מלא כל הארץ הלכה ומשפט

אבי שגיא וידידיה שטרן יוצאים בהארץ נגד הנטיה של דתיים וחילוניים להזדקק לפוסקי הלכה ולבתי המשפט כדי להכריע בענייני הציבור.

דפוס ההתייחסות של שתי המערכות הנורמטיוויות למקומן ולתפקידן בהוויה הישראלית כמעט זהה: שתיהן נוקטות רטוריקה של אימפריאליזם. מול אמירות דתיות הקובעות כי "הפך בה והפך בה דכלא בה" רווחת הקביעה המטה-משפטית, השאולה מהעולם הדתי - "מלא כל הארץ משפט". רטוריקה זו מיתרגמת למדיניות שיפוטית: המשפט הישראלי נוטה למלא ציפיות חברתיות ומקבל על עצמו את האחריות להכרעה, בבחינת תל-תלפיות שהכל פונים אליו למצוא מרפא למצוקות הזהות. במקביל, ההלכה נוטה להרחיב את היקף תחולתה גם לנושאים הקשורים לשוק החיים - דוגמת שאלות פוליטיות ומדיניות - עניינים שהמסורת ההלכתית נהגה למשוך ידה מהם.

בעבר, פוסק ההלכה הכריע מתוך שיח עם המסורת ההלכתית עצמה ובתוך גבולותיה. כללי המשחק וכלי העבודה של פוסק ההלכה היו מוגדרים וברורים: ספרי יסוד, קודים, תקדימים ודרכי טיעון. כיום, יש המוותרים על השיח ההלכתי המקובל ומחליפים אותו בעמדה נורמטיווית מעין-נבואית, השואבת את הלגיטימיות שלה מרטוריקה חדשה של "דעת תורה". יתרונה של "דעת תורה" למבקשי הכרעה הלכתית הוא בהעדר גבול לתחולתה. מכוח דוקטרינה זו, הפוסק נחשב לעתים נושא קולו של האל בכל מרחב הקיום האנושי, בלי שהוא מחויב להציע הנמקה משפטית, כמקובל מדורי דורות.

האימפריאליזם שמאפיין את המשפט ואת ההלכה בא לידי ביטוי גם בדרכי ההתייחסות של כל אחת מהשיטות לזולתה. חלק מצרכני ההלכה מערערים על תוקפו המחייב של המשפט הנוהג. הדעה הרווחת בין פוסקי ההלכה, חרדים כדתיים-לאומיים, היא שמערכת בתי המשפט היא "ערכאות של גויים" שיש להימנע ממנה. לקביעות אלו תוצאות הלכתיות ותודעתיות ברורות שסותרות חזיתית את מציאות החיים, שבה נזקקים שומרי המצוות לעזרת מערכת המשפט כדבר שבשגרה. מנגד, גם המשפט הנוהג איננו מפנים את ערכה של ההלכה כנושאת עיקרית של המורשת היהודית ולפיכך אין הוא נזקק לה מעבר למס שפתיים. האם באמת אין שום דבר בעל ערך בהלכה שיכול להשפיע, למשל, על הקוד החדש של דיני הממונות במדינה היהודית, שנידון עתה במשרד המשפטים? באחת, שתי השיטות טוענות לבלעדיות בהסדרת המציאות ובכך רומזות על העדר הערך של השיטה האחרת.

להעדפה שלנו, דתיים כחילונים, לפתרונות נורמטיוויים, תוצאות קשות. על הכל להיות מודעים למגבלות הריאליות הטבועות במשפט, בשפתו ובמערכותיו: הכרעה שיפוטית, דתית או חילונית, היא מקרית ומזדמנת בהתאם למגבלות העובדתיות של העניין הנדון. היא עלולה להוביל לבנאליזציה של המחלוקת ולהתעלמות ממורכבותה של המציאות. היא מעמיקה ומחריפה ניכור בין חלקי החברה, מסלימה חילוקי דעות ומבצרת את הצדדים מאחורי קווי הגנה המנוסחים באורח בינארי - זכות שכנגדה חובה, מצווה או עבירה, היתר או איסור. הכרעה שיפוטית מקשה על פיתוחן של אפשרויות מורכבות ותהליכיות. היא משתקת את שוק הרעיונות ופוגעת באופיה הדינמי והרב-תרבותי של הבניית הזהות. לבסוף, שימוש יתר במשפט ובהלכה שוחק את סמכותיות המוסדות והדמויות שמפעילים את שתי המערכות הנורמטיוויות. הוא פוגע הן בשלטון החוק והן במרות ההלכה.

המאמר במלואו כאן http://tinyurl.com/b48y6.

יש להעיר שגם בארצות אחרות מאשימים את בתי המשפט שהם לוקחים לעצמם סמכויות לא להם. בארה"ב קבעו בתי המשפט כללים בדבר שיוויון הזדמנויות בחינוך - תחום שהיה נחלתם של בתי המחוקקים במדינות השונות - וזו רק דוגמה בולטת ולא יחידה. ברור גם שהיהדות אינה הדת הראשונה שמתיימרת לנהל מדינה.

מיכי,

אחזור על שאלתי: האם אין הבדל בין "הבעת דעה הילכתית" לבין "פסק הלכה"? האם המעמד של שניהם זהה?

בדבר מחלוקות ויכולת הכרעה, אני מכירה אצל חז"ל שלושה מצבים:
1) "תנו רבנן" מסמל הסכמה כוללת
2) "תנו רבנן...ורבי אלעזר..." יש רוב מוחלט, אבל לפרוטוקול מציינים את דעת המתנגד, שאולי בעוד דור יתברר שדווקא הוא צדק, ואילו הרוב טעה.
3) "רבי זה אומר כך וכך וזה אומר כך וכך.... מחלוקת". כל חכם טוען אחרת ואין הכרעה.

לגבי העוגנים הרי שציינתי אותם כבר: אחרי רבים להטות, אין גוזרים על הציבור גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה וכו'.

השאיפה היא כן להכריע, ויחד עם זאת להמנע מהכרעות שרירותיות.

לגבי הדוגמה של האפיפיור (אינני זוכרת את ניקו של הטוען) הרי שהיא שונה מהפסיקה ביחס להתנתקות לא רק בגלל מעמדו של האפיפיור בעולם הנוצרי, אלא משום שתוכן הפסיקה עצמה מתייחס לחיי אישות, ולא להתנהלות ברמת הלאום, לכן היישום שלה הוא רלוונטי לחיי הפרט בלבד, מה שאין כן במקרה שלנו.

לגבי הטענה שאם ההלכה איננה מקובלת על מרבית העם היהודי אז אולי לא צריך לפסוק כרגע בכלל... הרי זו שאלה מעניינת. אין לי כאן דעה נחרצת. למרות שאינני שייכת לזרם הרפורמי, אני מאמינה שיש צורך ברביזיה הילכתית ומחשבתית, כמובן מתוך זהירות, אחריות ומחוייבות גדולים. בכדי להפוך את ההלכה לרלוונטית, ובעלת חיות אמיתית, יש לקרב את כלל הציבור היהודי אליה, וממילא פירוש הדבר גם קירוב של ההלכה עצמה אל הציבור. לא מדובר בפשרנות פופוליסטית, אלא בחיפוש אמיץ של אמיתות עכשוויות, מתוך אמונה שהיהדות היא דת אמת, דת ניצחית, ולכן יכולה לקבל ביטוי עכשווי מבלי להתקלקל. (ולמעשה הטקסט שלך כאן לקבל ביטוי עכשווי על מנת שלא תתקלקל, שזהו פירושה של הלכה למעשה!)

גם וגם,

יש הבדל בין המקרה של האפיפיור לבין זה של הרב שפירא. האפיפיור שואב את סמכותו בענייני גירושים ואמצעי מניעה מהמסורת של הכנסייה שראשיה עסקו בעניינים אלה במשך דורות. דבריו מבוססים על הלכה פסוקה ומקובלת. יתר על כן, כל אפיפיור, גם אם אינו כוכב תקשורת כמו זה הקודם, מוכר כסמכות על ידי ציבור המאמינים הרחב וגם אלה שמתעלמים מפסיקותיו מכירים בסמכותו.

לעומתו הרב שפירא אינו מייצג סמכות הלכתית בתחום המדיני (וספק אם בתחומים אחרים). הוא מוכר, אם בכלל, בציבור מצומצם, וגם ציבור זה לא ממש התרגש מפסיקתו. בחוגים הסרוגים שמהם אני בא דבריו זוכים למנוד ראש. אם הוא היה חשוב יותר יתכן שהיה אפשר לדבר על נזק כלשהו מההתעלמות ממנו.

מיכל,
העובדה שהפסיקה אינה מקובלת על רבים מנמעניה אינה מצדיקה המנעות מוחלטת מפסיקה. הבה ניקח דוגמה מעולם דתי מקביל (להבדיל).

האפיפיור סבור כי גירושין ושימוש באמצעי מניעה הם חטאים האסורים על כל נוצרי. הקתולים מתחלקים לשלוש קבוצות: אלה שנולדו למשפחה קתולית, אך אינם בגדר מאמינים פעילים, והאפיפיור אינו קובע לגביהם; מאמינים המקבלים את דעתו של האפיפיור; ומאמינים שלמרות שהם רואים באפיפיור סמכות דתית, לא יימנעו מלהתגרש או להשתמש באמצעי מניעה. עד כמה שידוע לי, הקבוצה השלישית גדולה בהרבה מן השניה. האם זה הופך את האפיפיור למגוחך? האם הוא עובר על "אחרי רבים להטות" (אילו היה כלל כזה בכנסיה)?

התשובה, לדעתי, היא לא ולא. האפיפיור אינו הופך למגוחך, משום שגם המאמינים שאינם מקבלים את דעתו צריכים להתמודד איתה ולבנות מולה את השקפת עולמם, כלומר הוא משפיע גם על אלה. הוא אינו עובר על "אחרי רבים להטות", מאחר שכלל זה אינו מתיחס לרוב בקרב הציבור, אלא בקרב בעלי הסמכות לפרש את החוק; אחרת הדת הופכת לללא יותר מסקר דעת קהל.

כעת, לגבי טענתך כי כאשר הסמכות הפוסקת אינה מקובלת על רוב הציבור הדבר הופך את ההלכה הפסוקה לחוכא ואטלולא ומרחיק את הציבור התבוני ממנה - לא ברור לי לאיזה ציבור את מתיחסת; רוב הציבור בישראל אינו מקבל את סמכות ההלכה כלל, וממילא גם לא את סמכותו של פוסק כלשהו באיזשהו ענין. האם משום כך אין עוד לפסוק הלכות כלל? ברור שלא; החלק שההלכה אינה רלבנטית לגביו, גם הוא אינו רלבנטי לגביה. אין מה לדבר בהקשר שלו על משהו שמרחיק אותו מההלכה, כי הוא אף פעם לא היה קרוב אליה. יש טעם לדון רק במצב בו אלה שמקבלים את ההלכה באופן עקרוני אינם מקבלים פסיקה מסוימת.

וכמה מלים לגבי תפישת החקיקה והשפיטה שלך כפי שאני לומד אותה מהודעתך. פסיקה ישירה, כמו דמוקרטיה ישירה, לא רק אינן פרקטיות אלא, לטעמי, מסוכנות ביותר. את יכולה לראות לינץ' כצורה של פסיקה ישירה ודוגמה לסכנותיה. הכנסת, כמו כל פרלמנט בעולם, פועלת באופן עקבי ושיטתי בניגוד לעמדת בוחריה בתחומים מסוימים. כך, לדוגמה, קבוצות קטנות אך מגובשות יכולות להביא לשינוי גם אם קבוצות גדולות בהרבה, אך פחות מגובשות, מתנגדות לו - והדוגמאות רבות. כל עוד אין זה פוגע בתחומי הליבה בהם מתענינים הבוחרים, זה לא יביא לערעור האמון בשיטה. ומתוך כך, לענין ההרשעה על סמך הודאה - לדעתי, הסיכוי היחיד שלכם הוא בהשפעה על הח"כים ולא על הציבור. תחום הענישה הוא אחת הדוגמאות הבולטות למצב בו הכנסת פועלת בקביעות בניגוד לעמדת הציבור (כמעט תמיד בכיוון המקל) ובתי המשפט ממשיכים ומקלים עוד יותר. אין לך שום סיכוי לשכנע את הציבור שאדם שהודה ברצח נערה, נניח, אך יתר הראיות אינן חזקות מספיק כדי לבסס הרשעה יוכל להשתחרר כחף מפשע ולחזור להיות השומר בשער בית הספר. הציבור אינו מתענין בזכויותיהם של חשודים, עצירים ואסירים, והכלל לפיו מוטב שתשעה פושעים ישוחררו משחף מפשע אחד ייכלא אינו, עבור רובו, יותר מאשר תאוריה שנשמעת יפה על הנייר.

מיכל,
העמדות בדבר ההתנתקות ודומותיהן הן עמדות הלכתיות לגיטימיות, שכן לדעתם של אותם פוסקים הן מבטאות את העולה מן ההלכה בסיטואציות הללו. השאלה בדבר החובה להישמע להם היא שאלה אחרת לגמרי, שכן כל אדם בוחר למי להישמע והאם להישמע. הפוסק עצמו אומר את דעתו, ותו לא.
העובדה שישנה מחלוקת אינה צריכה למנוע מאף פוסק להביע את עמדתו, שאם לא כן את יכולה למחוק את המחצית מכל ספרי ההלכה שיצאו עד היום (כולל הרמב"ם והשו"ע). האם בגלל שיש מחלוקת בדיני בורר בשבת אז מישהו לא יאמר את דעתו ההלכתית? האם בגלל זה אין מדובר כאן בשאלה הלכתית? זהו אבסורד לומר זאת.
אם כשיש מחלוקת אז לא פוסקים אלא נותרים במחלוקת, כדברייך, אז גם לא ייווצרו מחלוקות. שהרי מחלוקות נוצרות בין פוסקים שמתבטאים בלי לשים לב האם דעותיהם מוסכמות או לא, ואינם נוהגים בעצמם מנהג 'פני הדור כפני הכלב', או כמנהגו של המלך אצל הנסיך הקטן (שמסתכלים מסביב לראות האם כולם מסכימים לפני שהם מדברים או כותבים או נותנים הוראות).
אף אחד אינו מתעסק בשאלה מי צועק יותר חזק או בהורדות ידיים, כלשונך. היכן ראית זאת? כל אחד אומר את דעתו, ואף עומד עליה בתקיפות אם הוא רואה צורך בכך, וזה לגיטימי לחלוטין. ובדיוק באותה מידה לגיטימי שאני לא אשמע בקולו.
אני לא מכיר את אותם עוגנים בחז"ל שמהם עולה לדעתך שבמקום שיש מחלוקת אסור לפסוק. זה חדש לי, ואשמח לשמוע את המקורות הספרותיים ואת התקדימים ההיסטוריים. במילים אחרות, אנא הסבירי לי לאור העוגנים הללו כיצד נוצרו הרמב"ם והשולחן ערוך, שכמעט כל הלכה בהם מעוררת מחלוקת עד ימינו.

בדרך כלל פסק הלכה אינו מחייב את כל הציבור אם הוא לא מקבל אותו. אני דיברתי על ההלכה עצמה, שמחייבת את כל הציבור על אף שרובו כיום לא מכיר בה כסמכות מחייבת. זו היתה תגובה לטענתך שכיום רוב הציבור לא מקבל את העמדות ההלכתיות ביחס להתנתקות. על כך עניתי שכיום רוב הציבור לא מקבל את מרות ההלכה בכלל. אז האם לדעתך ההלכה אמורה לשתוק בכל התחומים? אולי נגנוז את השו"ע בגלל זה?

כמובן לדעתו של כל פוסק עמדתו (אם הוא משוכנע בה) מחייבת את כל הציבור כי היא לדעתו העמדה הנכונה. ובו בזמן הוא אמור לקבל כלגיטימי את מי שנוהג באופן סביר ומנומק השונה מדעתו. כך היה מעולם, וכך הוא עד ימינו.
שמעתי לא מזמן על מי ששאל את הרב אברהם שפירא לגבי הליכה אחרי פסקיו של הרב עובדיה ביחס לשאלות בטחוניות ששנויות במחלוקת ביניהם. הוא ענה לו שזה לגיטימי, על אף שהוא חושב שדעותיו שגויות.


מיכי

מציץ,

מתוך דבריך משתמע שהמוטיבציה שלך לקיים את ההלכה, איננה האמונה שכך ניתן למשה בסיני, אלא מעין פולקלור והמשך של המסורת הרווחת בעם. לכן אינך מוכן לקבל על עצמך את הציות להלכות שלא היו נהוגות.

אך נראה לי שברור לכולם שעמדת הרבנים היא אחרת - שההלכה מחייבת אותנו משום שכך הוא הציווי האלוקי.

על פי זה, אינני מבין כיצד אתה רוצה שינהג רב שלמד בתורה - שהוא מאמין שהיא אלוקית - את הציווי "וירישתם אותה", ורואה את הרמב"ן - שהוא מאמין שהוא פרשן מוסמך של התורה - שמסביר, בעקבות מובאות מחז"ל, שיש להלחם מלחמת מצווה על כיבוש הארץ. האם אין זכותו וחובתו של הרב הפוסק לומר לציבור, שההלכה היא שצריך למסור את הנפש על כיבוש ארץ ישראל?

(ובמאמר מוסגר: "טוב למות בעד ארצנו" היה פעם אמירה של גבורה. היום זה נחשב שיגעון למות בשביל 'פיסת אדמה'...)

- דו"ד

גו"ג

מאחר ופרקטית לא ניתן לפסוק פסיקה ישירה (נוסח דמוקרטיה ישירה) שבה כל אחד מן הציבור שותף לפסיקה, הרי שיש להבחין בין שני מרכיבים ל"אחרי רבים להטות":

1) האם הסמכות הפוסקת מקובלת על מרבית הציבור
2) האם הפסיקה עצמה מקובלת על רוב הציבור

המקרה הראשון חמור יותר, מכיוון שהוא גורם להגחכה של הפסיקה, שלא רק שאיננה מקובלת, אלא גם פוסקיה אינם מקובלים ויותר מזאת - אין לה שיניים, ולכן היא הופכת את ההלכה הפסוקה לחוכא ואיטלולא ומרחיקה את הציבור התבוני ממנה.

המצבים עליהם אתה מצביע נופלים בקטגוריה השניה: נבחרי הציבור פוסקים לא לפי דעת הציבור. זוהי רעה כשלעצמה, אבל רעה חלקית, משום שלפסיקה במקרה הזה יש שיניים ומנגנוני השילטון אמורים לסייע בעדה, כשהציבור מסכים לגבי החשיבות של שמירה על החוק, ולגבי עצם החוקיות של הפסיקה.

יחד עם זאת, זהו בודאי מצב מאוד לא בריא. כנסת שפועלת באופן שיטתי בניגוד לעמדת בוחריה, סופה להתבזות, ויחד עימה לבזות את החוק עצמו. במצב כזה כן, הדמוקרטיה בסכנה משום שלאורך זמן אף אחד לא יסכים לשיטה, תהיה התמרמרות והיציבות תתערער.

זו הסיבה שלעניין הרשעה ע"ס הודאה אני פונה בראש וראשונה לציבור עצמו. כל עוד התפיסה הרווחת היא שצריך להרשיע ע"ס הודאה, לא יעזרו לי מניפולציות פרלמנטריות, ואני גם לא מעוניינת בהן. אני מאמינה שהחוק צריך לשקף את הלך הרוח הציבורי בכדי שלא לערער את אמון הציבור בניבחריו.

מיכל,
האם את סבורה שכאשר יש רוב בציבור לעמדה מסוימת - נניח, עונש מוות לרוצחים ואנסים, או הרשעה על פי הודאה בלבד - אם הכנסת תפסוק אחרת היא תבצע מהלך אנטי דמוקרטי, או תעבור על "אחרי רבים להטות"?

ממללא,
בשנות השבעים הרב גורן לא הבדיל בין הגולן לבין יש"ע - ולכן כתבתי שדוקא בתקופת אוסלו, כאשר הוביל אותו העיון למסקנה אחרת, הוא יצא בהכרזתו.

לגבי הפרוטקציה, איני זוכר איזו טענה שלך דחיתי; למרבה הצער, לא נזדמן לי בסוף השבוע האחרון לעיין ב-"הארץ" (אשתדל להשלים זאת), בכל אופן דומני ש-"מקור ראשון" עסק בהרחבה רבה בביהמ"ש העליון בכלל ובפרוטקציה בפרט רק לפני שבוע. אין ספק שחסינותו של ביהמ"ש העליון והמערכת המשפטית בכלל בפני בקורת נזדעזעה קשות בשנים האחרונות, זעזוע שהוא רצוי כשלעצמו.

מיכי, תקן אותי אם אני טועה:

יש הבדל בין "עמדה הלכתית לגיטימית" שאותה אני מבינה כהבעת דעה שמבוססת על ההלכה, והיא אכן לגיטימית בעיני, בין אם אני מסכימה עם תוכנה ובין אם לאו, לבין "פסק הלכה" שמחייב את הציבור.

באמת יש כאן מצד התבונה שלא לגזור גזירה שאין הציבור יכול (או רוצה) לעמוד בה, והסיבה לדעתי היא שזה גורם לזילות של פסקי ההלכה. בדיוק כפי שלא מציבים תמרור עצור באמצע מידרכה של הולכי רגל. אם מרגילים את הציבור להוראות שברור שהציבור לא יעמוד בהם, נוקטים בשיטה של "זאב, זאב" ואז הציבור עלול לזלזל גם כשזה מגיע למקומות אחרים.

אני חושבת שיש בגישה החזלית די עוגנים שמחייבים אותנו לנקוט אחריות מכסימלית כשבאים לפסוק לכאן ולכאן. וכשיש מחלוקת, אז לא פוסקים, ומשאירים את המחלוקת, במקום להתעסק בהורדות ידיים ובמי צועק יותר חזק.

לגבי פסק הלכה שמחייב את כלל הציבור גם אם כלל הציבור איננו מקבל עליו את סמכותם של פוסקי ההלכה - אתה יכול להפנות אותי למקור שטוען כך? (כי מבחינתי זה עבירה על הכלל של "על פי רבים להטות").

מיכל

גם וגם

מה שאתה מצטט משמו של הרב גורן , בהנחה ואין המדובר בפלפול בעלמא אלא בפסק הלכה למעשה ובהנחה והעברת את הדברים כפי שנאמרו , הוא פשוט מזעזע. אם זה לא טירוף איני יודע טירוף מהו . יושב לו אדם במאה ה20 וכותב שאפשר להקריב עד שישית מישראל (מדובר בכמליון איש!) למען פיסת אדמה ?!

מעבר לשאט הנפש שיש להביע על הדברים האלה, הרי שזה ממחיש היטב את מה שכתבתי מקודם. אני משער שיש כאן הסתמכות על מובאה תלמודית במסכת שבועות בת לא יותר מחמש מלים , שאף אותה לא ברור כיצד יש לפרש. הוא אשר אמרתי, הגישה הזאת שמנסה להוציא בכוח התייחסות הלכתית לשאלות שלא נידונו ושאין עליהם מסורת, מביאה לפסקי הלכה אבסורדיים.

ואין כל צורך להיכנס לשאלת הכנות והיושר האינטלקטואלי של מי שפוסק פסקים כאלה. הבעיה היא בשיטה ובגישה. יש להכיר בכך שהמסורת ההלכתית לא עסקה בכל ענייני החיים. בכל תחומי ההלכה אין לתאר מציאות הלכתית שלא עברה ליבון אחר ליבון דרך סוגיות שלמות בש"ס , הראשונים והאחרונים שבאו אחריהם. על כל הלכה פשוטה שבמקרא יש מסכתות שלמות במשנה והמשנה אינה נשארת כפשוטה בגמרא ולאחר הגמרא באים הראשונים והאחרונים ומציעים פירושים שונים ומוסיפים רבבות הבחנות והסתייגויות וחילוקים דקים מן הדקים . הנוכל להעלות על דעתנו שיש לנו מושג כלשהו כיצד ההלכה היתה מתפתחת אילו שאלות של מדיניות היו אקטואליות לאורך הדורות?

יש שאלות שהן חדשות לחלוטין . הפוסק שמנסה לברר את ההלכה , אינו מוצא אפילו מסגרת של התייחסות, שתהיה מובנת מאליה. זה לא ברור אפילו לאן יש לשייך שאלות אלה. הניסיון למצוא בכוח מסגרת התיחסות , רק כדי להכניס את רגלה של ההלכה גם לתחומים אלה , מביאה לפסקי דין תלושים שלא עובדו במסורת הדורות. בשיטה הזאת, ההלכה נפסקת לא מתוך קליעה לכוונת התורה או לכוונת חז"ל , אלא מתוך גישה כזאת של מציאת הדבר הקרוב ביותר למשהו שכבר קיים איפה שהוא בהלכה ומתוך המקורות המעטים הקיימים, כאשר אותו מעט כלל לא גובש מתוך מחשבה על השאלות החדשות. מכיוון ש"הדבר הקרוב ביותר", הוא קנה מידה יחסי (הדבר הקרוב ביותר יכול גם להיות רחוק מאד) ומכיוון שמיעוט מקורות אומר רק שהמקורות הדלים אינם מתחילים למצות את מה שיש לומר (בגלל שבשעתו הנושא לא היה חשוב מספיק) ולא להיפך, זה שולל מכל וכל את תוקפה של הגישה הזאת.

ממללא

ראה דברי לגם וגם.

לא מפריע לי שום דבר. ההשוואה לשופטי הבג"ץ בהחלט במקומה. לא מגישים כאן כתב אישום נגד אף אחד, אלא מצביעים על כך שקיימת נטיה מסויימת לחפש הכרעות מוסמכות בתחומים רחבים יותר ויותר . העובדה שלרב פלוני אין בעת הנוכחית השפעה על מעשי השלטון , אינה משנה את העובדה שההידרשות לפסקיו נובעת מאותה נטיה שמביאה אצל אחרים להידרשות לבהמ"ש העליון , להכרעה בשאלות ערכיות.

מה בין רב לבין פרשן בעיתון? ובכן, אף אחד אינו שולל את זכותו של רב להתבטא . והביקורת היא לא רק על הרבנים אלא גם ובעיקר על הציבור. יש כאן טענה שעל אנשים להכיר בכך שיש שאלות מורכבות שאי אפשר לפנות בהם לבר סמכא שיעשה את ההכרעה עבורם . לכל היותר, ניתן להקשיב למישהו שמחשיבים אותו כאיש נבון , אבל תוקף הכרעתו מוגבלת.

אמשלום,
ביקורתי כלפי יתד נאמן הובעה גם כאן, אבל יש לי מספיק כאלו שיוציאו אותי ידי חובה בכך. כנ"ל לגבי מקור ראשון.
בכל אופן, הבעיה שלי עם שניהם פחותה מזו שיש לי עם 'הארץ', על אף שדעותיי קרובות לאלו של קוראי הארץ בלא פחות סוגיות מאשר לאלו של קוראי יתד נאמן.
הבעיה שלי היא שהארץ משרה תחושה שהמרחב שהוא מכונן הוא פלורליסטי, בעוד שהוא כלל וכלל אינו כזה. כתוצאה מכך קוראיו משוכנעים שהם מכירים הכל ומבינים הכל, ומה שהם אינם מבינים לא ניתן להבנה ולא קיים. ואילו האמת כמובן רחוקה מזה כרחוק מזרח ממערב. חלקים אידיאולוגיים וחהרתיים שונים מוצגים שם בצורה מעוותת, ובד"כ אינם מוצגים כלל (פרט לקריקטורות). לעומת זאת, מקור ראשון ועוד יותר מכך יתד נאמן, אינן מציגים את עצמם בצורה כה פלורליסטית, ולכן הם אינם נוטעים אשליות כמו 'הארץ'.

מיכל,
יש להבחין בין השאלה מהי עמדה הלכתית, ומה הלגיטימיות ההלכתית שלה, לבין השאלה בדבר התבונה להביע עמדה הלכתית לגיטימית באטמוספירה הישראלית בת ימינו. אני עסקתי בשאלה האם העמדות הללו שייכת להלכה או לא, והתשובה על כך היא ללא ספק - כן. האם יש תבונה בהבעת עמדות כאלה, ניתן להתווכח. האם הן מחייבות את כלל הציבור, ברור שהציבור עצמו חושב שלא, גם אם ההלכה כנראה חולקת על הציבור בנקודה זו.
על כן לדעתי לא כדאי לערבב את תחומי הדיון. לפי התפיסה ההלכתית ההלכה מחייבת כל יהודי באשר הוא, גם אם הוא עצמו אינו מכיר בכך. ולכן דברייך אינם עוסקים בשאלה האם הקביעות הללו אכן שייכות להלכה.


מיכי

מיציץ,

אני לא מציג כאן את דעתי האישית אלא את דעתם של אחרים שאני חושב שבעצם קיומה ובעצם הבעתה יש הגיון לשיטתם. דעתי האישית קרובה בעניין זה לדעתך.

אני חושב שאתה לא מספיק מכיר את הנפשות הפועלות והעולם שבו הן פועלות.

הנימוק של התנגדות להחזרת שטחים בגלל שזה פוגע בביטחון הוא נימוק מבית מדרשם של רבני חב"ד ויסודתו באמירה של הרבי שנתקדשה אצלם לכל מצב של החזרת שטחים (ודומני שרביצקי טוען שזה תקף לדידם בלכ מציאות של נסיגה של יהודי מפני גוי, אפילו ספאניש מאן מקראון הייטס). השימוש בו אצל רבני יש"ע החל רק לאחרונה בעקבות אינתיפאדת אל אקצה וזיקתה לנסיגות אוסלו.

גם לשיטתם באם מדובר בפיקו"נ ברור יש לסגת. כך פסק בזמנו לא רק הרב גורן, אלא גם הרב ישראלי ואחרים.

לגבי התייחסויות רבניות לשאלות אחרות של מדיניות - אני מציע לך לעיין בכל כרך של 'תחומין' ותמצא שם מאמרים רבים על דעת ההלכה בסוגיות דומות לאלו שהזכרת. בציבור החרדי זה אולי פחות נפוץ, אבל זה בגלל הניכור למדינה ולא בגלל שאין על כך הלכה.

בכל מקרה, גם אם לשיטתך כוחם של רבנים אלו נובע מחוסר היכולת של האדם הפרטי לגבש הכרעות ערכיות, מה מפריע לך שהם יביעו את דעתם? מדוע לפרשן בעיתון מותר לעשות את מה שלרב שפירא אסור?

כמו כן, בניגוד לרב שפירא שאין לו כל השפעה על התנהלות המדינה אלא לכל היותר השפעה על ציבור מסויים (ובכך אינו שונה מכל מנהיג רוחני אחר, חוץ מזה שהקבוצה שלו קטנה יחסית ולא ממש ממושמעת) הרי שלשופטי ביהמ"ש יש השפעה משמעותית וממשית, כך שאין מקום להשוואה.

גו"ג,

בשנות השבעים הרב גורן לא הבחין בין הגולן לשאר יש"ע.

מאידך, עמיתו לכהונת הרה"ר פסק עקרונית שצריך להחזיר שטחים בשביל פיקו"נ ואף צידד בהסכם אוסלו, ומצד שני התנגד להחזרת שטחים שלא במסגרת הסכם שלום - ההתנתקות.

אמשלום,

לא ראיתי באשכול זה התקפות כנגד ציבור, מחנה או הם. אם התקפה על ביהמ"ש העליון מתפרשת כהתקפה על מחנה או שבט, הרי שזה רק מדגים את חומרת הבעיה. חוצמזה, אני בטוח שליתד נאמן לעגו בפורום הזה הרבה יותר מאשר להארץ.

(גו"ג, בעצם דומני שפעם שדחית טענה שלי על פרוטקציות במערכת המשפט, אז לאור זאת, מגיע קרדיט ל'הארץ' שהטיב לשתף אותנו בסופ"ש האחרון באוירה המשפחתית החמימה השורה בין כתלי המערכת, משום מה. אולי כדאי ללנקק את זה לאשכול על האדמו"רים?).

שאלת הגבולות בין תפישה מטה-היסטורית לבין חשיבה הלכתית טהורה היא שאלה גדולה; הענין הוא שבדרך כלל קשה לבדוק אותה, כי אצל הרבנים המדוברים המחוגים של שניהם מצביעים באותו כיוון. תופעה זו, כמובן, אינה יחודית לרבנים; באותה מדה, בין אנשי השמאל המשוכנעים כי הכיבוש הוא אסון מבחינה מוסרית תתקשה למצוא כאלה הסוברים כי הפסקתו תהיה אסון מבחינה בטחונית. המעניינים הם אלה שאצלם יש התנגשות בין הדברים. מקרה אחד בולט הוא של הרב גורן זצ"ל.

כידוע, הרב גורן, מאבות תפישת הממלכתיות בציונות הדתית וממעצביה - כמו גם אחת הדמויות המזוהות עם התפישה הגאולית שלה, היה מראשוני המתנגדים להסכם אוסלו עד כדי הפסקת אמירת התפילה לשלום המדינה. הוא, אם איני טועה, היחיד שפסק שיש היתר להקריב עד שישית מעם ישראל כדי להימנע מויתור אפילו על מטר מרובע אחד. והנה, באותה תקופה עצמה, כאשר עיונו ההלכתי הוביל אותו למסקנה שקדושת א"י אינה חלה על רמת הגולן, הוא לא היסס להשמיע את דעתו שיש למסור את הרמה לאסד תמורת שלום, למרות כל ההתקפות עליו. אם כן, לפנינו מקרה מובהק של תלמיד חכם הפועל על פי החשיבה ההלכתית שלו, ולא על פי הגותו. עד כמה הוא מייצג? קשה לדעת. אבל לענין הדיון כפי שהתפתח כאן, חשוב להדגיש כי ברור מכאן שלגבי הרב גורן, לפחות, שאלת השטחים והשלום היתה שאלה הלכתית לכל דבר, לא פחות משאלת האח והאחות, התרי עגונות ושאר תחומים שעסק בהם לאורך דרכו.