מעות, עשירות מופלג [מופלגת], ואמר להמשרת: "קח את ברכתי, כי זה שייך לכבודך."

ולא רצה המשרת לקבל, כי נבהל מהמטמון הזה. והפציר בו הגביר שיקח, וכל הקרואים וגם בני ביתו נתפלאו מאוד מזה, הגם שדרכו בכך לתת נדבה גדולה כשמספרים לו סיפור מהבעש"ט אבל להעשיר לאיש בעבור סיפור אחד הנה זהו לא דבר ריק.

וראה הגביר שהמסובים נתפלאו מאוד מזה, אמר להם: "לא יהיה זאת לכם לפלא כלל, אגלה לכם שורש הדבר: הנה אני הוא הכומר הנ"ל, ומה שכל ימי הייתי משתוקק לשמוע מסיפורים מהבעש"ט כוונתי היה [הייתה] כדי שיזדמן לידי האיש אשר יספר המעשה שלי, בכדי שאתנחם מעצבוני, וייוודע לי שתיקון נשמתי הוא בשלימות, באשר שזה הסימן נתן לי הבעש"ט, ונדרתי נדר, שהאיש אשר יספר לי המעשה שלי ויוציאני מאפילה לאורה, אתן לו חצי עשירות שלי; לכן ישבתי זמן הזה בחדר סגור לחשוב מעמדי, ונתתי לו החצי, אשר נדרתי שלמתי."

הנה מי אשר השם נתן לו בינה יבין כמה פלאי פלאים יש בסיפור הזה, והפלא היותר גדול הוא שכחת המשרת מכל וכל, רק המעשה הזה נזכר; וזה יובן, כי אם זכר כל הסיפורים, אפשר שיספר לו סיפורים אחרים, לכן שכח מן הבעש"ט לגמרי, ונשאר בידו רק הסיפור הזה בכדי שיהיה מוכרח לספר דווקא סיפור הזה כדי שיוודע לו שנשלם תיקון נשמתו לגמרי. השם היוצר נפשות הוא היודע כמה ניצוצות הקדושים הוציא מעמקי הקליפות בתיקוניו, כאשר ידוע שלערך רוב קדושתו ופרישותו מגשם עולם הזה והשגתו בעולמות הכמוסים ונעלמים, כל זה דבר קטן בערכו, כי נהירין לו שבילי דרקיע כמו שידוע לאדם כל פרט ופרט חדריו מביתו.

_________________

http://blog.tapuz.co.il/infinitum888

בס"ד

* xcodebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab" height="444" width="625" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" > <*

_________________

http://blog.tapuz.co.il/infinitum888

בס"ד

* xcodebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab" height="444" width="625" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" > <*

_________________

http://blog.tapuz.co.il/infinitum888