ניגוני תפילות הימים הנוראים.

"ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בניגונים או בפיוטים שאומרים שם". (רמ"א שו"ע או"ח סימן תרי"ט סעיף א).

מקור הלכה זו הוא במנהגי המהרי"ל, (הלכות תפילת שחרית דיום כפור אות י"א):

"אמר מהר"י סג"ל אין לשנות מנהג המקום בשום ענין אפילו בניגונים שאין מורגלים שם".

ללא נתינת טעם מדוע שלא ישנו.

מדברי המגן אברהם ניתן להבין, שטעם איסור שינוי הניגונים, אינו קשור לניגונים עצמם, אלא להפרעה לציבור כתוצאה משינוי הניגון:

"שמבלבלים דעת הציבור".

החשש הוא, שהציבור הרגיל לניגונים מסויימים יתבלבל כשישנו את הניגונים, שינוי הניגונים יבלבל בעיקר את אותם המתפללים, שהיו מגיעים לבתי הכנסת רק בר"ה ויום כיפור, ושהיו מזהים את התפילות לפי הניגונים.

מלשונו של שו"ע הרב (סימן תרי"ט סעיף ו), ניתן להבין, ש"בלבול דעת הציבור" היא גם הסיבה שאסור לשנות את הפיוטים, ולא שיש בהם "קדושת מסורת נוסח", שכתב:

"ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בפיוטים או בניגונים שמנגנים שם שלא יבלבל דעת הציבור".

אלא שאברהם צבי אידילזון במאמרו "הנגינה החסידית", מביא את דברי בעל ה"תולדות יעקב יוסף", שאמר:

"יש קבלה שלא לשנות את הניגונים של ימים נוראים, כי המה שייכים אל התיבה של אותה התפילה".

טעמו לאי שינוי הניגונים אינו הבלבול בדעת הציבור, אלא בלבול בקשר שבין המלים לניגונים, שלפעמים היו לא יותר מאשר מוסיקה כנסייתית.

לא מוסיקה בעלת השפעה כנסייתית, אלא מוסיקה כנסייתית ממש.

הרב עובדיה יוסף, (יביע אומר חלק ו או"ח סימן ז, ויחווה דעת חלק ב סימן ה), מביא את דברי הרב ישראל משה חזן שכתב בשו"ת "כרך של רומי", (סימן א):

"מעיד אני שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמירנא, ראיתי מגדולי החכמים שגם היו משוררים גדולים עפ"י חכמת המוסיקא ובראשם הרב אברהם הכהן אריאש זלה"ה, שהיו הולכים אחורי הפרגוד של כנסיית הנוצרים בימי חגם להתלמד מהם נגינות מיוחדות עפ"י המוסיקא להתאימם לתפילת ימים נוראים שצריכים הכנעה גדולה, והיו מסדרים מאותם קולות הנגינה קדישים וקדושות הפלא ופלא".

פלאי פלאים.

הם לא רק השתמשו בתפילותיהם במוסיקה כנסייתית, אלא גם במוסיקה ממוחזרת של שירי עגבים.

ה"כרך של רומי" גם מספר:

"המנהג פשוט בכל ארץ ישראל וארצות ערב בכל בתי הכנסת שמנגנים בתפילה ובדברי קדושה שירי ישמעאל שרובם שירי עגבים ולא מיחו בהם חכמים, מפני שהענינים עצמם קדושים, ולא קפדינן כי אם על הלשון שיהיה בלשון הקודש בשירות ותשבחות להשי"ת".

המלים קדושות, המוסיקה לא כ"כ.

רבי מרדכי עבאדי איש חלב ורבה של קהילת קליז, כותב בסוף ספר שיריו "דברי מרדכי", (ארם צובא, תרל"ג):

"אתה מעורר את הקב"ה שיסתכל באומה הזו שאתה משורר את הנגון שלה, למה היא משעבדת בך, וכך נהגו המשוררים שלפננו ושבזמננו לקחת ניגוני שירי נוכרים ולהכניסם אל הקדושה לעשות שירים לה' בניגונים ההם".

גם אידלזון כותב במאמרו על "המוסיקה החסידית" על הכנסת שירי גויים לקדושה ע"י אדמו"רים ואחרים:

"כל ארץ מגדלת סוג מיוחד של ניגונים, מה שאנחנו קוראים לה נגינה עממית ... צדיקים כר' לייב שרה'ס ור' אייזיק מקאליף היו שוקדים לאסוף נגינות חולין של נכרים, אם הרגישו ניצוץ קדוש בהם, היו מכניסים אותו תחת כנפי השכינה ... המנהג הזה היה נהוג כבר בימי האר"י, רבי ישראל נאג'רא, יסד כמעט את כל שיריו על לחנים וניגונים זרים.

לרבי ישראל נאג'רה עמד מתנגד בדמותו של רבי מנחם די לונזאנו מחכמי ירושלים, שלא ראה בעין יפה נטילת תיאורי אהבה נועזים 'והפיכתם לשירי קודש, והוא כתב נגד הרב ישראל נאג'ארה:

"ואולם ראיתי לבעל "זמירות ישראל" שאינו חושש כלל, ונתפשט בענין זה יותר מדי, והתיר לעצמו לומר לש"י מצד כנסת ישראל או לכנסת ישראל מצד הש"י כל מה שהנואפים אומרים זה לזה". (שתי ידות דף קלב, ב).

התנגדותו של רבי מנחם די לונזאנו לרבי ישראל נאג'רה היתה רק לשימוש בשירי חשק, ולא לשימוש בניגוני הגויים, שהרי הוא עצמו השתמש בהם, ואף מתנצל ע"כ במספר מקומות:

"לא חיברתי פזמונים לנועם זמירות הישמעאלים כדי שיתעללו בהם תעלולים ואנשי לצון בתוף וחליל ויין משתיהם בנגינות שותי שכר, אבל בחרתי בלחן הישמעאלים לפי שראיתים לחן לב נשבר ונדכה". (עבודת מקדש בחלק הפזמונים והבקשות דף א עמוד א).

"ולפי שהשיר והשבח להשי"ת ראוי שיהיה בתכלית השלמות לכן נאמר בנבל עשור זמרו לו כלומר בכל מאמצי כח...זאת היתה לי לסיבה גורמת לחבר רוב שירי על פי ניגוני הישמעאלים שהם מגביהים קולם בשירתם ונעימתם יותר מזולתם, וראיתי קצת חכמים כמתאוננים רע על המחברים שירים ותשבחות להשם יתברך על ניגונים אשר לא מבני ישראל המה ואין הדין עמם כי אין בכך כלום". (שתי ידות דף קמב). וראו את מאמרו של מאיר בניהו, "רבי ישראל נאג'ארה", אסופות, ספר רביעי, עמודים רג-רפד.


וכך היא גם דעתו של הרב עובדיה יוסף, שעליה חולק הרב וולדינברג בשו"ת "ציץ אליעזר", (חלק יג סימן י"ב), הכותב:

"לית דין בושש כי תועבה היא להלביש דברי קדושה במלבושים צואים כאלה שריח של זנות נודף מהם ומטמאים ומטמטמים את הגוף ואת הנפש ו"צא טמא" יאמר עליהם שלא להכניסם במקומות קודש של בתי הכנסת מקדשי המעט של האומה".

ועל דברי הספר "כרך של רומי", הוא כותב:

"וממש נשתוממתי על המראה ולבי לא האמין למה שעיני קוראות, אמנם המשתמע מדברי הספר שם הוא זה, שדעתו להתיר לשיר תפילות ופיוטים בשירי עגבים".

שנה טובה.

ירוחם,

שבתי צבי הלך עם רעיונותיך עוד צעד, עד שהוא התחתן עם התורה (ואןלי גם עם הא-להים) בפועל ממש.

כמתעסק,

ודאי שיש לנו ציפיה שיערבו דברי תורה בפינו, אך מבקשים אנו את הערבות כתופעה נלוות לה לתורה.
אך מכאן ועד שנעשה אנו את התורה גופה ערבות, רחוקה היא הדרך.
את הערבות מבקשים אנו מן הא-ל, ולא הוא מבקש מאתנו לעשות מתורתו ערבות.

אםשלום
על מה שכתבת בעיקר בסוגריים המרובעות.
אמיר חוזה. כתבת
<עד שכמעט נשכח מאתנו שהתורה היא הטרונומיה המוטלת עלינו, ולא אוטונומיה שנתנה לנו לעשות בה את צרכינו>

שאלו פעם יהודי אורטודוקסי. למה אתם בתפילתכם בבית הכנסת  נוהגים לא בכבוד. מסתובבים,
 מדברים. קוראים בספרים,  לומדים. לפעמים גם מנמנמים. הדבר מעיד על קלות ראש במקום
הקדוש שכולו מיועד לתפילה. בעמידתו של האדם לפני בוראו?
לעומת הנוצרים , שמנתהגים בהדרת קודש בהכנסם ובשהותם בכנסיה.
 והרפומים מתנהגים בנימוס ובכובד ראש.    ולא כמעין שוק בבתי הכנסת שלכם.
תבין ענה היהודי אצלנו בית הכנסת זה קודם כל בית  אנו באים אליו שלש פעמים ביום. ואפילו יותר. 
 מטבעהדברים אנו מרגישים בו כמו בבית. וכמו בן בית שלא כל כך מקפידים על הנימוס.
 אבל הנוצרים וגם הרפומים
באים  להתפלל רק פעם בשבוע אם בכלל . מטבע הדברים שהם נוהגים כמו אורחים. בכובד ראש וביראה.
זו לא בדיחה למרות שזה נראה כך.
התורה שאנו קבלנו מסיני היא תורה אינטימית ואישית היורדת לפרטים הקטנים של האדם. למשל איך הוא בדיוק צריך לטפל ביציאותיו. הגמרא בברכות עוסקת גם בדיוק גם איך הוא צריך לנגב את עצמו באיזו יד ואיזו אצבע. היא קוראת שם לנושא הזה של הניגוב תורה היא. התורה עוסקת גם בדברים האינטימיים ביותר של האשה  עד לירידה לפרטי פרטים של התחבושת ההגינית
. היא מלמדת אותך גם איזו נעל עליך לנעול ראשונה וכו וכו וכו.
האלוקים שלנו מכונה שכינה כי היא שוכנת בתוכנו. (לעומת הנוצרים שהיא תלויה רק בכנסיה) ולכן אנו מגפפים ומנשקים את ספר התורה. רוקדים אתה ומתרפקים עליה אליה. כמו משהו אינטימי משלנו
אני סבור כי האמונה שלך.(אם הבנתי נכון- אני מקווה שלא) אינה עולה בקנה אחד אם זה שלי תוקן על ידי - ירוחםשם - 01/10/2006 10:43:13 מודה ועוזב

אמיר

כיצד אתה מפרש:

"והערב נא.."?

האם ערבות הטעם אינה מונח המבטא צפיה להרגשת נעימות טעמה של תורה? 

אמיר,

תודה לך על ההבהרות.
אני חושבת, שדרכך, כפי שמובעת כאן, גוזרת כליה על התורה. אם לא ישמחו בה ובמה שיש בה (חיבור ניגון לפסוק או מדרש לכתובים, הם שמחה במה שיש בתורה, הם הם "תורתך שעשועי" לענ"ד), היא תרחק מאיתנו לעולם. כמה משמעות יש לדבר שאינו קרוב אל הלב ואסור (לא במובן ההלכתי/חוקי, אלא במובן הפסיכולוגי/תרבותי) לגעת בו? לטעמי, גם א-להים רחוק שאי אפשר לדבר עליו ואליו, הוא א-להים שנגזר עליו להיעלם מן העולם...

[ברשותך, אני מתעלמת מדבריך בעניין "המצוקה הפיזית ובעיקר התרבותית" שחלפו מן העולם. אני חולקת על כך באופן עמוק, ואיני בטוחה שזה המקום לדון בכך. אומר רק, שלטעמי, ניסיונות תיאולוגיים יהודיים שניסו לא להיות "מצוקתיים" נחלו לא רק כשלון מבחינה הסטורית, אלא בעיקר מן הבחינה התרבותית והערכית, ובאמת אכמ"ל.]

אמשלום,


דומה שהלטתי בקורתי בערפל מה, אנסה להבהיר.

ודאי הוא שניתן לשמוח בה בתורה. ויתכן אף שאי אפשר להמנע משמחה בה.
אך טענתי היא שתורה אינה תרבות, אפשר לשמוח בה בתורה,אך אין לעשות את התורה שמחה
.
ההסטוריה הקשה של עם ישראל, בה הוא היה מנודה פיזית ותרבותית , היא שגרמה לא רק לשמוח בה בתורה, אלא לעשות מן התורה שמחה, בהיכלי הישיבות עשו מן התורה מצע לפיתוח ולתעסוקת האינטלקט, ובחצרות החסידים מצע לעידוד ההמונים.
עד שכמעט נשכח מאתנו שהתורה היא הטרונומיה המוטלת עלינו, ולא אוטונומיה שנתנה לנו לעשות בה את צרכינו.

אפשר שלטעון על ההסטוריה אין לי שום זכות מוסרית, אך עתה שמצוקת ההסטוריה חלפה לה , אם זו המצוקה הפיזית, ובעיקר המצוקה התרבותית, מה טעם לנו להשאר עם תיאולוגיה של אותה מצוקה.

הרוצה לפתח ולהעסיק את האינטלקט, יש לו בורות צוננים לשבור בו את צמאו. והצריך עידוד ילך אצל להקת המעודדים בשכר-פסיכולוגים ושאר מחלצי ממצוקות. וגם הזקוק לתרבות פנאי יכול לבור לו אחד ממפיגי השעמום המצויים בשוק. 

ההתדבקות בא-להים האם גם היא צריכה להיות מצווה משמחת, האם את ליבנו האומלל אנו עובדים, או את הא-ל? איני חושב שהא-ל שמצווה לאהוב אותו ולדבק בו בא להציע לנו ריגושים לשמח בהם את ליבנו. לא שיש לי בעיה בלשמוח בזה , אפשר שזה גם דבר המשמח מטבעו, אך ודאי שאין זו טבע המצווה של להדבק בו בבורא.
אם את מאמינה שחשוב לו לבורא לשמח אותך, את יכולה לראות זאת בתפוח האדום שהוא שלח לך, או בספר טוב שהוא זימן לך, אבל מה טעם לחשוב שזו הסיבה שהוא ציוונו לעבדו או להדבק בו?

עניין הניגונים מבחינתי אינו אלא משל, אולי לא מוצלח במיוחד, הטענה שלי לא הייתה הלכתית אלא מהותית.

אמיר חוזה,

תודה על ההבהרה. באמת פספסתי את עיקר הביקורת שלך וחשבתי את עיקרה לאחר.
עכשיו כשהבנתי, הייתי שמחה לדעת מה אתה חושב על קריאת התורה בטעמים המוזיקליים - האם גם זו "עשיית גופה של תורה ניגונים"?

אני לא מצליחה להבין מה הבעיה בשירת פסוקים - האם אין זו דרך לגיטימית של לימוד ופרשנות מדרש לדברי א-להים? האם אין זו דרך לגיטימית התקרב ולהתדבק בתורה ובנותנה?
אם אני מבינה נכון, טענתך היא שהתורה היא "רצינית" מדי בשביל להלחין ולשיר אותה (או חלקים ממנה). מכאן אני מסיקה שדרכך להידבק בא-להים היא דרך הסגפנות, השכלתנות והייבוש הרגשי. אשריך. יש אחרים שדוקא השמחה, ההתרגשות, העצב העמוק וכו' שהם מוצאים בפסוקים, גם באמצעות הניגון ה"מודבק" להם, הם המעוררים אותם להתקרב לא-להים. מדוע אתה מזלזל בהם ומאשימם בהשפלת התורה? אולי דוקא הגבלת התורה לתחום המצומצם של השכל הקר, כפי שאתה עושה, היא הגורמת לה לעצב וללבישת שחורים?

אגב, אהבתי מאוד את דברי הרבי מקרלין. אני חושבת שיש בהם לא רק חכמה אנושית וחינוכית גדולה, אלא גם אמונה עמוקה ואהבת ה' אמיתית (במובן הרחב והמעמיק של המושג "אהבה"). תודה לך על הבאת הדברים.
מצוקה לא ראיתי כאן, לפחות לא יותר מאשר מצוקתו של כל מאמין בלבב שלם, אשר הא-להים מסתיר פניו ממנו (ובינינו - מתי הוא אינו מסתיר פניו?). אם זו מצוקה, אזי לשיטתך היהדות כולה היא דת של מצוקה - החל בתקנותיו של ריב"ז ובמדרשי האגדה שלאחר החורבן, וכלה בציונות המודרנית.

מואדיב,


כנראה שלא הובנתי כראוי, איני חושב שיש בעיה בלקיחת מנגינות של עכו"ם ולגיירם,כל טענתי הייתה על  הרעיונות שנאמרו להצדיק את זה.

מה שכתבתי קודם שהלויים ישירו שירים שנכתבו במיוחד למעמד, לא התכוונתי ליצירה ישראלית מקורית שתהיה בעתיד, אלא על שירי המעלות שכבר שוררו על ידם.  לא מצאתי בדברי שאסור להם לשורר פסוקי תהילים.

אין לי בעיה שיקחו ניגונים ויעשו מהם תורה, בעייתי הייתה הפוכה שלוקחים תורה ועושים ממנה ניגונים, ובניגונים לא נתכוונתי נגונים ממש אלא שעשועים.
אעתיק מילקוט שמעוני( משלי יד תתקנב)
ת"ר הקורא פסוק בשיר השירים ומנענע בו בקולו ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבתי המשתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת רבש"ע עשאוני בניך ככנור הזה שמנגנין בו עו"א, אמר לה בני בזמן שאוכלים ושותים ושמחים במה יעסקו, אמרה לו רבש"ע אם בעלי מקרא הם יעסקו בתורה בנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הם יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, אם בעלי גמרא הם יעסקו בהלכות הפסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג.

אמשלום,

הייתי רוצה לפתוח בצטוט, מאת הצדיק רבי שלמה מקרלין (שמע שלמה פרשת ראה)
"בהנהגה שאדם מתנהג עם בניו הוא מלמד בזה כביכול את הקב"ה שיתנהג כן גם עם בניו , וכשהאדם מתנהג עם בניו באהבה וחסד וסבלנות ואף אם חטאו נגדו מןחל להם ועושה עמהם חסד הוא מעורר בזה שהשי"ת יתנהג כן עמו ועם כל ישראל"
אנחנו בני האדם, בכחנו ללמד את הא-ל  איך להתנהג,ולא רק בכחנו, אנחנו מלמדים אותו בפועל ממש, אני כבר רואה בעיני רוחי את אותו שומע לקח נלהב רץ לביתו לעשות חסד עם בניו כדי ללמד את הא-ל בינה.

תאמרי לי דמגוג והלא יודע אתה שמטאפורה יש כאן, נכון ,אבל לא מצאתי נמשל, שעניינית יהיה פחות גס מן המשל.
אני איני מאמין שבאמירה הנ"ל יש סתם חוצפה,מה שאני מאמין  שיש כאן, זה מצוקה.

תקשורת שכזאת עם הא-ל , בה האדם פועל על הא-ל, ואם הוא צדיק אף גוזר עליו גזירות,האדם מתקן את העולם, היינו מתקן את הא-להות שנפלה למקומות נדחים (כגון ניגונים טמאים) מה סנגוריה אפשר לתת לתקשורת שכזאת אם לא מצוקה.

אני מסכים שההסתגרות והעיסוק בתורה כממלאת מקומן של החיים היא גם התפתחות של מצוקה.


איני יודע את הלוגיקה שהשתמשת בה, כדי להוציא מדברי שלילה לשמחה ולחיים,אשמח לשמוע.


אין לי שום בעיה עם לעשות תפילות מניגוני עכו"ם, הבעיה שלי הייתה הפוכה בעשיית גופה של תורה ניגונים.





ירוחם ,

הטפולוגיה שלך לוקה מכמה פנים, אך תודה על המאמץ.

.


אמיר חוזה:


לדבריך, שאתה מקונן על שעשו בני ה' את תורתם ככינור, גם ללוויים בבית המקדש יהיה אסור לשורר.

אלא אם אתה מוכן להודות בכך ששירה ומוזיקה ככלל אינם אסורים - שהרי הותרו בבית המקדש.

ומכאן, אני מנסה לברר את שיטתך:

האם השירה והמוזיקה הותרה בבית המקדש אך נאסרה בגבולין?

אם כן, חידוש מובהג בדבריך, ודומני שעליך לאששם ולעגנם במקור כלשהו.


לחילופין, האם לשיטתך רק שירת קודש נאסרה?

אם כך, אולי עדיף שנזמר רק מזמרת הארץ, ואולי אף עדיף כי נזמר שירי עגבים כדי שלא נחטא רח"ל במוזיקה כנסייתית או דתית אחרת.


בנוסף, לא ברור לי מה ישוררו הלוויים בבית המקדש שיבנה. פסוקי תהלים, אתה אוסר עליהם לשורר, ואתה רוצה שיכתבו שירים חדשים עבורם.

ועל כך תמהני, במה נגרע חלקו של הימן, או של דוד, שאתה מעדיף על פני שירי הקודש ומזמורי התהלים שחיברו, את השירים שיחוברו על ידי מי שיהיה משורר בימות המשיח?

הבן דוד עדיף על דוד?

אםשלום.
 החוזה הוא  מבעלי האמונה הפילוסופית הקרה. מאסכולת בית מדרשו של ליבוביץ. כל דיבור על רגש והשתתפות רגשית הוא ממנו והלאה.
לפי השיטה הזו כל התפילות ומה שקשור לעבודת הבורא חייבים להיות חפים מכל השפעה זרה. ולהיות מקוריים יהודיים.
אין להכניס שום שפה זרה לתפילה ובעיקר לא ארמית.
הכתוב חייב להיות בעברית מקורית ולא בשפה משונה כמו האשורית.
חודשי השנה חייבים להקרא  בעברית ולא על שם אלילים בבלים פרסיים אכדים ואשורים.
מנגינות התפילה אסור שתהיה בהם השפעות זרות מתימן ממרוקו
פולין הולנד גרמניה פולין והעיקר הונגריה.
צורת הישיבה בבתי הכנסת  זו היא גם אחת מהדברים החשובים.
מה זה שהאשכנזים יושבים- כמו בכנסיה. טפו
 ויוצאי המזרח -כמו במסגדים. יש לעקור תופעה זו מהשורש.
ובכלל אין לערבב כל רגש אינטימי בתפילה.  זה לא האלוקים האישי שלך זה של כלל ישראל.

רק כתוספת לעניינו

אמיר חוזה,

ייתכן ואתה מיחידי הסגולה שמסוגלים לשוחח עם א-להים במראה ולא בחידות, בישירות ולא דרך מבט על העולם ועל בני האדם (צילו וצלמו של א-להים בעולם) שבתוכו. אני איני כזו, וגם כל האנשים והנשים שאני מכירה באופן אישי. העולם אשר סביבי, כולל בני האדם שבו על כל גווניהם, הם ברואי א-להים, ובמובנים רבים ה"חותמת" שהוא השאיר (או משאיר) כאן. בלא יכולת לתקשר איתו ישירות, אני נאלצת להתבונן בחותמתו וללמוד ממנה עליו. כשלתי להבין, מדוע אתה רואה בזה "תיאולוגיה של מצוקה".
בכלל - מהי הגדרתך ל"תיאולוגיה של מצוקה" לעומת כל תיאולוגיה אחרת? האם בעולמך - שאני מניחה כי אינו מלא גויים שיכורים - א-להים נגלה לך בכל עוצמתו יום יום ושעה שעה? האם ההכרעה - למשל - להסתגר בישיבה ובעולם לימודי מנותק מכל הוויות העוה"ז, כולל מנשיאה בעול משפחתי וכלכלי (בחינת ריחים בצוארו, וד"ל), אינה נובעת או לפחות מצדיקה עצמה מתיאולוגיה של מצוקה?
דומני, כי מאחרי הביקורת שלך על "ערך תראפיסטי" (ומה רע בכך??? האם אין התורה אמורה לרומם את האדם ולשפר אותו?), מסתתרת ביקורת עמוקה כנגד הנאה ושמחה בכלל, כאילו היו אלה בגידה בא-להים ובתורתו. בנוסף, אני שומעת בדבריך יותר מצליל של קריאה להתנתקות ברורה וחד משמעית מן העולם הסובב (יהא מלא בגויים שיכורים, בחילונים מסוממים או ב"סרוגים" כופרים בעיקר) ואיסור שימוש בכל אשר בו. אם כך, נדמה לי שכדאי לך להחליף דת ולאום, ולהצטרף למנזר (עדיף כזה האוסר על דיבור, כי כידוע תרגול שרירי הפה להיפתח בדיבור, עלול להוביל ח"ו לחיוך או צחוק רח"ל).

ועוד משהו - האם אתה מכיר מוזיקה שאינה מושפעת מן העולם בו הוא נוצר? מה יהיה הלחן של שירי הלויים בביהמ"ק, אם יהיה אסור להם להשתמש בסולם התוים האירופי (טפו)? או הערבי (טפו טפו)?