צרופי אותיות

כידוע יש מספר אפשרויות מוגבל לסדר אותיות במספר מקומות מוגבל.
הנוסחה היא מספר האותיות בחזקת מספר המקומות.
למשל, אם נניח שיש רק אותיות בעברית ורווחים אז יש 23 אותיות (22 אותיות פלוס רווח) ואז אם אנו רוצים לכתוב מאמר בן אלף אותיות (1K) אז יש לנו עשרים ושלוש בחזקת אלף אפשרויות לכתוב אותו.
זה הרבה אבל סופי.
בכל מקרה, כמובן שלרוב האפשרויות אין שום משמעות מבחינת העברית, ובכך מצטמצם מספר האפשרויות.
עכשיו נחשוב שאותו מאמר של 1K זה העמוד הראשון של העיתון.
יוצא שמספר האפשרויות לכתוב אותו הוא מוגבל. ואחרי שיצאו כל האפשרויות יהיה חייב לצאת עיתון זהה לעיתון שהיה פעם. (ואי אפשר להתווכח עם מתמטיקה).
מספר האפשרויות נראה עצום אמנם, אך סופי, כמו שציינתי, מלבד זאת הוא מצטמצם בגלל כמה סיבות:
1. רוב הצרופים לעולם לא יכתבו, אם מפני שאין להם משמעות ואם מפני שכתובים בהם דברים שלעולם לא יקרו (למשל: כונן שלום אמת בין ישראל לערפאת).
2. יש הרבה מאמרים שיש בהם הבדלים לא משמעותיים עד שנוכל לדון אותם כאחד.

בכל מקרה אם נדון רק בכותרת הראשית היא תחזור על עצמה הרבה קודם.

את אותו העיקרון ניתן לישם גם על תמונות במחשב, כלומר גם כמות התמונות האפשרית היא סופית.
אז אנחנו בעולם מוגבל לא?

ווטו, בדומה לדבריך, נדמה לי שגרין הסביר את זה שאופן מדידתם היא על ידי הקשה מקצב גדילתו של התינוק כעת ומכפילים אותו בכך וכך שנים ולפ יזה מחשבים את גודלו בעוד שנתיים.

מיימוני,

גם לספקן יש את הספק הנוצר משני סימנים שהאחד מעיד שבעבר הוא היה קשור לא' והאחד מעיד שהיה קשור לב'. נאמר שאני פוגש מאכל מסוים וספק לי אם הוא כשר, היינו שבעבר זיהיתי מאכל כזה שהוא כשר וגם כזה שאינו כשר. לכן הפעם אני דן מאימון העבר שכך יהיה העתיד, אבל ספק מה כמו העבר יתרחש עכשיו.

סך הכל בכוונתי להוכיח שגם ספק של הספקן מבוסס על תיאוריה מציאותית-אדקווטית.

[ראה עוד מילון, בו התבאר זה עתה עוד ממהות הספק.]

ספי

אני חוזר על אי הבנתי. אולי תאיר את עיני:
מהו הנמשל שאמור להיות מוגבל? היקום (הגלקסיות), הזמן, החלל, הנפש? למה כוונתך ב"עולם"?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני מגביל לגודל של הסקרין מאפ של המחשב לא לדוגמא שהבאתי.
אם תגדיל, אולי תראה רזולוציה יותר טובה, איכות יותר טובה, אבל לא יותר תמונות.

ספי,

המשל שלך הוא שמוגבל ל1111111111111, אבל מצד העולם הרי ניתן להאריך ל11111111111112, כנ"ל.

ספי

אני מבין שהמשל הוא ה"סקרין מאפ". אני מבין מתוך דבריך שזה מקרן שמציג את אוסף כל התמונות והטקסטים האפשריים, מתוך קבוצה מוגבלת בת מספר כלשהו של מופעים המשמשים כאבני יסוד.
אבל מה הוא הנמשל שלך? העולם, היקום, ההיסטוריה, החלל?
אנא הבהר.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

קשה לי להסביר את עצמי בבהירות מספקת בנושא דק זה, אך אנסה כמה שאפשר להעביר מתחושתי האישית שאין כאן ספק כלל.
אם נבין שמנגנוני הידע שלנו והכרת המציאות חד הם ממש ממש ממש, אז לא שייך ספקנות, אלא בלבול.

הבנה זו היא יותר אינטרוספקטית, אך בכל זאת אני מתפלל ומקוה שניתן להניע אותה גם על ידי מילים.

אני מדבר מנקודת הראות של האדם.

ואם זה לא משכנע אציג זאת בצורה אחרת:
שים קאונטר על הסקרין מאפ.
תתחיל מ000000000000000 וכשתגיע ל1111111111111
ראית את כל התמונות האפשריות ואת כל הטקסטים האפשריים.

וטו

זו אחת מנקודות המחלוקת היסודיות בינינו. אני ספקן. אני חוזר על שאלתי:
האם מנגנוני ההכרה שלנו הם אדקווטיים (=מספיקים) להכרת המציאות, הפיזית או העל-טבעית?
עד היום, נראה לי ששום נסיון לבנות תיאוריה אדקווטית לא צלח.
לכולנו יש הצהרות אמונה (והצהרות אמון). אבל הספקן העקשן תמיד יוכל לחזור על שאלתו, כמוני.
בתחום הפיזיקה, נראה לי ברור - מבחוץ, כי איני פיזיקאי - שהמדע נתקל באגוז שאינו ניתן לפיצוח, ואולי יותר מאחד (אם אלו באמת נושאים שונים), החל מהקושי של הייזנברג, העיקרון שלא ניתן לדבר באופן משמעותי על מהירות ועל מיקום של אלקטרון בעת ובעונה אחת - וכלה בחתול של שרודינגר. (סליחה על הכתיבה השטחית, אבל זה באמת לא התחום שלי).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

ניתן וניתן!

אם נכיר בראשית הדעת שהמוחלט הוא הווה ושהעולם הוא מעשה אומנות המועבר לדעתנו [כפי שהובע באשכולך], הרי זה לא משנה אם איננו מוצאים סוף או שחוזרים לאותה נקודה [רק במקום ולא בזמן] סך הכל It's all in your head.
מושג הגבול כמושג המקום והזמן, הוא יחסי ומשני למושג הווה. לכן איננו תלויים בו כדי להגיע למוחלטות הדעת.
העיקרון דומה לנידון על התנועה של פרמנידס באשכול של שואל.

ספי

האם כוונתך לשאול אם היקום הוא מוגבל, כלומר במימד החלל, או אם ההיסטוריה מוגבלת או חוזרת על עצמה, במימד הזמן?

לגבי היקום, אין בידי לענות. קנט הגדיר זאת כאנטינומיה, כלומר בעיה שהשכל ניצב מולה חסר אונים. אם נניח שהיקום מוגבל, אזי מתעוררת השאלה מה נמצא מחוצה לו. אם נניח שהחלל הוא תוצר לוואי של המסה, כפי שנדמה לי עולה מן התיאוריות של אינשטיין, השאלה לכאורה מתפוגגת, אבל עדיין תמוה: מה יראה מישהו שיעמוד בקצה היקום ויציץ החוצה?
אם נניח שהיקום מעגלי ומתחבר עם עצמו בארבעה מימדים (או יותר), כמו רצועת מביוס, אזי גם זו אינה שאלה.
אבל אני מרגיש שחרגתי ואני מתעסק בתחום זר לי ואין זה אלא מדע בדיוני.

לגבי מימד הזמן, גם כאן יש אנטינומיה, ואפילו ברורה יותר מן הקודמת.
אם הזמן הוא אינסופי, אזי, כמו ששאל רב סעדיה גאון, איך אנו כאן? מתי עבר כל הזמן האינסופי עד שהגענו לרגע זה, בו אני כותב את השורות האלו, או שאתה, הקורא, קורא אותן?
(כמובן, יתכן שהשאלה מבוססת על אי הבנה, אבל הנושא טעון בירור מעמיק וקשה).
אם הזמן סופי, נמצא שהעולם עתיד להסתיים. למקובלים ניחא, לרמב"ם קשיא.
ושוב אני סבור שחרגתי והגעתי לתחום המד"ב. לא נראה לי שניתן להכריע בשאלות כאלו על סמך הנחות פיזיקליות או אפילו פילוסופיות. מי אמר שהמציאות ניתנת להכרה אדקווטית בידי מנגנוני ההכרה שלנו?

אולם מעניין להזכיר בהקשר זה כי ניטשה, ונדמה לי שלא רק הוא, האמין שההיסטוריה חוזרת על עצמה. כלומר, לאחר מחזור אחד, יהיה אורכו מה שיהיה, שוב יהיה מחזור זהה לקודם. אז, אני אכתוב שוב את השורות האלו, ואתה תקרא אותן (אם תקרא אותן...).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

"זה מספיק בשביל להגיד", כי האדם הוא חלש מלחקור מעבר לאלף האותיות. לכן הוא נוקט ב"חזקה" להניח שהדברים יחזרו על עצמם. אבל זה רק מפני מוגבלות האדם, אבל בעצם מצד האפשרות של העולם, לא רק שאינה מוגבלת, אלא אפילו לא שייך המושג גבול שהוא מפריד בין שני סופים ידועים.