האם אלימות פיזית, היא תמיד הכי גרועה?

בפורום אחר נפתח על ידי הגיגי, אשכול הדן בנושא האלימות המילולית מול האלימות הפיזית, אך לא ניתן לו המשך.

הנושא חשוב מפני העומק שבו. שטחית, נוטים לחשוב שאלימות פיזית תמיד גרועה יותר מאלימות מילולית [כולל לשון הרע והוצאת שם רע] או מחשבתית [גניבת דעת]. אבל לאחר התבוננות, ניווכח שאין זה כה פשוט.

ברשות הגיגי הנני מביא מדבריו שם:
"מדי פעם תוך כדי ויכוח נוקב על דרישה כזאת או אחרת, מגיב הצד המותקף מילולית - באלימות פיזית. תמיד הצד המותקף פיזית יאמר על הצד שכנגד שהוא "טרוריסט" המשתמש בידיו להשגת מטרותיו. מנגד יטענו התוקפים שפלישה לרשות שלהם תוך כדי צעקות רמות או תביעה נוקבות, אינה שונה מאלימות פיזית כפשוטה...

"הייתי שמח לשמוע את דעתכם הקוראים מה גדרה של אלימות מילולית, והאם יתכן מצב שמוצדק להגיב ע"כ באלימות פיזית.

"אגב, לעניות דעתי האישית אין שום הצדקה לאלימות פיזית, ולו יהא זה כתגובה להתפרצות נבזית או לצעקה נוקבת."

איקה

העלית שאלה:
אם מענישים ילד בעונש פיזי, האם הוא לא ילמד שהפתרון לבעיות הוא באלימות?

התשובה: לא.

ילדים אינם טפשים. כאשר ילד מזהה מתי מענישים אותו ומתי פוגעים בו ללא סיבה, הוא יודע להפנים את המושג של עונש. והוא אינו מבלבל בין עונש לאלימות.
ואם הוא ירצה לנקוט באלימות, הוא יגלה שיש יותר חזקים ממנו, ואז הוא ילמד לקח חשוב מאד לחיים. לקח שעשוי למנוע ממנו להפוך את האלימות לדרך של פתרון!


האם זה רע שידע שלפעמים על פשע מקבלים עונש פיזי?
בימות המשיח, יתכן שלא נזדקק לעונשים פיזיים. בימות המשיח, אולי לא נזדקק לעונשים בכלל. אבל בינתיים, בעולמנו זה, עונשים פיזיים מגינים עלינו, הסובלים, מפני אלו שבאמת לא הפנימו את העקרונות החינוכיים, והם באמת מאמינים שאלימות היא פתרון פיזי לבעיות...

ואלו שמטשטשים בין אלימות לעונש, הם אלו שמאפשרים לאלימים להתפתח כי מה יעמוד בדרכם?

איני אומר שלא ראוי לפנות בעדינות, לא בכוח. וכך באמת ראוי לנהוג רוב הזמן.
אבל צריך שתהיה יד של ברזל בתוך כפפת המשי.
וילד צריך לדעת שכפי שנוהגים איתו באהבה, ובחיבה, ובכבוד, כך שמים לו גבולות.
ומי שפורץ גבול, משלם. לפעמים בהעדר חיוך של שמחה, ולפעמים - במקרים קיצוניים - גם בסטירה.
זו בעיני המשמעות של "חושך שבטו שונא בנו". בלי שילד ייתקל לפחות פעם בחייו בעונש פיזי, חסר לו בחינוך שלו.

בספרי החינוך שלנו כתובה העצה הבאה, מדהימה ככל שהיא נראית:
גם אם הילד הוא טוב מאד, האב צריך לחפש עילה כדי לתת לו עונש גופני פעם אחת.

צריך להבין למה, ואם אזכה לפתוח אשכול בנושא זה, אבארנו בל"נ.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כמו שאני מבינה את החוק, לא נאסר על הורים להעניש את ילדם, נאסר על הורים להשתמש באלימות פיזית כעונש.אם הורה מעדיף את הדרך הקלה והקצרה להשתמש באלימות פיזית כלפי ילדו,בדרך של סטירה,גם אם נניח שזה יעזור זה חיסרון ההורה,ויש בזה סכנה.שיגרם לילד בילבול בחושבו שלפעמים אלימות פיזית היא אחד הפתרונות לפתור בעיות. מן סוג של מתן לגיטימציה לאלימות,שיתפס על ידי הילד. לדעתי ומנסיוני אפשר להשתמש בדרכים הרבה יותר יעילות כדי להראות לילד שיש מחיר על מעשים לא טובים שרצוי לתקן אותם,
ואם תאמר שיש ילדים מסוג מסויים שדרך האלימות "הכי מועילה להם" מתאימה להם, אני לא רואה כיצד אני יכולה להסכים עם זה, שלדעתי הנזק גדול מהתועלת

אני וכולם

הערה צדדית לנושא המרכזי, אבל מרכזית בפני עצמה.

אחת הטעויות הרווחות בחברה המודרנית היא חוסר היכולת להבדיל בין אלימות לבין עונש.

חברה אינה יכולה לתפקד בלי עונשים. אולי רק בקדושית זה יהיה אחרת...

כשאב נותן לבנו סטירה, זו אינה אלימות. זה עונש. והילד מקבל זאת בצורה הנכונה.
כמובן, אני מדבר על מקרה שבו העונש מוצדק לפי הבנת האב, והאב אינו פורק את התיסכול שלו על בנו האומלל.
יש רמות שונות של עונשים, ואין צורך להגיע לעונש פיזי כדי להעניש את הילד. אבל זה נושא שטעון אשכול בפני עצמו, אמנות הענישה. אולי, בל"נ, נגיע לזה.

על כל פנים, צריך מאד להיזהר מפני הבילבול בין ענישה לבין אלימות. יש ביניהם צדדים שווים. האלימות והעונש פוגעים במי שמקבל אותם. הם משפיעים מבחינה פסיכולוגית גם על מי שעושה אותם. וכרגיל, ניתן לחשוד כי מאחורי המעשה עומדות לפעמים כוונות לא טהורות. האם השוטר שמעקם את ידו של הגנב, או הרב שסוטר לתלמידו, מכוונים רק "לשם שמים" או שהם גם נהנים מן האפשרות לקרוא דרור ליצר האלימות?
יש גם אנשים נדיבים ורגשנים, שמאשימים את עצמם על שהם נאלצים להשתמש בענישה. למשל, יש כאלו שמצטערים שצריך להילחם בטרור ואינם מאשימים את הטרוריסטים אלא את עצמם. אבל איני רוצה לעסוק בפוליטיקה.
השורש המשותף הוא הטישטוש בין אלימות לבין עונש.

חברה בריאה מגדירה את צורת הענישה הלגיטימית בה, ואינה פוסלת כל ענישה, כפי שאינה מניחה להפוך את העונש לצורה נוספת של אלימות בידי בעלי השררה, בין אם בעלי השררה הם שוטרים וחיילים, או מורים, הורים ורבנים.

אחת מבעיות החינוך הגדולות של החברה המודרנית בכלל והישראלית החילונית בפרט היא חוסר היכולת להבדיל בין עונש לאלימות. יש חוק שאוסר על הורים להעניש את בנם, בשעה שהנכון הוא לאסור על אלימות.

עד כאן ההערה המרכזית שהיא צדדית לדיון העקרוני כאן.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הרי כל המגדל את נפח אישיותו בנוכחות הזולת, פוגע בו כיון שבכך הוא מקטין את חשיבותו.
בדרגה מסוימת זה גדר של "מתכבד בקלון חברו". גם פוליטיקאי שרץ למשרה כאשר אינו יודע אם ייטיב ממי שהציג את מועמדותו לפניו, הרי חפץ לגדל את נפח אישיותו על חשבון מה שקדם לתחום זולתו. בדרגה מסוימת זה דרגה של "מהפך בחררה".

בנוגע לצורת ה"השווצה" בפלאפון, אפילו היום שההסתובבות בפלאפון פעיל הפכה לנורמה, ניתן להבחין בין צורות גסות יותר וגסות פחות, באשר להגדלת נפח האישיות.

במקומות ציבוריים כאשר ישנם המקיימים שיחות טלפון או סתם שיחות בקול רעש, המפריעות לאחרים לנוח או להתרכז, יש בכך אלימות מילולית. כשנכנסים לספרייה יש שקט המאפשר ריכוז. גם כשנכנסים לישיבות שהומות בלימוד בקול, כל שאין קול בולט יותר מהזמזום ההמוני, ניתן עוד להסתדר. אבל כאשר נמצאים מעט אנשים ואחד לומד כאילו שהוא בעל קריאה או מרצה, גם זו אלימות מילולית.

איני בטוחה שזה הפורום המתאים לדבר על אלימות
ובודאי לא רק ברמת הרציו.

אלימות לסוגיה הינה צורה של תקשורת, של שליטה באחר,כאשר האדם אינו יכול, אינו יודע או אינו רוצה להשיג את מטרותיו בצורה הנורמטיבית לחברה.
אם כי כאן יתכן דיון מהי נורמטיביות חברתית
והאם הלגיטימציה שהתורה נותן לאלימות , תצביע על נורמה חברתית כנאמר "חושך שבטו שונא בנו"

ואני בטוחה שחברי המלומדים הבקיאים בתורה יוסיפו ויצוטטו כהנה וכהנה פסוקים שונים.

גם עדויות על לימוד התורה בחדר ואצל המורי התימני שהיה מלווה בהלקאות על אצבעות הידיים מראה על מתן לגיטימציה חברתית לאלימות

אבל זהו הפתיח לדברי
רציתי להוסיף עוד מספר פאנים לאלימויות שנתתם כאן בצורה מאד מצומצמת
אלימות מילולית היא אלימות המתרחשת כל הזמן
ולאו דוקא בצעקות או בדרשות.
האשה שהקדיחה את תבשילה, או שלא תבלנה אותו בהתאם לטעם בעלה
והוא "יחמיא" לה על כך בצורה של " אידיוטית , מטומטמת , פרה שמנה, תראי מה את שווה, סמרטוט שווה ונראה טוב ממך"

הילדה הקטנה שנפלה וקרעה את הבגד תזכה למילות אהדה (בלשון סגי נהור) איזה לא יוצלחית את, גמלונית שכמותך, מי צריך אחת כמוך.

ההורה הזקן שכבר לא רואה הכי טוב ולפעמים גם לא שולט כל כך על הסוגרים , מה אתם חושבים יאמרו לו? כולכם צדקתם
זקן סנילי אחד, מה אתה שווה כבר
חבל שאתה עדיין חי
והמציאות עולה על כל דימיון בנושא
וכולנו חוטאים בכך, אלא אם אנו אלמים.
אלימות נוספת שלא הוזכרה פה, היא אלימות רגשית, או התעללות רגשית או הזנחה.
זוהי אלימות ללא נראות חיצונית כלשהי ויש קושי רב בלזהות אותה, לכן קשה יותר לטפל בה ולהתמודד איתה
זוהי התעללות אשר אינה פוגעת בצרכים הפיסים של האדם אך המצאותה גורמת לנזקים רגשים בעלי השלכות חמורות ביותר, כמו אי מתן אהבה, אי מתן כבוד והערכה לזולת, חוסר טיפוח הילד, and you name it
מה יש להלכה לאמר על כך?
לא לי הפתרונות
וכל עוד יש לגיטימציה בתורה לאלימות, כל עוד ראשי ההנהגה ההחרדית נזדקקים לשליטה טוטאלית עד כדי הםחדה על מנת לשלוט בצאן מרעיתם, פן יעזו לשאול שאלות, ושומו שמיים יחשבו דברי מינות,
מעניין איך אנשי ההלכה ירדו מהאולימפוס התיאורטי ויתנו צידוקים
אני סקרנית

שבת שלום לכולכם