"אושפיזין" (אשכול ביקורת על סרטים)

יש כמה סתירות פנימיות בסרט, למשל האם יו"ט ראשון של סוכות באותה שנה חל בשבת או בחול, מחד נטלו לולב ומאידך עם הבדלה הדליקו סיגריה.
לאן נעלם השטריימל בחול המועד?

יישר כח למיימוני על ביקורתו ההולמת.
מחיאת הכפים בתחילת הסרט אכן נראית כטקס מאגי, ונדמה שהיא הפוכה מהיהדות. אם כי יש בדוחק ללמד זכות שהשחקן אולי התכוון לדביקות בה' וכפי שהיה נהוג בחסידויות מסויימות (קרלין?) כחלק מעבודת התפילה.

האמת היא שדי קשה ללמד זכות, כיון שהשחקן מבקש במפורש מה' שיעשה לו נס - דבר שלטעמי הוא בבחינת חוצפה וגסות רוח, ואין לו זכות לנהוג כחוני המעגל.

לטעמי זה מעיד בכלל על עיוות אדיר שקנה לו שביתה בדורנו. (והרי אם לא יתרחשו לו ניסים, ולא יזכה לראות את ה' עין בעין, סופו להיות מבעט ויוצא מדרך ה'). מצויים רבים שמחזיקים את אמונתם על ניסים, ולפעמים גם בודים ניסים על כל צעד ושעל, כדי להחזיק עצמם באמונתם, ואין לך פסלות גדולה מזו.

רכישת האתרוג אף היא מעשה חמור, אין לאדם זכות לבזבז את הכסף במצבו על מצוה כזו, והצידוק היחיד הוא שמדובר בבעל תשובה נלהב שאינו רגיל לגבולות ההלכה - אם כי כפי שכתב מיימוני, החילונים הרואים את הסרט עשויים בהחלט להתרשם שזו דרכה של היהדות.

גם סגנון החיים מוזר ומקומם. בקושי התירו את הכוללים, שבהם יש קיצבה קבועה ומסודרת, והיא נחשבת כהכנסה שמותר לאדם להסתמך עליה כדי חייו, והנה זה בא להוסיף ולהציג חיים על ניסים - דבר שרק גדולי עולם, ובדור האחרון כהחזו"א, יכלו לנהוג בו.

הגישה הזו מביאה אנשים לקיצוניות שאינה ראויה במצבם, ולא פלא אם אנו שומעים פה ושם על מקרים של הזנחה חמורה (כמו ילדה שנפטרה לאחר שהוריה התעקשו לא לקחת אותה לבית חולים, וכדומה - תופעות המצויות לצערנו אצל בעלי תשובה).

לטעמי, הסרט כסרט איכותי מאד, אבל המסר היהודי בעייתי מאד, אני מצטרף לכל מה שהעיר מיימוני. אירוח של פושעים אינו ראוי בימינו, גם אם הם חברים מהעבר.

מה שהכי צרם לי היה כאשר הוא שולח את אשתו (בבוא השוטרים) להתחבא יחד בדירה עם שני העבריינים - הוראה המנוגדת לצניעות ושמא אסורה ממש.
גם כאשר הוא הולך לבקש מחילה על סוכתו הגזולה, ומשאיר את אשתו עם העבריינים - והם אכן נכנסים הביתה ומנסים לבזוז את הרכוש, ויוצאים עם הכסף בעל כרחה של האשה - שוב מעשה המנוגד לצניעות.
אם אתה מכניס עבריינים לביתך, לפחות תהיה באיזור ואל תשאיר את אשתך נתונה לחסדיהם.

בקיצור, לא פלא שהסרט מצא חן בעיני חילונים. הוא מציג יהדות אזוטרית, מטורפת, פרימיטיבית, שאינה מאיימת על חייהם החילוניים ואינה דורשת מהם להשתנות. אותו שחקן בסרט הינו חסר דעה ומחשבה, מטורף באמונתו, והנה טירופו עמד לו, והצליח. סיפור מרתק שמוצג יפה, ותו לא, כמו עוד הרבה סיפורים דומים על המסך.

ההבחנה שהובאה לעיל שהכל תלוי מאיזה בית הגעת חרדי או לא משפיעה על תגובתך לסרט - לענ"ד נכונה בהחלט.
ולכן אוסיף כאן עוד כמה מילים:
א) בתור חרדי - סרט צריך להיות משהו עם מסר - ואולי לזה התכוון מיימוני שהמסר בסרט - ז.א.: משהו שעלינו ללמוד ולקחת בתור דוגמא - המסר הוא קצת בעייתי, במיוחד עבור חרדי שכפי שתואר לעיל אין לו את כל הדילמות שיש לבעל תשובה, וזוהי מציאות אין מה לעשות.
ב) באם מטרת הסרט היתה תיאור-הצצה לחייו של ברסלבר - 100 אחוז,ולכן מי שלא ברסלבר אכן יכול לצפות בנחת. הבעיה היא שוב האם זוהי דרך שאחרים צריכים לחקות וכדומה, לענ"ד זוהי הבעיה.
אני כשלעצמי - ציפיתי בו - ואומר: דרמה ומשחק 10 רגשות של בעת תשובה 10 מסר ומטרה - אני משאיר פתוח.
שבוע טוב.

מיימוני,

רציתי להוסיף, ולהבהיר את הדברים שנאמרו על הלל הזקן - כוונתי היא שהלל לקח על עצמו לשרת את זה שהיה רגיל ברמת חיים גבוהה 'די מחסורו' בין אם הכנסתו מובטחת ובין אם לא, ולקח בחשבון שאולי לא יהיה ולא יוכל לשכור עבד ויצטרך לעשות זאת בעצמו - ונדמה לי שמהמסופר שזה לא היה עניין חד פעמי - הוא מימן בדרך כלל, ורק כשלא היה הוא רץ לפניו.


המהר"ל בפירושו על התורה גור אריה פרשת חוקת

המהר"ל אומר שהמצוות קרויות גזירות למרות שיש להן טעם-"ומה שנקראו גזירות אחר שיש לכל אחת טעם היינו שלא יאמר האדם שהם של רחמים שהקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות… וזה אינו שהתורה שנתן לנו הקב"ה כל דבר במידת הדין … ואפילו מה שאמרה התורה לאדם ליתן צדקה ומעשר וכל הדברים אשר הם מגמילות החסד כל המצוות כלן הן גזירות מידת הדין ואינם רחמים כי מה שחייבה התורה בצדקה ומעשר שכן האדם מצד שהוא אדם חייב שיתן מעשר כדי שיהיה האדם נפש טוב ולא יהיה נפש רע…המצוות אשר נתן לנו הקב"ה כלם הם לתועלת המקיים המצווה…"

מיימוני,

אני לא יכולה להתייחס לעלילה, מפני שעוד לא יצא לי לראות את הסרט, אבל מדברי הכותבים הבנתי שבסך הכל מוצגת התמודדות אמונית - והאורחים אינם סתם אורחים רעים, אלא חברים מעברו של 'בלנגא' שהוא היה כמותם, ובעקבות חיבוטי נפש והיסוסים, בעל כורחו הם ה"אושפיזין". וכל חוזר בתשובה שמתייחס לחזרתו בכבוד הראוי לה, יודע שהעבודה על המידות היא זו שעומדת במבחן המציאות.

מה שנאמר על ידי הרמב"ם ש'הצדקה די מחסורו' וככה מופיע במקור, נאמר עקרונית, ולא ביחס לאורחים כאלה או אחרים. הציווי מתייחס לנותן, ולא למקבל. כל המצוות שקשורות בנדיבות מטרתן היא ליצור לאדם לב טוב, וכולן,והרשימה ארוכה [המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין שמיטה ויובל] - להוציא את הצדקה, מתוחמות בגבול, זמן, מקום, או כמות על פי "חוק".

ייחודה של מצוות 'הצדקה' [די מחסורו] היא נכונות האדם לתת מעבר למה שמגיע על פי החוק, ורבותינו אינם מסייגים את הנתינה בתנאי - וראה התנאי שר' יהודה הנשיא קבע כשפתח את ביתו בשנת רעבון - שרק תלמידי חכמים יהיו זכאים לאכול, ובא ר' יונתן בן עמרם והפריך את התנאי כשאמר לו: פרנסני ככלב וכעורב - שמה שראוי להנחות את עושה מצוות הצדקה היא "ההליכה בדרכיו".. "מה הוא נקרא חנון- אף אתה.." [ואף שמטרתו של הסיפור הזה הוא לימוד זכות על ר' יונתן בן עמרם שלא השתמש בכתרה של תורה] -

תוך כדי כתיבה, נזכרתי בפסק הלכה שהוציא הרב עובדיה שלא לתת צדקה למי שלא נוטל ידיו. וזה לדעתי מתאים לדברי הרמב"ם, שבעלי השררה דואגים להבריח את ההמון מהעבירות הגדולות, והמידות הטובות אינם נחשבות אצליהם מן הדין ומן הדת.



אתה כותב: וכי מפני שזה הרגיל את עצמו בדעתו הרעה לאכול ולזלול צריך לספק לו את זאת? ואני שואלת: אם אדם עשיר, שהתרגל לחיות ברמת חיים גבוהה,ירד מנכסיו- גם עליו תאמר: וכי מפני שזה הרגיל את עצמו וכו' -

כתבת:

ומי לנו גדול מהלל, שהיה עני, ולכן רץ לפני האיש שהיה זקוק לעבד לרוץ לפניו,ולא שכר לו רץ.

ואני שואלת, האמנם היו להלל אמצעים לשכור לו רץ, והוא העדיף לרוץ לפניו? בזה התבטאה גדולתו? אני לא מעיזה לחשוב עליו כעל מזוכיסט.

לדעתי הסיפור על האורח שמת מאכילת עדשים לא שייך לכאן,רבא עשה כמידת יכולתו- על פי הדין הוא אינו חייב להאכיל אותו בכלל, וכמו שאדם יכול להצטער על שהשתמש בכתרה של תורה ומת בצערו, כך אדם יכול להצטער באכילת עדשים עד שימות בצערו -ויחי ההבדל הקטן.

ובכלל, לגבי דבריו של ווטו בראשית האשכול שבאמצעות הסרט ניתן להבין את היהדות על פי המודל של אברהם אבינו. וכמובן שאינני משווה ואני נוקטת בלשון גוזמא - על אברהם נאמר "והאמין בה' ויחשבה לצדקה" שזה שאברהם רכש את מידת הביטחון באמונה בה' זו נחשבה לו לצדקה שעשה עם ה'- מפני שהוא נתן לה' קרדיט יותר ממה שהיה מגיע על פי חוק - שהרי עצם צו העקידה מבטל מעיקרן את כל ההבטחות שניתנו- והיה יכול לסרב, ואו להטיח בפני ה' דברים, ובצדק.

גם וגם

כמדומה שנעלם ממך דבר גמרא לפי שעה:

טוב המלבין שינים לחברו ממשקהו חלב.

(כתובות קיא - בזכות פרוייקט השו"ת).

נראה לי שצריך לחלק בין כמה רמות של הכנסת אורחים:

בימי אברהם אבינו, הכנסת אורחים היתה לתת להם מזון ושתיה, ומקום ללון. כפי שמצאנו שעשה אברהם אבינו לאורחיו, וכפי שעשו בבית רבקה לעבד אברהם.

וכך נהגו בימי המקדש, לפי הגמרא, כאשר היו עולים לרגל ומוצאים מקום לגור ללא תמורה (ורק היו נותנים, אם זכרוני אינו מטעני, את עורות הקודשים שלהם לבעל הבית).

האם זה שייך היום? לעתים מאד רחוקות, אם בכלל.

כאשר מגיע חבר או אורח מעיר אחרת, ואין צריך לומר מחו"ל, אז שייך באמת לארחו, לתת לו לאכול ולשתות ומקום ללון.

זה שייך היום כאשר משפחה בשכונה עורכת שמחה, ומשפחות חברות מעניקות מקום לינה ולפעמים סעודה לקרובים המגיעים לשמחה מחוץ לעיר.

ושמעתי בשם הרב זילברשטיין שאמר כי לתת טרמפ היום הוא מידת הכנסת אורחים.

הכנסת אורחים של מקום ללון אינה תובעת כסף. לא הרבה. וגם לגבי מזון כבר אמרו כי כאשר יש פה אחד נוסף בבית ההוצאות אינן מורגשות (ולכן יכולים היורשים של הבעל לתבוע מהאלמנה לדור איתם יחד כדי לחסוך בכסף).

כל זה, מסתבר שאינו אסור גם לבעל חובות. הרי הוא חי כדרכו, והיא דרכו. ודרך כל אדם.

אבל לארח אורחים רעים - האם יש כאן כדי מחסורו, כפי שטענה ריב? סבורני שלא. גם מחמת זה שאין כאן "כדי מחסורו", וכי מפני שזה הרגיל את עצמו בדעתו הרעה לאכול ולזלול צריך לספק לו את זאת?

ועוד, שגם אם תרצה לספק לו עבד לרוץ לפניו, אין אדם נכנס לחובות כדי לעזור כן לחבירו (ולכן יש לתמוה לדעתי על מנהג העולם לאסוף צדקה להכנסת כלה כדי לערוך חתונה מפוארת וכיו"ב).

ומי לנו גדול מהלל, שהיה עני, ולכן רץ לפני האיש שהיה זקוק לעבד לרוץ לפניו, ולא שכר לו רץ.

(אפשר להתפלפל על הדוגמא האחרונה ולהציע הסברים אחרים).

לגבי הכנסת אורחים החפצים במזון יקר, מצאנו שני סיפורים הפוכים. אם אני זוכר נכון, שניהם על רבא.

אחד מהם על אורח שביקש לסעוד. ואז היו רעבים בסכנת חיים. רבא הציע לו עדשים, כי זה מה שהיה. והאורח היה מפונק ולא סבל עדשים. אבל בלית ברירה אכל - ומת.

אמר רבא: לא אני צריך לעשות תשובה על שהרגתיו, אלא הוא הרג את עצמו. כלומר בפינוקו.

ומצד שני, היה מעשה שבא אורח וביקש תרנגולת ויין משובחים, ולרבא לא היה, אך באותו יום שלחה לו אחותו במתנה את המזון היקר הזה. והבין רבא שזה בהשגחה פרטית לאותו אדם.

האם תרצה לטעון שגם משפחת בלנגא הבינו שבהשגחה פרטית קיבלו את הכסף כדי להוציאו על האורחים הרעים שלהם?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
אם כן השבתת הכנסת אורחים (וכל מצוה העולה כסף) מרבות מהמשפחות החרדיות ומחלק גדול מעם ישראל בכלל; התבונן בנתונים שהתפרסמו לאחרונה אודות שיעור משיכת היתר בישראל, ותראה שרבים מאד מצויים עמוק בחובות, ומגלגלים אותם בצורות שונות (גמ"חים, נניח). האם כל אלה אסורים בהכנסת אורחים?

גם וגם

איני זוכר את הדין, אך כמדומה שהרמב"ם פסק שחייב. אבל לי נראה ברור - כלומר שזו סברה שלי - שהדין הזה נאמר רק כדי שהעני לא ירגיש שאינו מסוגל לתרום. וגם כדי שלא תישכח תורת צדקה ממנו. ויוצא בפרוטה אחת.

ובוודאי שאינו יכול לתת ואינו חייב לתת מה שאין ברשותו. ומי שהוא למשל בעל חוב, אסור לו לתת צדקה עד שיפרע חובותיו שחייב להחזיר כעת. וזה דבר פשוט.

משפחת בלנגא מוצגת כעניה מאד. יש להם גם חובות, אם אני זוכר נכון. לפי זה, אסור להם להכניס אורחים לפני שפרעו את חובותיהם.


ריב

מה שנאמר על "כדי מחסורו" לא נראה לי שהוא נאמר לגבי שני האורחים של משפחת בלנגא. אבל אולי איני בקיא מספיק בעלילה...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו