שפת הלב

קראתי ביום חמישי האחרון, נהניתי, ביקשתי שישלחו אלי, והנה לפניכם מאמרו של הרב יוסף בן משה במדור החינוך של "יום ליום"



שפת הלב
"אבא, מותר לבוא לבית הכנסת רק בשביל לשחק?"
זה היה נוסח שאלתו של ילד יהודי תם ונחמד.
שמעתי אותו מפנה את השאלה הזו לאביו, אברך ממכרי.
אינני יודע מה הייתה תשובת אביו אולם די היה בשאלה כדי להעלות בי הרהורים חשובים, בהם אשתף גם אתכם.
סח באזני אחד מידידיי הקרובים, כי בעת לימודיו בישיבה הגדולה היה לו ראש השנה הראשון ליום בו חסר היה לו מוטיב מרכזי בתפילות היום הנורא הזה.
הוא, בן לאחת מעדות המזרח, שלמד בישיבה "אשכנזית" והתפלל בה בימים הנוראים יחד עם רבותיו ועם כל בני הישיבה כולם, הורגל מילדותו במנגינות התפילה "מבית אבא". "מאז ערש ילדותי די היה לזמזם באזני את לחנה של אחת ממנגינות הימים הנוראים וכבר נכנס הייתי לאווירה הקסומה הזו של ימים מלאי הוד והדר אלה."
כעת, בישיבה חש הוא כאילו וחלק מאותה אווירה קסומה חסר לו דווקא ביום בו לאווירה ישנו מקום חשוב ומרכזי.
בסייעתא דשמיא, לא חלף זמן רב והוא השתלב באווירה המעוררת והנפלאה ששררה בישיבתו ובשנה הבאה כבר לא חסר לו ולו גם משהו מן הרגש המעורר שבמנגינות התפילות, שכן שפת הלב היהודי אחת היא בכל העולם .
אין זה סוד כי אצל רבים מאיתנו מהוות המנגינות הללו חלק בלתי נפרד מאווירת התפילה. נסו נא לומר את הפיוט "עוקד והנעקד" ללא מנגינתו, גם אם תכניסו הרבה כוונה ורגש במילים עדיין תחושו בהבדל עצום בין אמירה זו, לבין ניגון אותן מילים ביחד עם הציבור כמיטב מסורת אבותינו.
ישנם פיוטים שבלא מנגינתם הידועה כאילו וחסרים הם נשמה ורוח .
***
לאחרונה שוחחתי ארוכות עם בחור המכנה עצמו כ-"שבבניק". כן, כך בפשטות. "אני שבבניק ויהי מה" מצהיר הוא ואינו משפיל את ראשו גם למול המבט הכי ישיר.
נושא כשלעצמו היא אותה "הגדרה עצמית" של אותו בחור, ולא פחות חשוב : משמעותה של אותה מילה אומללה שרבים חללים הפילה רק בגלל עצם קיומה והטחתה בהזדמנויות שונות, אולם כאן חשוב לי לצטט התבטאות אחת שנפלטה מפיו.
הוא כעת במצב מאוד לא מוצלח של תקשורת לקויה מאוד עם הוריו הדאוגים, יותר מדויק יהיה לומר כי התקשורת שלו עמם היא בכך שאין ביניהם תקשורת כלל...
זו תקופה לא קצרה שכמעט ואיננו מופיע בבית. הוא מתגלגל בין בתיהם של קרובי משפחה, "חברים טובים" למיניהם, ובעצם כל מקום בו מצליח הוא להניח את ראשו הלאה.הוא כבר איננו זוכר מה הייתה העילה הראשונית לאותו מהלך של הינתקות בינו לבין הוריו הכאובים, אולם גם ביום הכי פחות מוצלח שלו, יום בו אין לו מה לאכול כראוי והיכן להחליף כוח בצורה מכובדת עדיין ברור לו כי הוא הצודק ו"הם" טועים לחלוטין ביחסם אליו.
"נקודה אחת מטרידה אותי", אמר לי ברגע של גילוי לב נדיר בו הצלחתי לנגן לו על הרגש הנכון, תפילות רבות הפסדתי בימי חיי, לא תמיד יראת השמיים שלי מספקת כדי לזרזני בשעות הבוקר בהן ניתן עדיין למצוא מניין הגון, כזה המחשב כראוי את זמני קריאת שמע לפי ההלכה, אולם פעמיים בשנה תוכל לראותני בין ראשוני המתפללים בבית הכנסת: בראש השנה וביום כיפור. בימים אלה מקפיד אני להגיע מוקדם לתפילה כדי שלא לפספס ולו גם פיוט אחד, מנגינה אחת או... רגש אחד. כן אלו ימים בהם אני נותן לעצמי להתרגש מהמנגינות והמילים משליח הציבור שאת קולו הערב אני מכיר עוד מהיותי ילד קטן הנצמד לאביו ומידי פעם מציץ לראות אם אמא הספיקה להגיע בזמן לתקיעת שופר. מה אעשה השנה? הוא שאל כשדמעה קטנטנה חומקת לה בכל זאת מזווית עינו, רגע לפני שהוא מוחה אותה בכף ידו הקשוחה, "אני חושש" מתחייך הוא לפתע, "כי אאלץ 'להשלים' עם אבי כמה ימים לפני ראש השנה כדי שלא אפסיד את התפילות בבית הכנסת השכונתי שלנו, בית הכנסת בו מתפלל אבי מזה שנים רבות.
ברור היה לי באותו הרגע כי חוזה אני במה שניתן לכנות כ"שלח לחמך על פני המים" של אותו אב מיוסר. ה"לחם" אותו שלח הוא לפני שנים רבות בדמות נטילת בנו עימו לבית הכנסת גם בזמנים בהם לא היה זה הדבר הכי נוח עבורו. בנו היקר (תמיד הוא היה ונשאר יקר, רק שלא תמיד אנו זוכרים לומר לו זאת בזמן) לא הבין בפעם הראשונה את המילים הנאמרות, אבל את שפת הלב המושרת במנגינות הללו אשר יסודתן בהררי קודש בכל עדה ועדה, שמע הוא גם שמע.
מאוחר יותר בגיל בו ידע והבין הוא את המילים הנפלאות כל כך של אותם פיוטים, הרגיש כאילו וכבר הבין אותן בשנה שעברה - למרות ואז עדיין לא ידע לקרוא... שוב ושוב דיברה אליו שפת הלב המובעת במנגינות עימן נסחף שליח הציבור ברגש רב, דיברה עד שהפכה לשפתו שלו עת החל גם הוא לזמזם בפיו עם החזן את המילים בעטיפתן ואז באותן שנים חש הוא לא אחת באותו רגש ילדותי טהור ש"השנה בעזרת ה' אהיה ילד טוב יותר".
כך, עד שהעגלה החלה לחרוק מעט בלימודים, בבית והכי גרוע בדרך שביניהם - מקום בו מצא חברים מאלה ששפת הלב היא שפתם אך הם יודעים עליה רק מצידו הפגוע של אותו לב. הצד הפגוע שהפך למריר ו...פוגע.
כעת הוא מחפש את הדרך לאותה שפה מופלאה בה "דיבר הוא ברגעי אמת עם הכר והכסת בלילות הארוכים שעברו עליו לאחרונה. הוא בטעות מזהה בתקופה האחרונה בסגנון מוזיקאלי מסוים את אותם געגועים וכאב הנובעים מן הריחוק ואובדן התמימות, אולם די יהיה לו בתפילה אחת בבית הכנסת כדי לחוש שוב קורטוב אמיתי מן התווים שכה נגעו לליבו בחלקו הפנימי זה שכדי לזהותו אין צורך ביותר מאשר מראה פשוטה...
***
מה הייתם עונים לאותו ילד ששאל את אביו האם מותר להגיע לבית הכנסת כדי לשחק?
מכאן אני שולח את עצתי לאותו אב ולאלפי אבות שכמותו: בית הכנסת אינו מקום למשחקים בשום פנים ואופן. זה ברור מעל לכל ספק. אסור לאפשר לילד לראות את בית הכנסת כמקום משחק גרידא אולם לא תמיד כדאי לשלול מן הילד ה"מסכים" לבוא לבית הכנסת את האפשרות הזו רק בגלל שבחלק מהזמן הוא יוצא "לשחק בחוץ". יתכן ואפשר יהיה למצוא את שביל הזהב בו יוכל הילד לבוא אל בית הכנסת, לטעום מאותה אווירה לפני שהוא יוצא לשחק כדרכם של ילדים.
זה הזמן וזו השעה להכין את ילדינו לקראת הימים הנוראים גם מהזווית הזו.

משובח ביותר