קדיש יתום
חלק התפילה הידוע ביותר לכל הוא הקדיש.
יתגדל ויתקדש שמיה רבא = יתגדל ויתקדש שמו הגדול
בעלמא די ברא כרעותה = בעולם שברא כרצונו.
וימליך מלכותיה = וימלוך במלכותו.
(בנוסח ספרד מוסיפים: ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה = ויצמיח הצלתו ויקרב את משיחו)
בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל – בחייכם וביומיכם ובחיי כל בית ישראל
בעגלא ובזמן קריב = במהרה ובזמן קרוב
ואמרו אמן:
ואז עונים הקהל: יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא = יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.
יש נוסחאות שונות להמשך, תלוי באילו נסיבות נאמר הקדיש.
התפתחותו של הקדיש עד שהפך לחלק מסידור התפילה שלנו הוא נושא מעניין ולא פשוט. מהיכן נוסחאותיו השונות? מדוע, למשל, אומרים את הקדיש בארמית ולא בעברית? נקשרו לכך סיבות שונות, אך מסתבר שהדבר תלוי במנהג. בימי הרמב"ם נהגו להוסיף לקדיש ברכה מיוחדת. "בחייכם וביומיכם ובחיי רבנו משה". לכאורה, היה ניתן לעשות כן גם בדורותינו עבור תלמידי החכמים הגדולים, אלא שאפשר שלא התירו זאת מפני השלום, וד"ל.
הנושא שלי הוא ה"קדיש יתום". אותו קדיש שהמבקרים הארעיים בבית הכנסת רצים פנימה כדי להספיק למלמל אותו לאחר סיומה הרשמי של התפילה. אותו קדיש שיתומים ל"ע בציבור החרדי "בתוך השנה" מחזרים אחרי בתי כנסת כדי להיות שליחי ציבור ולומר אותו ללא מתחרים אחרים.
מנלן?
המקור המוקדם ביותר למנהג הקדיש יתום, עד כמה שידוע לי, הוא ה"אור זרוע", מראשוני הפוסקים האשכנזים. הוא מציין כי נהוג לומר קדיש יתום בצרפת.
לא דאורייתא. לא דרבנן. גם לא מנהג מימי הגמרא. מנהג שהחל להתפתח באחת מארצות אירופה, ומכאן פשט והלך לו.
מדוע נהגו לומר את הקדיש הזה? הסיבה מצויה במעשה נורא המיוחס לרבי עקיבא, ומופיע בכמה מקומות, בגרסאות שונות במקצת. בתקליטור של די.בי.אס מצאתי אותו רק מיוחס לרבי יוחנן בן זכאי, ומשם העתקתיו. זו לשונו:
תנא דבי אליהו זוטא פרק יז.
אמר רבי יוחנן בן זכאי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד שהוא היה מלקט עצים ודברתי עמו ולא החזיר לי דבר.
ואחר כך היה בא אלי. אמר לי: רבי מת אני ולא חי.
ואמרתי לו: אם מת אתה, עצים הללו למה לך?
ואמר לי: רבי האזין לי מה שאומר לך דבר אחד. כשהייתי חי, אני וחבירי היינו עוסקין בעבירה בפלטרין שלי. וכשבאנו לכאן גזרו עלינו גזר דין של שריפה. כשאני מלקט עצים, שורפין את חבירי. וכשהוא מלקט עצים, אז שורפין אותי.
ואמרתי לו: דינכם עד מתי?
ואמר לי: כשבאתי לכאן הנחתי את אשתי מעוברת, ויודע אני שזכר היא מעוברת. לכן, בבקשה ממך, הוי זהיר בו. משעה שיהיה נולד, עד שיהיה בן חמש שנים, הוליך אותו לבית רבו למקרא. כי בשעה שהוא יאמר ברכו את ה' המבורך, אז יהיו מעלין אותי מדינה של גיהנם.
בגרסאות אחרות שראיתי, המעשה מיוחס לרבי עקיבא, ושם הוא מתענה עד שהבן עובר העבירות מוכן ללמוד תורה. אבל בסוף, בשעה שהוא קורא בתורה לפני הציבור ואומר "ברכו", מעלים את האב מדינו. ויש גרסה שבה הוא נראה שוב לרבי עקיבא ומברכו.
הסיפור תמוה מאד, ויש לפקפק אם הוא אמין (הסיבות לכך להלן). הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש לא הביאוהו. אבל מעשה כזה קוסם לדמיון העממי ולכל מי שאוהב את הוריו המנוחים וחושש לגורלם בעולם הבא. להתפתחות תופעת הקדיש היו מן הסתם שני שלבים. ראשית, מכאן למדו במשך הדורות שהבן יכול לסייע לנשמת אביו החוטא בכך שיזכה את הרבים ידי חובתם בתפילה. אחר כך, לנוכח הסיבה הפשוטה שלא הכל היו כשירים לשמש כשליח ציבור, ודווקא הם בוודאי השתוקקו והרגישו גם שהם זקוקים לקיים את המצוה הגדולה הזו, אזי הוסיפו עבורם את הקדיש המיוחד שבסוף התפילה. כך נראה לי מקור המנהג.
איני יכול שלא להוסיף ולגלות כי הקדיש היחיד שנזכר במשנה תורה לרמב"ם הוא הקדיש שנהגו לומר האבלים לאחר ההלוויה – אבל שם הטעם שונה לחלוטין. שם הטעם הוא להצדיק את הדין. לקבל באהבה דין שמים, להשלים עם האבידה הנוראה שנגזרה מלמעלה. ברמב"ם, אין קדיש נוסף מעבר לקדיש זה ולתכליתו.
מפתיע שגם בשו"ע אין ציון שיש חובה או מנהג לומר קדיש, למרות שבינתיים המנהג נפוץ בארצות רבות נוספות מלבד צרפת. רק ברמ"א מובא סדר לחלוקת הקדישים. דוק: אין זה חיוב, אלא מעין קביעה שאם באים לומר קדיש, כך ולא אחרת יש לחלקו בין המשתוקקים לאמרו, כדי למנוע מריבות וחיכוכים, שלא יהיו הבאים לזכות את הוריהם נכשלים בעצמם במצוות שבין אדם לחבירו.
מאחורי המנהג עומדות כמה הנחות יסוד שיש להקשות עליהן:
1. האם הבן או קרוב אחר יכול בכלל לזכות את האב לאחר מותו? בגמרא ידוע כי אין מביאים כפרה למתים. אז כיצד הבן יכול להועיל לאביו? (כן, זו סתירה בין הסוגיא ההיא לבין המעשה דרבי יוחנן בן זכאי או דרבי עקיבא. אבל פרט לעתיקות המעשה, הוא אינו מעורר אמון. האם העונש של המתים בעולם הבא הוא לאסוף עצים? האם המתים יוצאים לאסוף עצים בעולמנו? אלו שתי הנחות יסוד של הסיפור, וקשה להאמין שהן ייחשבו לחלק מאוצר האמונות של יהודי מאמין ושלם).
2. מדוע שהאב בכלל יזדקק לבנו לאחר תקופה כה ארוכה של שנים? בגמרא ר"ה יז/א מבואר כי אפילו פושעי ישראל בגופן אינם נידונים אלא לי"ב חודש בגהנום ותו לא. אכן, מכאן המנהג לומר קדיש עד י"א חודש, לפי שיותר מכן אין האב זקוק לכך, וי"ב חודש הוא הזמן שהיה ראוי לומר, אלא שאין ראוי לעשות כן מפני שאז מחזיק אביו לרשע (לפיכך, בהוראות פרטיות מורים רבנים לחוזרים בתשובה שאביהם היה חילוני ומת ברשעו שיאמרו קדיש י"ב חודש).
3. מדוע מקפידים דווקא על קדיש יתום, אם העיקר הוא לזכות את הרבים? בנוסחאות הסיפור המקורי מובאים רק מעשים שיש בהם לזכות את הציבור: קריאה בתורה, לעבור לפני התיבה. יש לזכור כי בימים ההם לא היו סידורים, ורוב הציבור היו זקוקים לשליח ציבור שיוציא אותם ידי חובתם, ולא כיום, שלכל אחד יש סידור ומתפלל בעצמו. אמנם, בקרב קהילית החרדים ובני התורה במיוחד מעדיפים באמת להיות שליח ציבור מאשר לומר את הקדיש האחרון. וכן מקפידים, בעקבות החזו"א, שלא יאמרו כמה ביחד את הקדיש אלא אחד בלבד. כאמור, יש הפרש בין מעלת שליח ציבור בימים קדומים, כאשר לא הכל ידעו להתפלל, לבין זמננו, שהזיכוי הוא רק בחלקים של התפילה שאותם אי אפשר לומר ביחיד. (מסתבר שמי שרוצה לזכות לאותה מעלה צריך לנדוד לאולפן של עולים חדשים שאינם יודעים תפילה מהי ולזכותם בתפילה כמו בימי חז"ל...).
אין ספק שראוי שלא לזלזל בכוונה הטובה של אותם אנשים שמחפשים לעשות מה שניתן למען קרוביהם שהלכו לעולמם. אך מן המקורות הראשונים – להבדיל מן המשמעויות שיוחסו לקדיש במשך הדורות הבאים, כפי שוודאי יביאו כאן המשתתפים והמעיינים – עולה ברור שהוא מיותר. הזמן להועיל להורים הוא בחייהם, לא לאחר מותם. ומי שרוצה להועיל להם לאחר מכן, ורוצה להסתמך על המעשה המובא כאן, צריך לחפש לזכות את הרבים, כפי שנראה מן המעשה המקורי. קשה מאד לומר שמי שנדחק לומר קדיש יתום לאחר התפילה יחד עם רבים אחרים, שעה שקשה לעקוב אחרי הדברים, אכן "מזכה את הרבים". שכר כוונה טובה מן הסתם יש לו. זיכוי הרבים, מסתבר שאין לו.
כמובן, כוח האמונה התמימה חזק מכל ביאורים היסטוריים והלכתיים. מי שדבק במקובל מפני שהוא מקובל, או שהוא מסתמך על ספרי מלקטים שאספו על תועליות הקדיש מ"ספרים קדושים", גם אם זה נגד הגמרא, ימשיך לרוץ אחרי מנינים לחפש מקום פנוי להיות שליח ציבור...
חביב עלי מעשה בר' ישראל מסלנט, שהיה אמור לעבור לפני התיבה ביום השנה של אביו. אבל ר' ישראל ויתר על המקום למען אב שבתו נפטרה. כשהקשו לו מדוע עשה כן, הסביר שהמצוה של חסד, לוותר לאב השכול, אינה נופלת מזו של זיכוי הרבים על ידי היותו שליח ציבור.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
