| נשלח ב-16/10/2005 06:38 |
 |
| |
בודהא. (על האיש ותורתו)
עד כמה ששזכור לי לא נפתח אשכול על בודהא או על הבודהיזם (יש הבדל בין השנים). למה ? איני יודע אולי יש פחד נסתר מתורות המזרח? כתוצאה אולי ממה שלמדנו בילדות : האגדה שהמתנות שנתן אברהם לצאצאיו מהגר היו שמות טומאה ומכאן סוד כוחם של התורות המזרחיות?
בכל אופן תורת בודהא אינה דת במובנה הפשוט אין לו -לבודהא אלוהים- ואף פסלי הבודהא אינם 'אלילים' במובן המקובל. וידוע הסיפור על התלמיד של בודהה ששאל אותו מה לעשות כשהוא רואה ברחוב פסל של בודהה, ובודהה ענה לו: "תתפנה עליו" !
השפעת בודהא -הוגה מהמזרח הרחוק שנולד באמצע האלף הראשון לפני הספירה- על התרבות המערבית, היא עצמה נושא מרתק.
לכל לראש צריך לשים לב שבודהיזם אמיתי אינו נו אייג'יות עתיקה. הגם שעושים בו שימוש רחב. הבודהיזם לפחות זה של בודהא אינו דת או פילוסופיה, כהדגשתי בראשית דברי, מנותקת מאורח חיים מוסרי, ההפך כל כולו כמעט בא לשיפור חייו המוסריים של האדם : כל כולו של אמונת גלגול הנשמה ,למשל, באה לבטא אמת זו שלכל פעולה אנושית יש תוצאות מוסריות ולא ניתן להמלט מהן אם בגלגול זה או בגלגול אחר. כאן הניח בודהא את עקרון הסיבתיות המוסרי ; מעשי עול גורמים לסבל בחיים האלה ובעתידיים. ולכן לא התיחס בודהא לפרטים של גלגולי הנשמות ולסידרם. אלא הניח את עקרון הסבתיות המוסרי.
למרות שתורתו של בודהא הוקדשה לכאורה למטרה האנוכית של שחרור- עצמי מסבל, חשוב לדעת שבודאה לא ראה את האדם אלא כחלק מהיקום מושפע ומשפיע ואיו עומד לעצמו.
האמת הנאצלת הראשונה:
הכרה בסבל האנושי.
" לידה היא סבל ,הזדקנות היא סבל, אבל וצער האופפים את חיינו. גם רגעי האושר תחומים בסבל אם רב עם מעט." ראיה פסימית של החיים, הסבל כמרכיב קבוע לאורך חיי האדם.
זה כמובן ראיה פשוטה וחלקית. החלק היותר חשוב בהבנת הסבל אצל בודהא הוא חוסר שביעות רצון מתמיד. ראה להלן.
האמת הנאצלת השניה:
מתיחסת לסיבות הסבל.
"וזו נזירים , היא האמת בדבר סיבת הסבל. הצמא או התשוקה הוא הגורם לקיום החוזר על עצמו. הצמאון לקיום והצמאון לאי קיום."
הצמא הזה אינו רק התשוקה החומרית שע"י התגברות עליה ניתן להגיע לזיכוך הנפש. אלא הצמא התמידי האוטונומי שאינו פוסק; לשינוי הקיים כל קיים כל חויה .כוליות התשוקה לשינוי, גם לאי קיום.
" הצמא לקיום, נזירי כפוף לתנאי מסוים; הוא ניזון ממשהו כלהבה הניזונה מחמצן וחלב. ומהו מזונו? זו הבורות!"
המחשבה שיש מזור או אפשרות מילוי הצמא האקסיסטנציאלי הזה הוא הבורות הגורם לסבל.
האמת הנאצלת השלישית:
הקביעה שקיים מרפא לסבל.
כאן חידש בודהא ביחס לקודמיו, למרות שהסכים עם הדוקטרינה השלטת שחייו של האדם הם צירוף נסיבות חייו הקודמים . בכל זאת יש לו לאדם אפשרות להשתחרר מהבורות ולשנות את רצונותיו והתנהגותו. איך? ע"י שיראה את העולם כמות שהוא.
האמת הנאצלת הרביעית:
הדרך לרפואה מהסבל.
הדרך הנאצלת של שמונת הנתיבים: משמעת עצמית מוסרית,מדיטציה, וחכמה.
המוסריות: רדיפת אמת,רדיפת שלום, רדיפת יושר כדי למנוע נזקים מעצמך ומסביבתך.
המדיטציה: גם היא אינה מנותקת מהמרכיב המוסרי. נסיון לרסן את החושים מן הגורם הבלתי מוסרי ולפתח דפוסי חשיבה בריאים.
אם הראשון הוא עולם המעשה המדיטציה היא עולם המחשבה , נקיון המחשבה שמביאה לבהירות ומנקים את המוח מאשליות המביאות לסבל. מפתח מודעות סביבתית ויוצרת רגישות לסביבה.
"הפרוש אינו בונה עולמות ברוחו ואינו שואף ליצור או להרוס . כיוון שאינו צמא לדבר . הוא אינו מנסה להשיג כלום. לכן אינו סובל מדאגה אלא רגוע"
--------------------------------------------
הבודהיזם קיים בתוכו שתי מערכות שונות אך חופפות. האחת האדם החילוני; מקיים מערכת חיים מוסרית המושתת בעיקר על טוב לב אין קץ ,אך אינה משתתפת באופן פעיל בחיי הדת הבודהיסטיים. והשניה כמובן הנזירים וחובותיהם. ואולי צריך להאריך בדבר זה בהמשך.
---------------------------------------------------
מילה על מסורת והסתמכות בדברי בודהא:
"אל תדעו בדרך של שמועה או בדרך של מסורת.. ולא ע"י השערות.. ולא מפני שאתם מכבדים דברי סגפן זה או אחר . דעו בעצמכם!" הדבר חוזר על עצמו בכל מיני אופנים בתורתו של בודהא לנסות להכיר לבד ללא צורך להשען על הרגל המסורת.
עד כאן בקיצור. ולכשירווח הזמן אשתדל להוסיף.
תוקן על ידי - קעלעמר - 16/10/2005 6:39:38
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2005 11:59 |
|
| |
ר' קלונימוס קלמן שפירא זצ"ל - האדמו"ר מפיאסצנא, הוא זה שכתב זאת, בספרו "דרך המלך" על פרשת בראשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/10/2005 18:18 |
|
| |
...וחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפילה, להתעורר למעלה מן הדיבור בכלל, ובדברם אח"כ דבורי התפילה היו מורידים את אור האצילות והתעוררות אהו"י ותפארת של אצילות גם לדבריהם, אף לדברי התפילה של צרכי עוה"ז, ובכל העולמות האירו אור עליון, והכל היה לשם ה'.
ואפשר זו גם העצה, איך יכולים לבא להתעוררות, ולהתגלות חלק אלקות שבקרבו בלא התעוררות של צרכי עצמו, אף למעלה מן הדיבור ע"י שוהין שעה אחת קודם התפילה. כי כנ"ל באמת יש בכל איש ישראל בכל עניניו חלק אלקות, מדה קדושה כיראה כשמתגלית לו ע"י עניניו נראית לו יראה שלא יראהו איש. ובאם היה האדם מעמיד ומפסיק על שעה את כל שטף מחשבתיו ורצוניו, היה חלק אלקות נראה לו בלא לבוש, רק כיון שהאדם רודף אחר מחשבותיו, מה יעשה מחר איך יתפרנס איך יתכבד, לכן כל מחשבותיו שוטפות בלי הפסק. וזה שאמרה המשנה שוב יום אחד לפני מתתך, שיחשוב בדעתו שאין לו ח"ו מחר ואין לו לחשוב על מחר ולא יטריד במחשבותיו. וזה שוהין שעה אחת קודם התפילה, שוהין והוא נשאר עומד בדעתו ומחשבותיו, ואז אהו"י טהורה של בחי' אצילות שלו תתגלה לו.
ההדגש במקור.
מניו לקוח קטע יהודי זה המאוד דומה במובן מסוים ל(זן) בדוהיזם?
תוקן על ידי - yedidya - 30/10/2005 18:18:54
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/10/2005 06:01 |
|
| |
פירוש לפרשת בראשית ברוח הבודהיזם:
הנה סיפור בראשית שאני מספרת לעצמי: לפני חמשת אלפים או אולי חמישים מיליון שנה, היה אדם אחד או אולי קבוצת אנשים שהגיעו להארה. הם לא ידעו בדיוק להגדיר את זה כהארה, בשלב הזה הם איבדו עניין בהגדרות בכלל, אבל הם זכו למפגש בלתי אמצעי עם טבע המציאות וטבע התודעה והבינו מתוכם את כל מה שאנחנו. וזה היה מושלם והם חייכו בחמלה גדולה. אבל החבר'ה האלה היו קצת שונים מהבודהא או מאיזה שאמאן קלטי. הם היו מעשיים יותר והיה להם משהו שאולי יכונה אחר כך "הגן היהודי". הם הבינו שאי אפשר לחכות עד שכל יצור נברא יעבור את מה שהם עברו, אם זה בכלל מעשי, ושמה שהם הבינו על המציאות חייב להתבטא בה.
אז אני מדמיינת שהם דיברו על כך ואחד מהם אולי אמר: "חברים, אתם ראיתם בדיוק מה קורה מהצד השני של ההארה. גבולות האגו נפרצים ומעגלי האכפתיות מתרחבים ואנו חווים כיצד כל פרפר הוא חלק מנפשנו וכל משק כנפיים של פרפר משנה לחלוטין את מציאותנו. אז לעשות על זה מדיטציות ויוגה זה באמת מופלא, אבל בתכל'ס איך נדע שאדם באמת הגיע, שהוא באמת הפנים את כל זה ולא סתם יודע לעשות שפגט עם שרוואל לבן? במה זה יתבטא? אם אדם אכן מבין את טבעו ואת טבע המציאות מבפנים זה ישתקף ביום יום, ביחסו לסביבה, לעצמו, לחברו. אם אדם התבודד במנזר 20 שנה אבל אחר כך דוחף אותך בתור לאוטובוס בלי להגיד סליחה, מה זה שווה?".
ואז אולי חברו אמר: "צודק, אחי. עזוב אותך ממדיטציות, נכתוב על זה כמה ספרי קבלה מאוחר יותר. בוא נלך ישר ללב העניין, למקום שבו הכול יתבטא, שאם אדם רק יעז להיות נוכח לגמרי בו, הוא תופס משם את העניין כולו ברגע אחד. אפילו 10 ימי ויפאסאנה לא צריך, מספיקה שבת אחת, אולי רק רגע אחד, של נוכחות. הכול כבר כאן, את זה אנחנו הרי כבר יודעים...".
ככה אני מדמיינת שנוצרה התורה שלנו, בידיעה ישירה, מהמקום הנשגב ביותר שמסתתר בתוך התוצאות המעשיות ביותר של עולמנו, בבחינת "נעוץ תחילתם בסופם". ספרים קבליים וחסידיים שלמים נכתבו על כל פסוק בפרשת בראשית, שהיא בעיני פיזיקה של הבריאה בלשון סיפור ושירה. ייתכן אף שאדם וחווה אינם שני אנשים בשר ודם אלא ייצוג של שתי המהויות הפיזיקליות מהן הכל ברוא, היין והיאנג, הפוטון והאלקטרון. מטאפורה שעובדת בכל רמות התודעה, מהגלקסיה כולה ועד הנפש של אדם אחד. ואחד הם ממילא. חומר אחד, צורות רבות להופעתו. וגם לי היום פחות חשוב להבין את הקידוד הזה, מאשר לתת בעולם את התוצאות של אדם מואר, להתחיל מהסוף. ואז אולי יהיה לי את הנצח כולו השרוי בנוכחות שברגע.
כשאנחנו אנוכיים אנחנו לא נוכחים
לפיכך, הנושא המרכזי של פרשת בראשית עבורי היום, הוא אחד הנושאים שאני תופסת כמרכזיים בתורה כולה: האחריות לאחר. היו מספיק מפרשים מסורתיים שעסקו בחטא גן העדן מנקודת המבט הזו וגם בימינו, הפילוסוף עמנואל לוינס שואב את עיקרי משנתו מהמקום הזה ומהפרשה הזו. הפרשה מספקת לנו שני סיפורים שעוסקים באחריות: תחילה, אדם מטיל את האחריות לפרשת התפוח על חווה וחווה מטילה אותה על הנחש. כשאנחנו לא מוכנים לקחת אחריות על החלק שלנו ביצירת המציאות שלנו, גם אם אדם אחר נושא בחלק מה"אשמה", אנחנו מתכחשים לטבע המציאות וכופרים במקום שבו הכל קשור בכל, זוהי הכפירה באלוהות. כשאנחנו אנוכיים אנחנו לא נוכחים. לא בכדי צריך האל לשאול את אדם "איכה?". זה בולט עוד יותר בסיפור השני שבו קין עונה "השומר אחי אנוכי?". אם תוציאו את היוד, אות הניצוץ האלוהי, ממרכזה של המילה אחריות תישאר אחרות, otherness, ניכור. מעניין שדווקא הנחש החריש, היה מוכן להיות נוכח ולא ניסה לחפש תירוצים. הוא הערום מכל חיית השדה ובמילה ערום יש את האותיות "ער", היחיד שער לטבע המציאות ונוכח בה. לא בכדי יתפתח מאוחר יותר רעיון קבלי של "נחש גימטריה משיח", סמל דואלי מרתק ביהדות שוודאי עוד ניתקל בו במעגל השנה.
במקום הארכיטיפי של גן העדן האדם הוא חלק מהטבע. המודעות לדואליות שאנו משיגים מעץ הדעת, טומנת בחובה סכנה של ניכור מהטבע כסביבה ומהטבע הפנימי שלנו כאחד. והביטוי המיידי של זה במציאות הוא ביחס שלנו לאחר. המודעות לדואליות ולהבדלים בינינו היא שלב חיוני בהתפתחות התודעה אך מסוכן להתפתות לפרשו כנפרדות מהותית. התורה כולה עוסקת במסלולים אפשריים שיובילו אותנו למקום חדש שבו נשרה במודעות הזו של ישות שלמה שיודעת את עצמה כחלקיק בריאה ייחודי אך גם כחלק ממערך אלוהי קוסמי.
כאשר שמים לב לכך, פרשת השבוע מאירה אופני התמודדות עם מצבים בחיים. אמש הגיע לשיאו אחד הריבים היותר מכוערים שהיו לי עם חברה על נושא לא סגור שתוקע את שתינו. מתישהו שמתי לב שאני מאמינה שכל האחריות למצב מוטלת עליה וזה הדליק אצלי נורה אדומה. החלטתי שגם אם אני לא רואה כרגע באילו אופנים ייתכן שאני אחראית למצב, אני בוודאי אחראית לו כי הוא קורה גם במציאות שלי. החלטתי להעיז ולהתנסות עם הסיטואציה, לעשות משהו למענה מעבר למה שהייתי מוכנה קודם ובניגוד לאמונה הצרה של האגו שלי שאני הייתי בסדר. בשיחת טלפון אחת התחולל מהפך מוחלט בכל מה שקרה בינינו, וחוויתי התרחבות פנימית גדולה. הבנתי באופן עמוק שאין אשמים, יש רק כאלו שמוכנים להיות נוכחים וכאלו שזורקים את נטל הנוכחות בצורה של אחריות על אדם אחר.
רגעי ההארה היהודית האלה אינם מלווים בכדורי אור שיורדים ומחבקים אותך מהשמים, החיבוק הזה מגיע מתוכנו ומהאנשים האחרים סביבנו, אם רק נעיז לרגע להסיר את הקליפה שאנחנו כבר כל כך מזוהים איתה של להיות "אנוכי", ולהתנסות לשבריר שנייה בנוכחות ממקום של "שומר אחי".
שבת שלום.
[מהמדור ניו אייג' במעריב]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2005 12:48 |
|
| |
ידידיה,
תודה. מבהיר, אך לא כל כך משכנע... (אולי בגלל מזכיר שימושים דומים בטענה הזו).
|
|
|
|
| נשלח ב-24/10/2005 01:13 |
|
| |
אמשלום,
הבעיה עם פאטליזם שיש לו השלכות מוסריות חברתיות. לא מטפלים בסבל של הזולת. לא מנסים לקדם את הרפואה,למשל, כדי להציל חיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2005 11:31 |
|
| |
בן איש אחד -
הנה קטע נוסף מתוך הספר (עמ' 68 - 67) הקשור להערתך:
הסיבה לכך שהזן כה תקיף בהתקפתו על ההגיון, ולכך שהעובדה הנוכחית מתייחסת תחילה להיבט הבלתי-הגיוני שבזן, היא שההגיון חדר באופן כה עמוק לתוך החיים עד כדי שהביא את מרביתנו להסיק שההגיון הוא החיים ושבלעדיו אין לחיים משמעות. מפת החיים נחתמה באופן כי חד-משמעי ומלא את על ידי ההגיון שמה שעלינו לעשות הוא פשוט ללכת על פיה, ואל לנו לחשוב להפר את חוקי המחשבה, שהם סופיים. ראייה כללית כזאת של החיים אומצה על ידי מרבית האנשים, אם כי עלי לומר שלאמיתו של דבר הם מפרים כל הזמן את מה שהם חושבים לבלתי ניתן להפרה. כלומר, "הם מחזיקים את ובכל זאת אין הם מחזיקים אותו", הם קובעים שסכום חיבור של שתיים ושתיים הוא לפעמים שלוש, לפעמים חמש; רק שאין הם מודעים לעובדה זו ומתארים לעצמם שחייהם מסודרים באופן לוגי או מתמטי. הזן רוצה להסתער על מצודת התוהו ובוהו הזאת ולהראות שאנו חיים במובן פסיכולוגי או ביולוגי ולא במובן הלוגי.
בלוגיקה ישנו סימן למאמץ וכאב; הלוגיקה מודעת לעצמה, כך גם האתיקה, שהיא היישום של הלוגיקה על עובדות החיים. אדם אתי מבצע פעולות שירות הראויות לשבח, אך הוא מודע להן כל הזמן, ויתרה מזאת, לעתים קרובות הוא עשוי לחשוב על גמול בעתיד. לכן עלינו לומר שהנפש מוכתמת וכלל לא טהורה, יהיו מעשיו אובייקטיבים או טובים מבחינה חברתית ככל שיהיו. הזן מתעב זאת. החיים הם אומנות, וכמו אמנות מושלמת הם צריכים להיות שוכחי עצמם; לא צריך להיות שום סימן למאמץ או לרגש כואב. החיים, על פי הזן, חייבים להיות נחיים כפי שציפור עפה באויר או כפי שדג שוחה במים. מייד כשקיימים סימני שכלול, נחרץ גורלו של האדם, אין הוא יותר יישות חופשית. אינכם חיים כפי שעליכם לחיות, אתם סובלים מן הרודנות של הנסיבות; אתם מרגישים באילוץ מסוג מסוים, ואתם מאבדים את עצמאותכם. הזן מכוון אל שימור חיותכם, החופש הטבעי שלכם, ומעל הכול שלמותה של הווייתכם. במילים אחרות, הזן רוצה לחיות מבפנים. לא להיות מוגבל על ידי כללים, אלא ליצור את הכללים של עצמו - זהו סוג החיים שהזן מנסה לגרום שנחיה. מכאן האילוגיות או ליתר דיוק העל-לוגיות של משפטיו.
אני מקווה שקטע זה הוסיף קמעא אור על החושך הרב...
תוקן על ידי - yedidya - 21/10/2005 11:36:10
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 12:41 |
|
| |
Amshalom-
I think the problem with fatalism is that it militates against what we think of as progress- tikkun olam. Taking on a fatalistic attitude would discourage us from seeking to make the world more just- social progress. It would also discourage us from seeking technological advancements that could improve the human lot materially.
On a more day-to-day level taking on a fatalistic attitude could discourage us from charitable activity aimed at helping the poor in an immediate way. It seems to me that in terms of our Western value system these are important moral considerations.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 12:12 |
|
| |
בא"א,
אם איני טועה, את "אי-הלוגיקה" או את ה"אנטי-לוגיקה" שבזן, פיתחו (ואולי רק נמשכו אליו והדגישו אותו במיוחד) אנשים מערביים, סביר לי שכתגובה למודרניזציה המערבית, הלוגית-מדעית. בזן-בודהיזם, כפי שהוא מוכר לי (באופן שטחי מאוד), יש גם עקרונות מהותיים אחרים, דוגמת הניסיון להתרכז בהווה (במובן של זמן ומקום) - רעיון שבא לידי ביטוי באמירה: "כשאתה הולך - לך, כשאתה יושב - שב, כשאתה אוכל - תאכל". הרעיון הזה, אינו בודהיסטי, אלא זני, אבל נבנה על יסודות בודהיסטיים של התייחסות לחיים כאל קיום "כפי שהוא", כולל השינויים המובנים שבתוכם (אם איני טועה, יש אמירה דומה לזו, של ר' שמחה בונים מפשיסחה).
אגב, הזן בעיקרו, נוצר מן המפגש בין הבודהיזם (ההודי במקורו, למרות שכיום מרבית הבודהיסטים אינם הודים ומרבית ההודים אינם בודהיסטים, ואולי כך היה תמיד...) לבין תורות מזרחיות אחרות (נדמה לי, שהוא נוצר כאשר הגיע הבודהיזם לסין, אבל בהחלט ייתכן שאני טועה).
קעלעמר,
לא אכחיש שיש בגישה הבודהיסטית, המשלימה עם העולם ועם תנועתו ולא מנסה להילחם בהם מחד, או להצטער עליהם מאידך, בסיס לפאטאליזם, כדבריך. אז מה?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 11:20 |
|
| |
תודה . כדאי לשים לב להערות המובלעות בהודעות , להגדרת המושג "מסורת" בחלקו האחרון של האשכול .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 09:16 |
|
| |
A book on Zen and Chasidut- including a discussion of - bittul hayesh- Zen Buddhism and Hasidism: A Comparative Study by Jacob Yuroh Teshima, University Press of America (Lanham 1995)
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 06:53 |
|
| |
לינקזעצער,
תודה על ההפניה לאשכול היהדות-טאו . טעם רב באשכולות ישנים של המייסדים , שהקדימו חשיבה לכתיבה .
התוכל לציין את הקישור לאשכול על האסלם המוזכר מיד בתחילתו?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 02:58 |
|
| |
סליחה על האיחור.
מיכי,
יש כמה הבדלים בין הגישה הבודהאיסטית- (של בודהא יש לציין.) בשוני בין המעמד החילוני לנזירי- לגישה היהודית ( על הדרוזית איני יודע מספיק.): היהודית כוללת את כולם בסל אחד רק משנה את מעמדם ותפקידם הפרקטי. אין יחס
דתי שונה לכהן לוי או ישראל. כמו שבכור האחים אינו יותר בן . אך בודאה שגישתו היתה "אנטי דת" -במובנה המקובל - ומותאמת ומתאימה עצמה לסביבה החברתית הקיימת (יש הטוענים שזו הסיבה להצלחתה במזרח.) בנה שני מודלים שונים מלכתחילה (ולא דיעבד כמו אצל הדרוזים) לחילוני ולנזיר. החילוני הוא נחוץ לסביבה כמו הנזיר ויש יחסי גומלין בינהם אך אינו נדרש ליותר מחיים מוסריים חברתיים.
וכך צריך להיות לכתחילה- זו הנקודה החשובה.
1)רוח דרומית היקר ( שהוא אגב מבין טוב בתורות המזרח.) השיב לך כבר. אך איני בטוח שבתפיסת העולם שלו -של בודהא- לא היתה קיימת אמת שנובעת ומושפעת מעשיו של האדם- זה ענין ארוך לענות בו אך המבט האחדותי של בודהא מחייב לדעתו לפחות את הגלגול. לפחות כמו הנוגע באש יכוה.
2) אני מסכים ואני חושש שאכן זה ואולי עוד כמה ענינים שיקעו את המזרח לפטאליזם שיצר פיגור. יש רק לציין שבודאה בכל זאת מתקדם יותר משאר התורות הקיימות בבאזאר המזרחי.
3)נגעת יפה בפרדוקס בבודהיזם. (רק להעיר שפרדוקס דומה קיים ב"ביטול היש" החסידי.) בודהא עצמו,כנראה, הרגיש בזה "האדם הממושמע ,שניחן במשמעת מוסרית לא מחליט : "אני רוצה להתפטר מן החרטה על העבר" שהרי זהו עצמו השתוקקות. אלא דרכם של הדברים ;המשמעת המוסרית מסלקת את החרטה". לי עצמי אין תשובה הגונה לדבר.
4) הכוונה העיקרית היתה להפקיע ממה שהיה מקובל לפניו - בספרי האופנישדות על קיומו של "אני" ועל התרכזות בגילויו וזיכוכו. והוא -האני - מתגלגל כישות עצמאית מגוף לגוף. והקביעה היא יותר של מערכת יחסי גומלין מאשר כזיהוי מוחלט של הסובייקט עם האוביקט.
ואכן מעט קשה לתרגם אמונות ופילוסופיות מזרחיות בנות שלושת אלפי שנה ויותר לאדם מערבי. ניתן רק מעט לקרב אותם ואולי לפעמים ללמוד מהן.
יהוסף,
כדרכך שמת אצבעך על הנקודה העיקרית בדברי בודהא. ואכן בעיני בודהא זה עצמו התרופה לסבל - הגם שאין לדבריו ריפוי מתמשך- הוא רק חילק זאת בשלבים הכרתיים.
אמשלום,
אני מודע לשינוים בניסוח בדברי בודהא. הם נובעים מההתפלגות בין הבודהיסטים בעולם. עד כמה שידוע לנו היום הענין של הרכושניות הוא -בדברי בודהא- משני ותוצאתי מהרצון לקיום ואי קיום וההתשוקה לשינוי. הרכושנות היא -מעין מה שכתבו חז"ל" יש לו מנה רוצה מאתים". חלקו השני של תגובתך אכן מתאר נכונה את ההשלמה הבודהיסטית שאמורה לשחרר את האדם מן הסבל. אבל כפי שהזכיר מיכי השלמה זו כחרב פיפיות והיא עלולה להוביל לפאטליזם.
שובקש.
לטאאואיזם ופשיסחא ,כמדומני, כדאי להקדיש אשכול נפרד.(וקריינא דאיגרתא וכו')
רוח דרומית.
1)תיקון קל לסעיף זה: לא הוכנסה האמונה בגלגול כדי לתקן את מצב קודם כי האמונה בגלגול קדמה בהרבה לבודהא התיקון שלו היה לתת לה פרשנות המביאה לידי מוסריות כדבריך.
2) נכון: וכציטוט שלי לעיל למיכי. ההתרגעות עצמה היא זו שמובילה את האדם אל הנירוונה. ואין להגיע אליה בהפעלת רצון כל שהוא. אך שטר ושוברו בצידו בודהא סייג זאת להווה ולא למצב מתמשך.
ובעצם אני חוזר על דברי הרוכב בעבים.
תוקן על ידי - קעלעמר - 20/10/2005 3:05:15
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 02:14 |
|
| |
בן איש אחד.
כל מה שהביא ידידיה (ותודות לו על כך) אינו תורת בודהא עצמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2005 01:42 |
|
| |
אם כל הצורך בזן ובבודהיזם הוא כמשתמע מההודעה האחרונה, לתת סיפוק לדחף אנושי להיפטר ממעמסת הלוגיקה כיון שלא תמיד ראייתו הקצרה של האדם מאפשרת לו להבין את העולם על פי הלוגיקה - הרי שאינני מבין מה טעם מוצאים בהם אנשים מיושבים בדעתם.
|
|
|
|
|
