מעיין תל אביב יפו פרשת כי תבא

ראיתי שכולם מחכים ומצפים לעלון, גם אני חיכתי שכליון עניים שיעבירו לי אותו במייל, והנה הוא הגיע.

המאמר הפותח על הפרשה הוא מהרה"ג אהרן סימן טוב שליט"א ראש כולל באר מים חיים בתל אביב (כמובן) ור"מ בישיבת חזון עובדיה.


מצות הביכורים גם בימינו


"והיה כי תבואו אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשת וישבת בה ולקחת הראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך וגו' ושמת בטנא וגו' ובאת אל הכהנים אשר יהיו בימים ההם וגו'" (כ"ו, א'-ג'). יש להתבונן במצווה יקרה זו - מה התרצה בזאת כי יצווה האל יתברך לקחת אשכול ענבים אחד, או מקצת תאנים, או מקצת רימונים, או מקצת פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל שאינם שווים אפי' חצי דינר וישים בטנא על כתפו ואפי' מלך ישראל, וילך הוא עצמו לא ע"י שליח, ויתקבצו כל העולם ביחד לירושלים ובכל עיר ועיר יצאו זקני העיר ונכבדיה להקביל פני הבאים, ואף בעלי אומנויות שבירושלים בטלין ממלאכתן כדי להקביל פני הבאים, והחליל מכה בפניהם ברוב שירה וזמרה והמון חוגג וכמבואר במס' ביכורים (פ"ג, מ"ד) ולא מצינו באף מצווה עניין זה.
אמנם זאת לדעת כי מצות הביכורים מחנכת ומיישרת את האדם לכמה מעלות ומידות טובות, ולשרש ולעקור מאיתנו מצוות ודעות נפסדות, וע"כ אף שאין בית המקדש קיים ואין ביכורים נוהגים בזמן הזה אך תכליתה ומהותה של מצווה זו חלה גם בזמננו אנו. אם נתבונן נראה שמצות הביכורים באה ליישר ולחנך את האדם ב-ג' מישורים: א) בין אדם לעצמו ב) בין אדם לחברו ג) בין אדם למקום.

בין אדם לעצמו
הרמב"ם כותב בסיפרו "מורה נבוכים" כי עיקר הטעם למצות ביכורים כדי שהאדם יתרגל לכבוש את תאוותיו ורצונותיו, וזאת בעבור כי עובד האדמה לאחר שעמל ויגע בזיעת אפו כל השנה ועתה כאשר זוכה ורואה את פרי עמלו ומשתוקק ליהנות ממעשה ידיו ורוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו, והפירות שעמל עליהם כה חביבות עליו, וע"ז ציוה ה' שיכבוש את יצרו וחשקו ותאוותיו וזהו עבודה של ריסון התאוות הגופניות של האדם, ובזה האדם מתחנך ש בדברים אחרים שהוא תאב להם וחפץ בהם ויוכל לגבור על תאוותיו ורצונותיו, הרי בין אדם לעצמו.

בין אדם לחברו
האלשיך כותב בפרושו כי אחד מיסודות עבודת ה', כי האדם חייב להכיר טובה למי שעשה לו הטובה ובזה ניכר שלמות האדם, וכבר כתב בספר חובת הלבבות כי הכופר בטובה הרי הוא חסר במהות האדם, והיינו כי הכרת הטוב אינה רק מידה טובה ונכונה ובהעדרה יקרא אדם, אלא עניין הכרת הטוב הוא מהותו של האדם ובהעדר מידה זו לא יקרא אדם, כי עדין בנפש יתבונן מי נתן לו כל הטוב ויודה לקב"ה, והכפוי טובה הרי הוא משורש הגאווה, כי חושב הוא בליבו כי ראוי הוא לכל הטובות והכל משועבדים לעשות רצונו וע"י מצות הביכורים האדם משרש ועוקר מלבו את התכונה השלילית הזאת. וע"כ המביא את הביכורים עושה מעשים מנוגדים בתכלית למידת כפוי טובה, וע"כ כל א' חייב להביא את הביכורים על כתפו לא ע"י שליח וקורא בקול רם: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה" עד סוף הפרשה ובזה אינו משכיח את עברו אלא אדרבה מזכירו בקול רם ומשתחווה בפישוט ידיים ורגליים בהכנעה גדולה כדי לשרש ולעקור את המידה של כפוי טובה, הרי בין אדם לחברו.

בין אדם למקום
החינוך כותב כי עיקר הטעם של הבאת ביכורים הוא כי כאשר האדם חורש וזורע וקוצר ועושה את כל עבודות הקרקע, יש לו תחושה והרגשה שאכן כל העמל והיגיעה והפירות הם פרי עמלו והם שלו, בחשבו שהוא זורע הוא קוצר וחורש וכו' וכו' ואז ידיחו יצרו באמור אליו כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, ואילו לא הייתי אני חורש וקוצר וכו' לא היו הפרות צומחים. ע"כ באה מצוות הביכורים להוכיח לאדם שכל פעולותיו של האדם ומעשה ידיו הכל הם מאיתו יתברך, וע"כ באה התורה ומצווה לנו לעקור ולשרש מלבנו תחושה והרגשה זו אלא יאמין שכל פעולותיו וענייניו הכל הוא מאיתו יתברך ואין עוד מלבדו, וכאשר מביא האדם ביכורים ואומר ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ומבטל את כל "כוחי ועוצם ידי" ומכיר באמונה כי הכל הוא רק מאיתו יתברך. וזהו סוד של "מלכות" כדי שתמליכוני עליכם וכמו שאומרים בתפילה "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

פרפראות בפרשה


כי תשמר את מצוות ה' אלוקיך (כח, ט)

פעם אחת באה אשה עניה לביתו של הגאון רבי משה פיינשטיין, ובקשה להכנס אל הרב.
לשם מה את צריכה את הרב? שאל אותה אחד מבני משפחתו . קבלתי מכתב מאחותי המתגוררת ברוסיה – השיבה האשה – ומבקשת אני מהרב שיתרגם לי את המכתב.
לשם כך את באה אל הרב? – התפלאה הקרוב – אין להטריד את הרב בדברים כגון אלה!
מדוע לא? – אמרה האשה – והרי הרב תרגם את מכתבי כבר עשרים שנה...


וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (כח, י)

פעם אחת העלילו הגויים עלילה שפלה על יהודי העיר פוטוק, וברשעותם נכנסו קבוצת פורעים לרחובות היהודי כשהם חמושים באלות ובמקלות במטרה לפרוע פרעות.
היהודים הסתגרו בבתיהם בפחד רב. הגיפו את התריסים ונעלו את הדלתות מפני הפורעים.
לאחר שסובבו בעיר, הצליחו הפורעים לפרוץ את דלת ביתו של שוחט העיר, וגררו אותו אל הרחוב כשהם מפליאים בו מכותם.
כאשר שמע רבה של העיר, הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון, כי השוחט נפל בידי רשעים אלה, לבש את מעילו, חבש את כובעו, ויצא אל הרחוב.
לא הועילו כל תחנוני בני ביתו שלא יצא כי הדבר כרוך בסכנת נפשות ממש.
מחובתי לנסות להצילו! אמר הרב.
מיהר הרב אל כיכר העיר, והנה כאשר ראו אותו הפורעים מיד הרפו מן השוחט, נגשו אל הרב ובקשו ממני כי יסלח להם, ועזבו את העיר במהירות...
כך התקיים בגאון זה הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".



והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם (כח, סו)

בגמרא מסכת סוטה (דף מח) נאמר: "רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר? אינו אלא מקטני אמנה".
וכן בזהר הקדוש (פרשת בשלח, והובאו דבריו במשנה ברורה סימן קנז) מובא כי אסור לאדם לעכב לעצמו מזון מהיום למחר, וזאת כדי שיבקש מה' בכל יום על מזונו.
בזמן מלחמת העולם השניה שהה הגאון רבי זאב סולובייצ'יק בעיר ורשה. העיר סבלה מהפצצות קשות ותושביה ישבו יומם ולילה במקלטים.
גם בעת קשה זו, שמר הגאון את דברי חז"ל ולא השאיר פת לחם ליום המחר אלא בטח בה' שיספק לו את כל מחסורו.
באותה שנה קשה בתאריך ח' בתשרי, הסתפק הגאון מה לעשות, האם גם ביום זה אין להותיר לחם ליום המחר, או שמא מפני המצווה לאכול בערב יום הכיפורים, ישנה ממנהגו ויותיר למחר מעט לחם.
לאחר שיקול החליט הגאון להשאיר מפתו ליום המחרת.
למחרת בבוקר, הקיש בדלת הדירה – שבה התאכסן הרב – אדם אחד, שהיה בעליה של מאפיה בעיר, וסיפר כי הכין לרב מיני מטעמים לערב הצום, אולם בהיותו בדרך שמע קול התפוצצויות ובבהלתו הרבה נפל מידיו הסיר, וכל התבשילים שבו נשפכו לארץ ונשחתו.
אז הבין הרב כי אות הוא משמים כי לא היה עליו להשאיר פת ליום המחר.

דור דור ודורשיו

מהרב אלקנה אליאסי
רב איגוד בני תורה ת"א יפו


המקבל השביעי אחיה השילוני

קיבל מדוד, וכדכתב הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה: אחיה השילוני מיוצאי מצרים היה ולוי היה (כדכתיב בדברי הימים (א כו) והלוים אחיה על אוצרות בית אלהים.) ושמע ממשה והיה קטן בימי משה והוא קיבל מדוד ובית דינו, וא"כ חי יותר מ- 500 שנה.
והראב"ד השיג שאין זה נכון אלא שהיה אחיה השילוני מבית דינו של דוד.
והמאירי בהקדמה לאבות כתב שאחיה השילוני קיבל משלמה וחבריו.
ובסדר הדורות כתב שאחיה השילוני קיבל משמואל הנביא בשנת 2882.
ובכסף משנה (בהקדמה ליד החזקה לרמב"ם) כתב שבפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכא' ע"ב) איתא תנו רבנן, שבעה קפלו את כל העולם כולו: מתושלח ראה אדם, שם ראה מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחיה השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני ועדיין קיים. ע"כ. וכתב לבאר כוונת הראב"ד שטעמו לומר שכיון שהיה זקן מופלג ביותר אין נכון לומר שקבל מדוד שהיה צעיר לימים ממנו. וגם בחכמה אפשר שהיה אחיה גדול ממנו אי משום דבישישים חכמה ואי משום דקבל ממשה. אבל מה שאפשר לומר הוא שהיה מבית דינו של דוד שדוד היה ראש הסנהדרין. ובדעת הרמב"ם כתב הכסף משנה שאע"פ שהיה חכם גדול מדוד כיוון שהוא נשאר ראש קבלה אחר דוד קרא עליו הרמב"ם שקיבל מדוד.
ובשו"ת יוסף אומץ (סי' לד') למרן החיד"א האריך על דברי הרמב"ם ומרן בכסף משנה האלו, וביאר דכיון שדוד היה המקבל אחר שמואל, והיה ראש הקבלה בדורו ותיקן כמה תקנות, ואותם תקנות קיבלם גם אחיה השילוני שהרי חי והאריך ימים, ושייך לומר על זה שקיבל אחיה מדוד.
ובשם מרכבת המשנה (למהר"א אלפנדרי) כתב לבאר דברי הרמב"ם שאחיה לא היה ראוי לקבל בימי משה רבינו עד ימי דוד ובית דינו ולכן אע"פ שהאריך ימים והיה מיוצאי מצרים לא היה מהמקבלים עד דוד. (ואמנם מר"ן החיד"א לא הסכים עם פירוש זה והעדיף לבאר שאמנם אחיה היה גדול בתורה אך כיון שחי בימי דוד וקיבל את תקנותיו של דוד נקרא עליו שקיבל את ראש הקבלה מדוד.
ובדברי הגמרא (בבא בתרא) שאחיה ראה את עמרם, כתבו הרשב"ם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א, שבעל גמרא זו סבר כמ"ד אליהו לאו היינו פנחס, שאם באמת אליהו הוא פנחס, יכל בעל הגמרא לןמר שפנחס ראה את משה ומשה ראה את עמרם, וא"כ לא היה צריך את אחיה השילוני כלל, אלא ודאי ס"ל כמ"ד פנחס אינו אליהו. (ובעזר ה' לגבי אליהו נאריך בזה יותר).
גדולתו של אחיה
אחיה השילוני היה גדול בתורה יותר מכל בני דורו כדברי הגמרא סנהדרין (קב' ע"א) על הפסוק (מלכים א' י"א) וימצא אתו (את ירבעם) אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה. מאי בשלמה חדשה? אמר רב נחמן: כשלמה חדשה, מה שלמה חדשה אין בה שום דופי, אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי (שום גמגום). דבר אחר: שלמה חדשה - שחידשו דברים שלא שמעה אזן מעולם. מאי ושניהם לבדם בשדה? אמר רב יהודה אמר רב: שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה. ואיכא דאמר: שכל טעמי תורה מגולין להם כשדה.

הליכות עולם

מהרב אלקנה אליאסי
רב איגוד בני תורה ת"א יפו
עפ"י פסיקותיו של מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א



עליה לקברי צדיקים בערב ראש השנה

יש נוהגים ללכת בערב ראש השנה לבית הקברות להשתטח ולהתפלל על קברות הצדיקים, ואמנם יש להזהר שלא יתפלל אל המתים עצמם (כגון "תציל אותי תושיע אותי") אלא יתפלל שהקב"ה ירחם עלינו בזכות הנפטרים, או שיתפלל שיהיו הנפטרים מליצי יושר עלינו ויבקשו עלינו רחמים מלפני הקב"ה.
דהנה במסכת סוטה (דף לד' ע"ב) איתא שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים.
והנה יש מהפוסקים שעירערו על המנהג הזה שעולים להתפלל בקברי אבות וצדיקים, וכתבו שאין להביא ראיה מכלב שהלך לקברי אבות, לפי שכל כוונת כלב היתה להתפלל במקום קדושה כדי שתהיה תפלתו נשמעת אבל מי שאינו מכוון לזה אין לו ללכת למקומות אלו לפי שזה נראה כדורש אל המתים.
אולם כבר כתב הב"ח (יו"ד ס"ס ריז') שכבר החזיקו במנהג זה ויש לזה סמך בספר הזוהר. אלא שדוקא להשתטח על קברי אבותיו ולהתפלל לפני השי"ת על כל צרה שלא תבוא "בזכות" אבותיו הנקברים פה. וכיו"ב מותר, ואין למנוע ולבטל מנהג זה.
וכן מצאנו בזוהר הקדוש (פר' אחרי מות דע"א סע"א), מקור למה שנהגו להתפלל על קברי אבות וצדיקים: א"ר יוסי בשעה שצריך העולם מטר, מפני מה אנו הולכים אל קברי המתים להתפלל והרי זה נראה כדורש אל המתים, אלא "ודורש אל המתים" הוא דוקא בעובדי ע"ז נאמר, אבל ישראל הם זכאים דכתיב "ושבח אני את המתים שכבר מתו", דהיינו שכבר מתו בזמן אחר ולא עכשיו, שכעת הם נקראים חיים. ועוד ששאר האומות כשבאים אל ממיתיהם באים אליהם בכשפים, אבל ישראל באים בתשובה ובלב נשבר לפני הקב"ה משום שנשמתם קדושה היא ומבקשים הנפטרים רחמים מהקב"ה על החיים, והקב"ה מרחם על החיים בשביל הנפטרים.
ובזוהר פרשת שמות (דף טז ע"ב) מצאנו שאמר איזה נפטר לרבי יהודה שבלי תפילת הנפטרים על החיים לא היה העולם יכול להתקיים אפילו חצי יום.
ובמסכת תענית (טז ע"א) איתא: למה יוצאים לבית הקברות כדי שהמתים יבקשו עלינו רחמים.
ונמצינו למדים שאין איסור בזה משום דורש אל המתים, כל שמכוין שנשמת הנפטר תבקש רחמים עליו לפני הקב"ה.
ובא"ר אור"ח (ס"ס תקפא) כתב שהמהרי"ל הלכות תענית כתב שנוהגים להשתטח בבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים והוא מקום קדוש וטהור. והמשתטח אל ישים מגמתו אל המתים אך יבקש מהשי"ת שיתן אליו רחמים "בזכותם". ע"כ. ולפי המבואר יוכל גם לבקש מנפש הנפטר להיות לו למליץ יושר. וכן הוא בפמ"ג (ס"ס תקפא) ובשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' רצג).
ובמנהגי מהרי"ל (הלכות ראש השנה) כתוב שכל אדם ילך לבית הקברות להשתטח על קברי צדיקים בערב ראש השנה.
וכן מצינו בספר עצות ישרות (ערך צדיק אות טו') שעל ידי ההליכה והנסיעה, שנוסעין והולכין להתפלל על קברי הצדיקים קודם ראש השנה, זוכה כל אחד שירחמו עליו מלמעלה וידונו אותו לכף זכות.
ובשו"ת משפט כהן (לראי"ה קוק זצ"ל בעניני א"י סימן קמז') כתב שזכות ההשתטחות על קברי הצדיקים שבארץ ישראל היא גדולה שהלא המה הגבורים אשר מעולם שאין דוגמתם.

דבר המערכת

קוראים אנו בפרשה על מצוות ביכורים שנצטוו ישראל להביא מראשית פרי האדמה אל המקום אשר יבחר ה' ולתתם לכהן.
ואומרת התורה "ולקח הכהן הטנא מידך" אומר הספרי "מכאן אמרו, העשירים מביאים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים נתנים לכהנים" דהינו שבעוד שאצל העשירים שהביאו את הביכורים בכלי כסף וזהב מפוארים, לוקח הכהן את הפירות ומחזיר את הכלי היקר, הרי שאצל העניים לוקח הכהן את הפירות עם הסלים.
וכל זאת למה? למה דוקא את הסל הפשוט של העני הכהן לוקח ואילו את הכלי היקר של העשיר לא לוקח הכהן?
התשובה היא, שאצל העני הסל הפשוט שבו הביא את הביכורים, היה הרבה מסירות נפש שהעני בפרוטותיו האחרונות קנה את הסל כדי שישמש לו ככלי לצורך קיום המצוה, לכן אומרת התורה הסל הזה שיש בו מסירות נפש הרי שהוא חלק בלתי נפרד מהמצוה עצמה ולכן גם אותו תיקח שהרי הוא כמו הביכורים עצמם.
ללמדנו שמסירות נפש בקיום המצוה לא הולכת לריק אלא היא היא חלק מהמצוה עצמה.
בברכת שבת שלום
הרב נתן אלנתן