משמעות החיים בהתפתחות ההלכה

מדברים כאן על התפתחות ההלכה.
ובכן מה יחס ההתפתחות לגבי נושא אקטואלי בעל חשיבות גבוהה, משמעות החיים. אני מתכוונת להמתת חסד, הפלה, מניעת הריון וכל הדומה.

ניקח לדוגמא מחלת אלצהיימר.
אלצהיימר, הינה מחלה סופנית,בעלת כמה שלבים.
בשלבים הראשונים, האדם עדיין מתפקד מבחינה נפשית וגופנית, אבל מבין כי הפרוגנוזה קשה.
בשלבים האחרונים, הגוף ממשיך לתפקד, אבל ללא קשר למציאות, ללא תובנה וללא כושר שיפוט.
דוגמאות:
אדם יכול לאחוז בכפית עם אוכל בלי לדעת שהוא צריך להכניס אותה לפה.
אדם לא יבין כי עליו לבלוע את המים. אדם יכול לקום מהשרותים באמצע הפעולה.
אדם יכול כביכול ללעוס מזון למרות שפיו ריק.
האדם אינו יכול לתפקד לבד וזקוק להשגחה מתמדת כדי שלא יזיק לעצמו.
מבחינה נפשית, אינו מתקשר יותר, אינו מגיב, לא ברור האם שומע, ומה מידת התובנה שלו.
בקיצור, מעין זומבי.
וברור שללא השגחה ורפואה מודרנית האדם ימות.
אם אדם כזה בתחילת מחלתו, יבקש להמית אותו כשיאבד צלם אנוש ויזדקק לעזרה של הזולת בכל הפעולות כדי להתקיים, מה תהיה ההחלטה?
מצד אחד, האדם אינו מגיב אינו מתקשר, קיימת פגיעה במערכת העצבים המרכזית.
מצד שני לא ברור, כי עדיין לא הצליחו לבדוק, האם בתוך הבועה שלו, הוא כן מרגיש, רק שלא מסוגל להביע זאת.
מטפלים מספרים, כי יש סוגי תגובות שונים של חולים למטפלים שבאים לרחוץ אותם, כלומר יש כן תגובה. חוץ מזה, הרי כל אדם שנחקר ע"י המערכת הרפואית, מהווה אבן יסוד למציאת תרופה. אז מה עושים מכבדים את רצונו או את חייו?

אני

שאלת שתי שאלות:

האם ניתן להתיר המתות חסד בנסיבות מסויימות?
מי יכול להכריע בכך?

נתחיל בסוף.
הפוסקים הראויים להחליט הם תלמידי חכמים ויראי שמים. באשכולות אחרים השתדלנו לדון ולהסביר מי ראוי לפסוק.
יש בזמננו רבנים שראויים לעטרה זו (ויש שהינם בדרגה פחותה, והם רק בקיאים במקורות ויודעים לצטט מתוכם תשובות).

ולשאלה הראשונה:
לפי המקורות, מהנביא ומהגמרא, נראה שמותר לבצע המתת חסד בתנאים מסויימים. תנאי המינימום הם:
א. מצב של מוות ודאי תוך זמן קצר.
ב. סבל רב או ביזוי וצער לחולה.
ג. החלטה של החולה ובקשה על כך.

יש לשים לב כי בקשת החולה צריכה להיות בשיקול דעת מלא, בדומה למקור שלנו, במעשה שאול המלך, וזה תנאי שקשה לקיים. אולי על פי ההגדרה זה בלתי אפשרי, ואז אין מקום להתר כלל. מסיבה זו, מסתבר שמי שהשאיר צוואה שכאשר יהיה במצב סופני ולא בהכרה הוא מבקש לקצר את ייסוריו ולהעניק לו המתת חסד, יתכן שאין לסמוך על זה. צריך החלטה במקום וביישוב הדעת גם יחד.

בוודאי שאין מקום להתיר רצח מתוך רחמים, כאשר מישהו אחר מבקש ל"קצר יסורים" לחולה.

גם במקומות שיש לכאורה התר מן המקורות, יש לזכור כי לא תמיד ניתן להתיר דבר שראוי להתר מצד עצמו, בגלל ש"אתי למיסרך". כלומר, שיצא קילקול מן הדבר. אם התוצאה של התר המתת חסד בנסיבות מסויימות, כגון בדוגמא לעיל, תהיה פריצת גדר, שתביא לרצח, אפילו רצח מתוך רחמים - אזי גם התר זה לכאורה מתבטל.

לצערי, איני יכול לתת כאן הכרעה מוחלטת, כי אין לי כזו. יש דברים שבהם אני יודע מה התשובה. הנושא של המתות חסד הוא אחד הדברים הרבים שלא.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני
יצאתי מבולבלת מדבריך
האם לדעתך, יש מקום להתיר המתת חסד בנסיבות מסוימות
ואם כן, מי צריכים להיות הפוסקים ומקבלי ההחלטות בנושא?

הנה דוגמא כואבת ומצמררת לנושא שלנו:

חולה במחלת ניוון שרירים סופנית, בן 35, פנה אתמול לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה לנתקו ממכונת ההנשמה אליה הוא מחובר. החולה, נשוי ואב לשלושה ילדים. בתצהיר שהגיש לבית המשפט נכתב: "מאז שחיברו אותי למכונת ההנשמה אני סובל ועובר ייסורים רבים וקשים. למרות כל הסבל הסכמתי להיות מחובר למכונת ההנשמה. לאחרונה, הגעתי להחלטה כי אינני מעוניין להמשיך ולהיות מונשם בעזרת המכונה".

ב-1999 במהלך אשפוז בבית חולים רמב"ם, אובחן החולה כסובל מהמחלה. מאז התדרדר מצבו, והוא הפך למשותק בידיו ורגליו. מנובמבר 2000 הוא מחובר באופן קבוע למכונת הנשמה, ונזקק לעזרה בפעולות יומיומיות, כמו אכילה, רחצה, לבוש ועשיית צרכים.החולה נבדק על ידי פרופ' דוד ירניצקי, מנהל המחלקה הנוירולוגית ברמב"ם, שקבע כי מצבו המוטורי הולך ומתדרדר, והוא מסוגל לפעולה חלקית של שרירי הראש בלבד. החולה, כך קבע ירניצקי, נמצא בדעה צלולה, לא קיים סיכוי ריאלי לשיפור במצבו ותוחלת חייו קצרה.

בפנייתו לבית המשפט, באמצעות עו"ד צחי חשן, ביקש החולה "לכבד את רצוני ולנתק אותי מיידית ממכונת ההנשמה ולגאול אותי מייסורי. ידוע לי כי ניתוקי מהמכונה עלול לגרום לי סבל רב, לפיכך, אני מבקש שייתנו לי תרופות לשיכוך כאבים וירדימו אותי לפני הניתוק ממנה".
(הארץ).

הערות הלכתיות:

יש לוודא, קודם כל, כפי שכתבנו, כי מסקנתו של הפרופסור קבילה על מומחים נוספים. מסתבר שאין לסמוך על רופא יחיד, גם מומחה גדול.

יש כאן יסוד נוסף להקל. החולה חי רק באמצעות המכונה. השאלה היא אם ניתוקו מן המכונה ייחשב כהריגה בידים או כהריגה בגרמא בלבד. דעתי האישית היא שזה גרמא, אך שמעתי כאלו שטענו שלאחר החיבור זה נקרא רצח בידים.

אולי כדאי גם לציין שההזדקקות של החולה לטיפול בעשית צרכים יכולה להחשב כמקור סבל נוסף, לא רק כאב, אלא גם ביזוי. נמצא שהגורמים שעליהם אנו מבקשים להתיר לקצר ייסורים הם מכמה פנים:
א. כאב פיזי.
ב. צער נפשי.
ג. התבזות.
(לפי חלק מהמפרשים, שאול המלך ביקש להרגו כי חשש מהתבזות יותר מכל, לו ולמעמד של המלך בעם ישראל).

האם במקרה זה ההלכה מתירה לקבל את בקשתו של החולה ולקצר את ייסוריו על ידי ניתוקו מהן המכונה? ממעשה שאול היה נראה שכן - ובכל זאת כל הפוסקים אינם מתירים.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אם פתחנו את הנושא, כדאי להביא שני מעשים מסיפורי הרב זילברשטיין מרמת אלחנן. עלי להקדים שבעיני שני הסיפורים והפסקים שלהם מעוררים בעיות, אך גם אני מודה שהם מעניינים מאד.

סיפור ראשון

מעשה ברופא מבית חולים בילינסון, שנהג להמית המתת חסד את החולים הסופניים שלו. הוא עשה זאת מרחמים רבים על סבלם, בלי לספר זאת לאיש.
בלילה מן הלילות, הופיע אצלו בחלום אחד הקשישים שהרג לאחרונה, והלה התלונן בפניו שזירוז מיתתו עלה לו ביוקר. כלומר, נגזר עליו סבל מסויים בעולם הזה, וכיון שלא סיים לפרוע את החוב במחלתו האנושה, רוצים עכשו לשלוח אותו לגיהנום בעולם הבא כדי להשלים את הכפרה.
הקשיש לא היה אסיר תודה לרופא, להפך, ולכן הודיע לו שהוא תובע להביא אותו לעולם הבא כדי לצרף אותו למשפט שעושים לו, או משהו בדומה לזה.
איני זוכר כרגע אם הרופא פטר את החלום כדברי הבל עד שחלם אותו שוב, או שרץ מייד לרב זילברשטיין, שעליו שמע בשיעורי הרופאים המפורסמים שלו. על כל פנים, הרב זילברשטיין נתן לו איזו עצה נפלאה - אולי לעשות משהו עבור נשמת המנוח - והכל בא על מקומו בשלום, ויתכן שהרופא חזר בתשובה וכו' וכו'.
אם הסיפור אמיתי, אין בו ראיה נגד מי שירצה להתיר המתות חסד. אין מביאים ראיה מן החלומות, ויתכן שרגשות האשמה של הרופא פרצו החוצה בשלב כלשהו ולבשו צורה של סיפור יהודי עממי מצוי. כמו כן, הנחת היסוד של הגמול השמיימי המובאת בסיפור, כי הסבל של החולה לפני מותו חוסך לו סבל בעולם הבא בגיהנום, היא אמנם הנחה מקובלת ברוב המחשבה היהודית, ויש לה שורש גם בגמרא ולכל הפחות בראשונים. אבל עדיין יש לתהות אם השימוש שנעשה בה בסיפור זה חופף את הכוונה המקורית שבה, ואם אין זה מסוג השקרים הקדושים של בוגי. (תשובה מועילה ללא צורך בכפרה, אם זו תשובה מאהבה, ויש להסביר באריכות ואכ"מ). אין ספק כי מספר הסיפור אינו חושש להשתמש בכלי כזה כדי להילחם ברעיון - שנראה אכן פסול - של המתת חסד. בוודאי שבמדינות רבות בעולם, מאחורי המתת חסד זו, עומדים מעשי רצח לכל דבר, כפי שכל קורא חד עין של העיתונות יכול לזהות.


סיפור שני

מעשה ברופאה שבעלה הפך לצמח. היא היתה באה לבקר אותו לעתים מזומנות, ופעם אחת, באמצע הביקור, ראתה לפי המכונות שהיה מחובר אליהן שהוא עומד לקבל דום לב (או על כל פנים למות מסיבה כלשהי).
אבל, לאור ידיעותיה הרפואיות, היא ידעה איך להצילו.
וכן עשתה.
ונותרה עגונה אומללה עם בעל צמח, שלעולם לא יבריא, לעולם לא יעניק לה חיי אישות, ולעולם לא תוכל לקבל ממנו גט.
האם נהגה כהוגן? האם הרב היה פוסק לה להציל את חייו?

במקרה זה אני מוצא את עצמי מסכים עם הרב זילברשטיין, כי ההתרשמות שלי היא ש"צמחים" הם חיים לכל דבר. הם רק מנותקים מן היכולת לתקשר, אבל יתכן מאד שהם קולטים מהסביבה - יש סיפורים ששמעתי על תגובות כלשהן שלהם (ויש גם סיפור ששמעתי בנושא זה מהמיימונית, שראתה במו עיניה תגובה אצל אדם ב-COMMA על דברים שנאמרו לו. אמנם אי אפשר להקיש ממקרה למקרה, והידע הרפואי שלי אפסי). יבואו מומחים ויעירו הערותיהם. אולי ורדון מאהלה של יהדות יגיע לכאן ויביא ממקורותיו העשירים?

אילולא כן, היה מקום לומר שתגובת הרב זילברשטיין היא, שוב, מהשקרים הקדושים של בוגי. אילו האשה לא היתה מצילה את בעלה, לא היה עליה שום חיוב!
מדוע? מהטעם שפירטתי לעיל. הטעם שאדם נדרש להציל את חברו ממוות הוא ברור מאליו, ויש לו גם מקור בפסוק. לא תעמוד על דם רעך. אבל במקרה זה, כאשר ההצלה תחזיר אותו למצב של צמח משותק, וכנראה אומלל, האם חייבים להצילו? כאן ניתן ללמוד לכאורה ממעשה שאול להתיר ולא להציל. (שוב, על סמך הידוע על צמחים, ויתכן שלא ידוע מספיק, ולפיכך אפשר שאין להתיר להתעלם, בדיוק כפי שפסק הרב זילברשטיין).
אם ניתוח זה נכון, אזי דברי הרב זילברשטיין הם נחמה גדולה לאשה, שכבלה את עצמה לבעלה והותירה עצמה עגונה חיה, ועשתה זאת לשם שמים. אילו היינו טופחים לה בפניה ואומרים לה שעשתה דבר טעות, היינו מצערים אותה צער נורא.

וזו באמת שאלה נפרדת, עד כמה מותר לשנות דבר הלכה מן האמת כדי לא לצער. הרי אחרים יבואו וילמדו? זה כמובן נושא אחר, וחשוב לא פחות.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

סליחה על העיכוב.

ידוע כי דעת הפוסקים לאסור בכל אופן. ויש לכך שני טעמים ברורים, ואולי עוד נוספים.
הטעמים הברורים בעיני הם:
1. איסור רציחה.
2. אין לדבר סוף.
המשמעות של (1) היא שאסור לרצוח משום סיבה בעולם. גם כדי להקל על סבל.
המשמעות של (2) היא שקשה מאד לקבוע תחום מתי כן ומתי לא, אפילו היינו אומרים - כפי שנראה בהמשך - שיש פעמים שמותר.
(לא דנתי כאן מהיכן לומדים, ואם זה מן התורה או מדרבנן, וכיו"ב שאלות יסוד נדרשות).

לפני שנמשיך הלאה, כדי לתת מקום לביקורת נוקבת. כמדומה שעצם השאלה מבוססת על הנחת יסוד ערכית. (קראתי את מה שאני עומד לכתוב כאן באיזה מקום, ואיני זוכר היכן כדי לתת את הקרדיט לבעליו. אולי ביתד נאמן?). ההנחה היא שאיכות החיים חשובה יותר מאריכות החיים. זו הנחה שמתקבלת מאד על ליבו של בן תרבות המערב. (איני בא לדון כלל במה שיאמרו בתרבויות אחרות. שם יש ערכים חשובים מהחיים כמו הגאווה ביפן, שמביאה במקרים מוצדקים בעיניהם לחרקירי, התאבדות טקסית). לדעתי, חשוב להיות מודעים להנחה זו, משום שהיא עומדת ביסוד הדיון. כאשר קוראים סיפור מרגש על שני קשישים שאחד מהם חלה במחלה סופנית, והשניה ביקשה להתאבד איתו יחד כדי שיצאו מן העולם ברגע אחד ובלא סבל, היסוד של האהדה לשניים ולמשאלת ליבם הצנועה קשור לדעתי ביניקה שלנו מהתרבות שמסביב, שקושרת הילה לאיכות החיים ולמנעמיהם יותר מאשר לערכים ומחוייבויות.

אחרי הערה זו, מפתיע לגלות שיש במקורותינו ראיות לכאורה להתיר המתת חסד.
המקור העיקרי ואולי היחיד הוא מעשה שאול המלך. שאול עמד ליפול ביד פלשתים, וחשש שיענו אותו (ויש מפרשים בטעמים אחרים), ולכן ביקש ממשרתו שיהרגנו. לפי פשטות הכתוב בפרק זה, כך עשה המשרת, והרג את שאול, שלא אזר עוז לשלוח יד בנפשו.
כמובן, אפשר לתהות אם שאול ועוזרו נהגו כדין. אך לפי הנראה מהמסופר כאן אין ביקורת על מעשהו של שאול, או של המשרת.
מכאן יש להביא ראיה, לכאורה, שהמתת חסד מותרת, בתנאי שהיא נועדה להציל ממוות מגונה ודאי.
שימו לב למילה האחרונה, "ודאי", מפני שלא כל סוגי המוות שהרופאים מכריזים עליהם הם אכן ודאיים.
דוגמא פעוטה: אין להסתמך על בדיקה אחת, רעה ככל שתהיה, מפני שיש טעויות באבחנה או אפילו בשיוך הבדיקה לבעליה.

בפועל, הראיה ממעשה שאול נדחית על ידי כל הפוסקים, אם כי יש לערער על דחייתם. הנושא צריך אצלי תלמוד.

שאלה מעניינת נוספת היא: האם מותר להתפלל על אדם חולה שסובל שימות מהר יותר (אם תפילה לרפואתו נראית חסרת טעם כי הריפוי בלתי אפשרי).

גם לכך יש להביא ראיה פשוטה שמותר, מהמעשה המפורסם בר' יוחנן בסוף ימיו. המעשה הזה כה חשוב עד שכדאי לעסוק בו במקום אחר, ורק אזכיר את הסוף. ר' יוחנן, שאיבד את ריש לקיש, החברותא שלו, יצא מדעתו מרוב צער. חכמים הבינו שלא יוכל להחלים, ולכן, מתוך השתתפות בכאבו שהיה ללא תקנה, התפללו למותו, ובקשתם נענתה.
למרות ראיה זו, כתבו פוסקים מסויימים - איני זוכר מי - שאסור להתפלל למותו של חולה אנוש. ככל הנראה, הסברא היא שזה מגדיל את הזילזול בחיי אדם, מעין סברא מס' (2) שהבאתי לעיל.

מן הראוי לעיין במקורות ובפוסקים, ויש על כך נידון בשו"ע ובנושאי הכלים, ולברר את גישתם. זה לוקח זמן, אבל יש עוד כאלו שיכולים לעשות זאת כאן...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

any

לא שכחתי את רצוני להתקדם בנושא. אני פשוט מחכה לדברי מיימוני הצפויים לבוא הנה, ככה יהיה הדיון עשיר יותר. אז נא סבלנות!

אז התפרצתי לדלת פתוחה?
הקדמתי את המאוחר מבחינתך
המזג הטמפרמנטי שלי


לוקחת את דברי בחזרה
לא רוצה להרוס לך את סדר הדיון
אני מבינה כי ללא סדר ידוע ומוסכם לא יהיה דיון פורה וההתפתחות עלולה להיפגע