עלון מעיין ת"א יפו פרשת האזינו

הליכות עולם

מהרב אלקנה אליאסי
רב איגוד בני תורה ת"א יפו
עפ"י פסיקותיו של מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א



האם מותר לצפות את הסכך בנייר צבעוני, וכן אם מותר לצבוע את הסכך בצבע יפה כדי לייפות את הסכך.

הסכך שמסככים בו את הסוכה יש בו שלשה תנאים ע"מ שיהיה כשר לסיכוך: א. גידולו מן הקרקע. ב. תלוש ולא מחובר. ג. שיהיה דבר שאינו ראוי לקבל טומאה. כמבואר במסכת סוכה (יב' ע"א).
והנה הנייר שלנו שהוא עשוי מעצים תלושים, וגם אינו מקבל טומאה כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות כלים ה"א) שנייר אינו מקבל טומאה, וכ"כ בפירוש הר"ש למשנה מסכת זבים (פ"ה מ"ה) וכן פסק החתם סופר (ח"ו סי' פא') וכן פסקו עוד אחרונים שהנייר אינו מקבל טומאה, וא"כ לכאורה היה מקום להכשירו אף לסכך בו שהרי יש בו את כל התנאים הדרושים.
ובאמת שבשו"ת תורה לשמה (סי' קסח') מכח דברים אלו פסק שאין הנייר מקבל טומאה וכשר הוא אף לסיכוך כל שלא עשו ממנו כלי קיבול (וכגון שקיות נייר).
אולם כמה וכמה אחרונים כתבו שאין הנייר כשר לסיכוך אף שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הקרקע, אולם כיון שאחר עיבודו נשתנית צורתו ולא נראה שהוא מגידולי קרקע, הרי הוא דומה לאניצי פשתן שאין לסכך בהם כמו שכתב הרמב"ם (הלכות סוכה פ"ה ה"ד) שאם סיככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא, ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בו מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינן מגדולי קרקע. ע"כ. וא"כ הוא הדין לעניין הנייר שכיון שאחר עיבודו אינו ניכר שבא מהעץ הרי הוא פסול לסיכוך (עכ"פ מדרבנן).
והנה אף שהראב"ד (שם) כתב טעם אחר שאין לסכך באניצי פשתן, משום שראויים ליתן אותם בכרים וכסתות והרי הן מקבלין טומאה ע"י דבר אחר. והתוספות (סוכה יב' ע"ב) כתבו טעם אחר שאניצי פשתן המנופצים קרובים לבא לידי טומאה לכשיהיה טווי. ורבי ישעיה אחרון ז"ל כתב שהעיקר כדברי התוספות. וא"כ לפי הטעמים האלו יש מקום לומר שבאמת הנייר כשר הוא אף לסיכוך. מכל מקום המגיד משנה (רמב"ם סוכה פ"ה מ"ד) כתב שדברי הרמב"ם מחוורים יותר מדברי הראב"ד, ולפי הרמב"ם מתבאר שהנייר פסול לסיכוך משום שינוי צורה, וכן נראה מדברי עוד אחרונים שדברי הרמב"ם עיקר. וברוח חיים פלאגי' (סי' תרכט') כתב שהנייר פסול לסיכוך לפי שאם ירדו עליו גשמים הרי הוא מתכלה מיד ואינו מחזיק כלל ונופל.
ולפי כל האמור הנייר פסול לסיכוך – אלא דמ"מ נראה שמותר לעטוף את קני הסכך בנייר צבעוני ויפה על מנת לייפות את הסוכה שהרי העיקר הוא הסכך והנייר טפל לסכך, וקי"ל (סוכה י' ע"א) שאם פירס סדין לנאות את הסוכה הרי היא כשרה, וכן פסק מרן השו"ע (אור"ח סי' תרכט' סעיף יט'). ויש מהאחרונים שהיה נוהג לעשות כן לכתחילה שהיה עוטף את הסכך בנייר צבעוני להידור מצוה משום "התנאה לפניו במצוות".
והוסיפו עוד האחרונים, שלפי זה מותר גם לצבוע את עצי הסכך בכל מיני צבעים על מנת לייפות את הסכך שהרי כל שהוא לייפות את הסכך, כשר. ועוד שהצבע מתבטל לסכך וכל שמבטלו אינו חוצץ.
ולעניין הלכה: מותר לצפות את הסכך בנייר צבעוני כשכוונתו לייפות את הסיכוך לנוי הסוכה, וכן מותר לצבוע את הסכך בצבעים יפים על מנת לייפות את הסכך. ומכל מקום הנייר עצמו פסול הוא לסיכוך, ולכן כשעושים קישוטים מנייר וכדומה, יש להיזהר שלא ירדו הקישוטים יותר מד' טפחים (32 ס"מ) מהסכך שלא יפסול את הסוכה.
שו"ת תורה לשמה סי' קסח' – שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קנא' – חזו"ע סוכות עמ' טז' ועמ' לב' – ילקו"י מועדים עמ' קכח' הערה טז'.

דור דור ודורשיו



המקבל השביעי: אחיה השילוני (המשך)

האם יתכן שדוד המלך היה ראש הסנהדרין
הנה כתב הכסף משנה (בהקדמה ליד החזקה) שלדברי הראב"ד היה דוד ראש הסנהדרין והיה אחיה השילוני מבית דינו עימו, ובשו"ת קול מבשר לרבי משולם ראטה זצ"ל (ח"א סי' עו') האריך להקשות כיצד יתכן שהיה דוד ראש סנהדרין והלא קי"ל במסכת סנהדרין (דף י"ח) אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על רב, ושכ"כ הרמב"ם הלכות סנהדרין (פרק ב הלכה ד' ה') וז"ל: ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין שאסור לחלוק עליו ולמרות את דברו, אבל מושיבין כהן גדול אם היה ראוי בחכמה. מלכי בית דוד אע"פ שאין מושיבין אותם בסנהדרין יושבין ודנים הם את העם, ודנים אותם אם יש עליהן דין, אבל מלכי ישראל אין דנין ואין דנין אותם לפי שאין נכנעים לדברי תורה שמא תבא מהן תקלה. ע"כ. (כמבואר שם בגמרא משום מעשה שהיה. שעבדו של ינאי המלך הרג נפש, אמר להם שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו, ונדוננו. ושלחו לינאי: עבדך הרג נפש. שלחו להם. שלחו לו שוב לינאי: בא גם אתה אל בית הדין, שנאמר (שמות כ"א) והועד בבעליו, אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. בא וישב. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר (דברים י"ט) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו - כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו.) וא"כ אף דוד לא רשאי לשבת בראש הסנהדרין אף שיכול לדון את העם. ואמנם הרמב"ם גופיה בפירוש המשניות למסכת סנהדרין (פ"ב מ"ב) כתב שהיה דוד מהסנהדרין גדולה וזה סותר למה שכתב בהלכות סנהדרין, והניח בצע"ג.
והנראה לישב שדוד בלבד היה בסנהדרין ולא שאר מלכי בית דוד וכדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שדוד היה מכלל סנהדרי גדולה, ואמנם לא ישב דוד קבוע בסנהדרין אבל פעמים ישב וכן כתבו התוספות מסכת סנהדרין (יט' ע"א) ד"ה אבל – שלגבי ממונות מותר למלך לשבת בסנהדרין דלא אכפת לן אם לא יוכלו לענות אחריו, ואף לגבי נפשות מצינו שישב דוד עם הסנהדרין כשדנו את נבל בדין מורד במלכות כדכתיב (ש"א כה) ויחגור גם דוד את חרבו. והיינו משום שהיה זה על שמרד נבל בו ולא היה לו בושת אם ידברו האחרים לפניו אבל בשאר מלכי בית דוד ודאי אין דנין דיני נפשות. (וכ"כ התוספות מסכת מגילה יד' ע"ב ד"ה מורד במלכות). וכ"כ בספר הישר לר"ת (חלק החידושים סי' רמה' -א' על דברי הגמרא שבת נו' ע"א במעשה אוריה שאמר לו הנביא לדוד שהיה לו לדונו בסנהדרין) שבדין מורד במלכות מותר למלך לשבת בסנהדרין. ולפ"ז י"ל שזו כונת הרמב"ם בפירוש המשניות ואלו הם דברי הכסף משנה בהקדמה ליד החזקה דלעיל שדוד היה ראש סנהדרין אפילו שהיה זה רק פעם אחת אצל מעשה נבל אבל דוד היה ראוי לשבת בראשם באופן קביע ולפיכך נחשב אחיה השילוני מתלמידיו. (ועכ"פ החילוק שכתבו התוספות שבדיני ממונות מותר למלך לדון כתב הלחם משנה בהלכות סנהדרין פ"ב ה"ה שדעת הרמב"ם אינה כן אלא שאינו דן כלל בסנהדרין ורק ביחיד מותר לו לדון, ועם כ"ז יש לומר דשמא בדין מורד במלכות יודה שמותר למלך לדון).
עוד יש לומר ע"פ מה שכתב בשו"ת עוגת אליהו (סימן יט') בשם הרב כנה"ג ז"ל בליקוטיו (דף קל"ט) שכתב להקשות על דברי הרב לחם משנה הללו דלפי דבריו דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בדיני ממונות אין מושיבין מלך בסנהדרין יש לתמוה דבפרק אחד דיני ממונות תנן דיני ממונות מתחילין מן הגדול, וא"כ אין שום איסור להעמיד מלך בסנהדרין שאין ריעותא בזה שא"א להשיב על דבריו בדיני ממונות, ומכח קושיא זו כתב הכנה"ג דכונת הרמב"ם לומר אעפ"י שאין מושיבין אותם אם באו הם מעצמם אין מזיזין אותו ממקומו. ע"כ. ולפ"ז אולי יש לומר שדוד בא מעצמו לישב בסנהדרין ואין מזיזין אותו ממקומו. (ועיין בהמשך דברי שו"ת עוגת אליהו שכתב לישב דברי הלח"מ וגימגם על דברי הרב כנה"ג).
עוד נראה שיש לומר לפי מה שכתב הרדב"ז בתשובה (ח"ב תשעג') שמלכי בית דוד דנין ודנין אותם אפי' דיני נפשות בזמן שהם מכלל הסנהדרין וכיון שהוא מכלל הסנהדרין לעולם לא ידבר תחלה בדיני נפשות אלא מתחילין מן הצד וליכא לא תענה על רב, ומה שאין מושיבין מלך בסנהדרין הוא דוקא בזמן שאינו ממנין הסנהדרין דכיון שאינו מכלל המנין לא יקפיד וידבר בתחלה או באמצע ויחלוק על אחד מן הסנהדרין ואיכא משום לא תענה על רב. ומשום האי טעמא אין מעמידין מלך בסנהדרין לא שנא מלכי בית דוד ל"ש מלכי ישראל. ולפ"ז יש לומר שדוד המלך כיון שהיה חכם גדול בדורו וראש הקבלה הושיבוהו בסנהדרין בראשם ובכה"ג אין איסור כלל, דדוקא אם אינו ממניין הסנהדרין אינו יושב. (וכן כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין יח' ע"ב ועיין עוד שו"ת חיים שאל למר"ן החיד"א ח"ב סי' מב' ואכמ"ל).

פרפראות בפרשה


כי חלק ה' יעקב חבל נחלתו (ל"ב,ט')

פעם אחת נכנס רבי חיים מוואלוז'ין לרבו הגאון רבי אליהו מוילנא ובפיו שאלה: רבי, למדתי היום במדרש "תנא דבי אליהו זוטא", וכאשר הגעתי לפרק השני מצאתי כי המדרש מונה את מעלותיו של הקדוש ברוך הוא. בין שאר המידות נאמר כי הקדוש ברוך הוא "שמח בחלקו", והרי כל העולם שלו?
שאלה יפה אמר הגאון מוילנא אולם כאן הכוונה במילה "חלקו" לבני ישראל שכך נאמר בפסוק " כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו".
הקדוש ברוך הוא שמח בבני ישראל בכל מצב אף אם חוטאים הם שהרי בניו הם כך למדונו חז"ל בגמרא מסכת ברכות (דף לו): " אפילו בזמן שישראל לא עושים רצונו של מקום הם קרואים בנים"!



וישמן ישורון ויבעט (ל"ב, ט"ו)

חסיד אחד מתלמידי המגיד רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, אשר היה דל ואביון, החל לעסוק במסחר והתעשר עושר רב. ככל שגדל הונו כך התרחק החסיד מן המצוות.
פעם אחת נכנס המגיד לביתו של התלמיד, ובקש ממנו צדקה בענין חשוב, אולם העשיר התחמק בטענות שונות.
קרא המגיד לתלמידו כי יבוא ויביט בעד החלון, התקרב העשיר והביט. מה אתה רואה? שאל הרבי.
עוברים ושבים, ענה העשיר.
לקח הרבי את העשיר והציבו ליד הראי. ועכשיו ספר לי מה אתה רואה? שאל הרבי.
עכשיו, השיב העשיר, אני רואה את עצמי...
ההבדל אמר הרבי, בין חלון לראי, כי החלון שקוף הוא, משום כך רואים בו את כל העוברים ושבים, ואילו הראי מצופה בכסף, משום כך אדם רואה בו את עצמו...



וישמן ישורון ויבעט (ל"ב, ט"ו)

פסוק זה הסבירו רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים", משל: שתי אחיות נישאו לאנשים. האחת נישאה לעשיר גדול, בעל עסקים רבים, ואילו השניה נישאה לאדם עני.
פעם אחת נסעה האחות העניה לבקר את אחותה העשירה. כאשר הגיעה לארמון המפואר בו התגוררה אחותה העשירה, התפעלה העניה מאד ולא שבעה ממראה עיניה. אולמות גדולים מכוסים בשטיחים יקרים, על הקירות תמונות נפלאות, ועשרות משרתים לבושים מדים מיוחדים צועדים חרש ומוכנים למלא את רצון גבירתם.
כאשר ישבו לשוחח הבחינה העניה כי פני אחותה עצובים...
מדוע את עצובה? שאלה האחות העניה, והרי יש לך בית כה נפלא.
אמת, ענתה העשירה, אמנם בעלי עשיר גדול וביתנו מפואר ומלא כל טוב, אולם... בעלי אינו מתייחס אלי יפה, אין הוא מכבד אותי כלל, ולעיתים אף מבזה אותי ומזלזל בי מאד...
לא פעם, המשיכה האחות העשירה בעצב, אני שואלת את עצמי: האם גורלי באמת טוב מגורלך? אמנם, מתגוררת את בעוני, אין לך ארמון ומשרתים, אולם בעלך מכבד אותך ושומר את מוצא פיך...
כך הוא גם הנמשל, סיים ה"חפץ חיים", לעיתים מלבישים את התורה במעיל משי, ותולים בה כתר מפואר, ומניחים אותה על שולחן זהב, ואחר כך מניחים אותה בארון קדש מעשי ידי אומן.
אולם כל זה אינו שווה לתורה אם אין שומעים בקולה... התורה זועקת: הסירו מעלי את הפאר הזה! ובלבד שלא תרמסוני...
ולעיתים, דווקא בקהילות העניות בישראל, אמנם אין ביכולתם לפאר את התורה בבגדי משי, אולם נוהגים בה כבוד גדול, ומקימים כל תג ותג שבה.

סיפור לשבת



הראשון לציון רבי משה יוסף מיוחס זצ"ל

מסירותו של הראשון לציון, הרב מיוחס, למען עדתו הגיעה עד לכדי מסירות נפש. שנים רבות היו בני ירושלים מזכירים בסילודין את סיפור המעשה, באידו כמעט נרצח רבם בעבורם.
המופתי (שופט עליון) בירושלים ראה כי קיצו קרב ורצה להפקיד את בני ביתו בידים נאמנות. הוא מצא כי אין אדם מתאים לתפקיד יותר מאשר הרב הראשי רבי משה יוסף מיוחס. כך נהיה רבי משה יוסף מיוחס אפוטרופוס על בית המופתי.
קרה ואחד מנכדי המופתי, התהפך עליו הגלגל והגיע ממש עד שערי פת לחם. כאשר לא יכל לעמוד ברעבונו, פנה לעזרת אחיו וביקש הלוואה קטנה לצורך קניית מעט אוכל להחיות את נפשו.
לצערו, כל אחיו השיבוהו ריקם וזרקוהו מביתם בבשת פנים. בצר לו, נזכר בידיד המשפחה, (הראשון לציון), הרב מיוחס. כניסיון אחרון החליט לגשת אל הרב ולבקש את סיועו. רבי משה יוסף קיבלו בסבר פנים יפות.
"מה רצונך?" שאל רכות. בחצי פה שטח האיש את מבוקשו לפני הרב, וכשגמר את דבריו, תלה עינים מצפות ברבי משה יוסף.
הרב מיוחס לא הסס, ללא שהיות הוציא מכיסו כמה שטרות כסף ודחקם לתוך ידיו של הערבי. "תחזיר לכשירווח", אמר. "אין מילים בפי להודות", אמר הנכד, "בכל לבי אשתדל לגמול לרב על טובתו, לעולם לא אשכח זאת". האיש יצא מן הבית כשפיו לא מפסיק מלהלל את הרב ולשבחו.
לא עבר זמן ארוך. ונתקיים ברב הפסוק: "שלח לחמך על פני המים, כי ברב הימים תמצאנו". ההלואה שנתן הרב לנכד המופתי הואילו לו לא במעט. הוא השקיע אותה במסחר, וההצלחה האירה לו פנים. הוא הצליח להתבסס ולאט לאט חזר למצבו הקודם, כסוחר אמיד ואדם נכבד. שמעו הטוב פשט בכל הארץ.
עשר שנים בלבד עברו מאותה מאורע, והאיש נתמנה על ידי השולטן כשר בסוריה וארץ ישראל. הוא יצא למסע על פני מחוזות שלטונו. כשאר הגיע לרמלה, נוכח לדעת כי בזבז הון תועפות למען מסעו, ועתה נדלדלה קופתו.
הפיתרון שמצא לבעיה היה פשוט ביותר: למחרת הכריז כי יהודי ירושלים מחויבים להעלות לו מס בסך שלושים אלף גרושים. עתה היה לבו סמוך ובטוח כי יצליח לאסוף את הכסף הדרוש.
ובירושלים, תעניה ואניה. היהודים לא ידעו מהיכן להצמיא לידי המושל את מכסת המס וביד הרש אין כל. בצר להם פנו לרבם הרב מיוחס, לבקש את עצתו. "מיהו המושל החדש?" שאל הרב. כאשר שמע רבי משה יוסף את שם המושל, נזכר מיד בסיפור מלפני עשר שנים. פניו חבשו ארשת של שמחה והוא הורה לנוכחים: "אל דאגה אני אלך לחלות את פני המושל, ובעזרת ה' תבוטל הגזירה". הרב נטל את ידידו רבי מרדכי הלוי, הנקרא הרב המלי"ץ, ויחדיו ירדו לעיר רמלה לקדם את פני השר.
בשער הבית ביקש הרב מיוחס כי יודיעו לשר את דבר בואו. הם לא חיכו זמן ארוך, וכעבור דקה בלבד ירד המשרת, והכניסם בכבוד מלכים פנימה. "השר ישמח מאד לראות את פניכם", אמר בהתרפסות.
כאשר נכנסו לפתח הבית, יצא השר לקראתם בהתרגשות, הוא נטל את ידו של הרב מיוחס ונשקה בחום. "כבוד גדול היה לי לארח את הרב, אהה, לעולם לא אשכח לו את חסדו אשר גמל עמדי, רק בזכות הרב עליתי לגדולה. עתה יש לאל ידי לגמול לו על טובתו, ככל אשר תרצה, אעשה".
"שמח אני לראות אותך במצבך כיום אדוני המושל", פתח הרב, "ברם צר לי כי נאלץ אני לבוא ולחלות פניך על המס הכבד אשר הטלת על יהודי עירי. עניים ורשים הם, אדוני המושל ולא יוכלו לעמוד בכך".
היטב חרה לו למושל כי יאלץ לוותר על בסכום שביקש, אך לא נותרה לו ברירה. ליבו מלא בחרון, אך פניו נותרו שלוות. "ודאי כבוד הרב", אמר בסבר פנים מעושה, "אני מוחק מיידית שני שלישים מן המס. עשרת אלפי גרושים בלבד תשקלו על ידי, והשאר בטל ומבוטל. לעולם אזכור לרב את חסדו".
"עשרת אלפי גרושים, סכום לגמרי לא מבוטל הוא. כיצד יוכלו יהודי ירושלים העניים לשלמו"? חשב הרב המלי"ץ בתוגה, לא, לא יתכן, נפיל תחנונינו עוד מעט אולי יתרכך ליבו של השר.
"אדוני השר", דבר הרב המלי"ץ, "גם עשרת אלפי גרושים, סכום נכבד הם, אולי יאות המושל לותר גם עליו". ארשת פניו המתרפסת של המושל שונתה באחת. זויות פיו התמלאו קצץ, וידיו נקפצו בזעם. "משרתים", זעק שפיו רוטט מכעס, "הרגוהו מיד!!" החרב יצאה מיד מתערה וקרבה לעבר הרבנים.
ליבו של הרב מיוחס ניתר בקירבו, עיניו חשכו באחת. מאור עיניו נטל ממנו מרוב אימה. בקול רועד הצליח לבקש, "אנא, עזבוהו, אדוני המושל, רק זאת אבקש וחדל. אנא..."
ליבו של המושל התרכך קמעא, הוא הורה לעבדיו לעצור. "בסדר, אפטור את ידידך מעונש מוות, אך על יתרת הסכום לא אוכל לותר, חשוב הוא לי מאד. שלום כבוד הרב, שמחתי לראות את פניך". המושל קם ממקומו ועבר לחדר אחר.
הרב המלי"ץ תמך ברב מיוחס, והם יצאו מן הבית. מאז ועד סוף ימיו נותר הראשון לציון סגינהור. מאור עיניו אשר ניטל מרוב חרדה, לא חזר אליו.
את שם ספרו האחרון קרא "עין המים", על שם אותו מאורע מסעיר.