האם ניתן לא להתפלל תפילת קבע?

תפילה קבע או תחנונים?

שאלה שמנקרת בי שנים רבות התעוררה בימים הנוראים שעברו עלינו לאחרונה.

בתוך הוידוי אנו מתוודים גם על חטא שחטאנו בווידוי פה. והכוונה היא על כך שהתוודינו בלי לחשוב על מה שאנו אומרים.
אולם מה יעשה הבן ולא יחטא? לדוגמא בסליחות שאומרים בערב ראש השנה, כייצד ניתן אחרי שעתים של אמירת פיוטים שרובם לא ברורים וקשה להתרכז בהם, להתוודות שלוש פעמים בכוונה מלאה? ביחוד שחוזרים על כך שלוש פעמים רצופות בשעת לילה מאוחרת כאשר העיפות משתלטת?

הווידוי הינו רק דוגמא אחת, למצב שבו אנו לא מתכוונים למה שאנו אומרים הדוגמאות לכך רבות מספור בראש עומדים כמובן פיוטי הקליר, אך גם שאר הקינות והסליחות לא ממש ידידותיות למשתמש.

אולם בכך לא תמו הקשים גם התפילות ששגורות על לשונו לא תמיד נהירות די הצורך. מה זה בדיוק חיים של חילוץ עצמות שאנו כה מתפללים עליהם? לעשות כושר? או מה בדיוק הכוונה ב"להחליץ"? (רצה והחליצנו...)

מזמורי תהילים שנאמרים בדבקות כה רבה טומנים בחובם מוקשים לא מעטים, כגון "אשתוללו אבירי", נצח סלה וכו'? או למה בדיוק מתכוונים בדבקות כה רבה כשאומרים גיתית? מישהו שם לב פעם שיש מזמור בתהלים שחוזר על עצמו כמעט מילה במילה פעמים?


והשאלה שלי מתחלקת לשני חלקים אם שיש קשר בינהם.

א. כייצד חז"ל ו/או מתקני התפילה מצפים שנצליח לעמוד במשימה כמעט בלתי אפשרית זו של כוונה בכל ההמון הרב והארוך של התפילות והברכות? או שמשום מה יש כוונת מכוון להציב רף שברור שלא ניתן לעמוד בו? אם כן מדוע?

ב. מה המשמעות של תפילה כאשר לא מבינים את המילים? האם זה מעין נודר על דעת איך שיפרשו החכמים את הנודר כמו שאומרים תוספות, אף אנו מתפללים על דעת איך שיפרשו החכמים?
ברור ששאלה זו ניתן לתרץ בפשטות שאכן אין לזה כלל משמעות וכל אחד חייב ללמוד היטב את התפילות ולהבין מה הוא אומר אחרת אין כלל ערך לתפילתו. אולם גישה כזו הופכת את רוב נשות ישראל הצדקניות במהלך הדורות ששפכו שיחן באמירת תהילים למכלות את זמנן לריק. האמנם זהו המצב?

יש לי כיוונים לתשובות לשאלות אלו, אולם אני מעדיף לנסות קודם לשמוע מה יש לאנשי הפורום לומר בנושא.

יהוסף:

באופן כללי - עניין הסמכת גאולה לתפילה, להזכיר שייכותנו והשפעת ד' עלינו לפני שאנו ניגשים לבקש ממנו. ולכן כל דבר שמעורר את האדם להשפעת ד' עליו בכלל זה, וזה אשר אמרו [ברכות ד:] שהשכיבנו נחשב כגאולה אריכתא, וכמו"כ אפשר לומר גם על יראו עינינו וכיו"ב. והיינו שכל דבר המקדים לעורר את האדם לשייכותו ותלותו בד' ראוי לבוא לפני התפילה, וכמדומה שיש על זה רשב"א בדרך זו.

משיח בתיבה האישית בין שרירא טו"ב ללהבלח"ט יהוסף בנושא האשכול מזמן הדיון ומועתק כאן לזכרו של שרירא תנצב"ה

******
Sherira17:

...... I saw the discussion at the eshkol on hitpatchut hatefilah- There was a brief reference to the question of smichut geulah letfilah betefilat Arvit. I know there are different shitot in the inyan but I don't know all the shitot. I'm very sorry for bothering you with such inane sheelot peshutot but could I ask you to enlighten me concerning the shitot? I remember seeing in the siddur of Chasidei Ashkenaz that the reason that it is acceptable to say Baruch Hashem Leolam- even though it seems like a hefsek- is because- tefilat arvit reshut- so we are not makpid betfilat arvit to be masmich geulah letfilah. ... I was thinking that maybe- according to this we can understand Rashi in the beginning of Masechet Berachot- which seems to be kashe- because Rashi is meyashev the Minhag Kadmon of Ashkenaz to be mitpalel Arvit early before the zman kriat Shema- Tzeit HaKochavim- by saying that, in fact, we are yotze mitzvat kriat Shema- beparshah rishonah aheadam omer al mitato- Rashi goes on to explain- if so- why do we say Keriat Shema in The Beit Knesset bichlal- since we are not yotze the mitzvah anyway? Rashi says that we say Shema in the Beit Knesset- kdei laamod betfilah mitoch divrei Torah- For a long time I wondered why does Rashi give this taam- which is seemingly not strictly Halachic- taam dati (ah frummer taam)- Why doesn't Rashi say that we say Shema in the Beit Knesset so we can say the birchot Shema so we can be masmich geulah letfilah? Maybe the answer is that Rashi holds that since tfilat Arvit reshut- there is no inyan to be masmich geulah letfilah beArvit. Or- maybe- .... there is no inyan to have the reciting of geulah before tefilah beetzem- The tfilah doesn't require the proximity of geulah- The inyan is only that when there are included in the nusach hatfilah- tfilah and geulah- then there is an inyan for them to be recited one right next to the other- so- it wouldn't make sense for Rashi to say that we say Shema in the Beit Knesset so we can be masmich geulah leTfilah .....

שה"מ,

ברור שכל שהניסוח תואם יותר את הדבר הוא מעורר אותו יותר, אך אין זה לעכובא לגבי מהות התפילה/תחינה/בקשה שלכן כאמור אין בעיה של שקר שלילי.

ווטו1

יש הרבה פסוקים בתהילים שהכוונה שלנו בהם קשה ולא מובנת (הפסוק שהבאתי הוא בסה"כ דוגמא.). דוקא בגלל הרצון לכוון ולהכנס ללבו של דוד, דוקא בגלל רצון הלב להתעורר מהמילים שהפה אומר - דוקא בגלל זה יש צורך להבין את המשמעות ואת הקשר לחיים שלנו. הרי לא יתכן שנתעורר מסתם דברים שהיו בהסטוריה.(כמו שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. המצוות והתפילה לא צריכות להיות באופן שההוא אמר, אלא הן מכוונות אל כל אדם ואדם - אל האדם עצמו).
היתכן לאמר כי "הכוונה הרצויה היא כוונת הפונה לאלוקים שהוא פונה אליו עבור הדבר בגינו הוא פונה, ללא קשר אם במקרה תואם הניסוח המעורר את הדבר או לא", הרי לכל מילה ומילה של תפילה יש משמעות עצומה, וכל מילה ומילה אמורה להתקשר לחיים שלנו.
וכן כל לימוד של פירוש מילות התפילה לשם מה נועד, אם ממילא הכוונה היא אחת, בלי קשר למה שיוצא מפינו??
חייב להיות שכל מילות התפילה והתהילים כן מתאימות לנו, וכן מדברות עלינו השאלה איך?
[בקשר לסיפור החסידי: סיפורים חסידיים מהסגנון הזה נועדו לעודד את מי שצריך עידוד. כמו שלא נלך להתפלל ע"י אמירת כל הא-ב בלבד כמו בסיפור חסידי אחר ידוע, כך לא ניקחח גם מכאן ראיה].

שה"מ,

משמע מדברך כי מטרת התפילות שווה למטרת התנ"ך.
האם מטרת התפילה שנספר מה אמרו אנשי כנה"ג ומה אמר דוד המלך?!
אם דבר זה נכון הוא, למה שלא נאמר למשל במקום תהילים את ספר שמואל?
לפי דבריך קשה להבין מה פרוש: תפילה עם כוונה! מה בדיוק נתכוון? שהיה דוד המלך שהיה צדיק גדול ואמר כך וכך? האם יתכן שאם נתכוון כוונה זו, יתעורר ליבנו, ונגיע לתכלית ולשלמות התפילה?!
ובמילים אחרות: איך בדיוק פס' זה של למשל "חצות לילה אקום..." - יעורר אצלי את התפילה "מהפנים לחוץ"?

שה"מ,

מרק טויין אמר: You can'y pray a lie [אינך יכול להתפלל שקר]. הכוונה שמעצם מהות התפילה כמשקפת את "מהפנים לחוץ", שהיא אמת והשקר המתלווה באותה הפעולה כלל לא נתפס כתפילה אלא כליווי מלאכותי האמור לסייע. אי לכך כאשר מצטטים את דוד המלך או את רבינו ניסים או כל מחבר תפילה ותחנון, מתחלקת פעולת המצטט לשני חלקים כמובן מאליו. חלק אחד הוא הציטוט מאותו המחבר והחלק השני הוא היות הציטוט הזה אמצעי לביטוי רחשי לבו מה שהם לא יהיו, בין אם הם התעוררות ההכרה הפנימית על היות האדם אך חלק מהתהליך ההוויתי ובין אם הם בקשה פשוטה. מאחר ומובן מאליו שאין הציטוט משקף את רחשי הלב אלא יוצר "מצב", מהווה הצהרת "הנני מצטט" הוספה מגרעת האומרת כאילו שיש צד שאינו מצטט אלא מדבר מרחשי הלב. בקיצור; אי האפשרות של היות החלק "השקרי" חלק מהתפילה כטענתך, מבטל את שקריותו כי ברור בלבו ובלב כל אדם [וכ"ש לבוחן לבבות] שאין כאן אלא מכשיר חיצוני להניע את הפנים האמיתי והטהור שלא ניתן להיות שקרי. זה כמו מי שכותב עברית באותיות לטיניות שלא ייחשב משקר מפני שימושו באותיות הלטיניות.

אי לכך למרות החדות של חילוקך בין האומר רפאנו לאומר חצות לילה אקום שהראשון לא משקר בעליל כשני, אך סו"ס שניהם שקרנים המה. הוא אומר רפאנו בלשון בקשה כאשר אינו מבקש והוא מספר חצות לילה אקום כאשר אינו קם. אז בשלמא אם היינו אומרים שקר קטן מותר ושקר גדול אסור, יש מקום לחילוקך, אך אם אנו אומרים "אין שקר בתפילה" וממילא שניהם אך משתמשים בכלים חיצוניים ממילא נעשה כל אומר תהילים כאומר "כה אמר דוד" וכל אומר שמ"ע כאומר "כך תיקנו אנשי כנה"ג" וכל התפילות מותרות.

ווטו1
"חוץ מוידוי רבינו ניסים כל תפילותיו כן מביעות את רחשי לבו מהפנים לחוץ"
האם זה אומר שצריך להפוך את המצב לגרוע עוד יותר.
 בתפילה רגילה אדם, אם הוא מתכוון למה שאומר, יוצא שאומר אמת החל מ"מודה אני" "מחיה מתים", בקשות כמו: "סלח לנו", "רפאנו", הודיה כמו במודים. הכל נכון!!!
אבל בנ"א שיגיד בגוף ראשון דברים שהוא לא?! לשם מה? ליצור אוירה של תחנונים אפשר מהפסוקים של הבקשות!
יש הבדל אם אדם לא מבטא את רגשותיו (למשל: אדם שאומר "בא"י... מתיר אסורים" ולא חושב על מה שאומר, עדיין זה לא הופך את זה לשקר, כי ד' באמת מתיר אסורים והוא ברוך על כך, גם אם האדם לא יודה בזאת), לבין למשל "חצות לילה אקום להודות...", כשהוא ממש לא קם בחצות להודות.

שירה"מ,

הדברים בסוף הודעתי הקודמת באו כהכנה ותגובה לדבריך!

האם אין בפינו שקר באומרנו תהילים, האם כל הדברים שנכתבו בספר התהילים אכן נכונים לגבינו?
לדוגמא: "מתורתך לא נטיתי" (קיט, נא), "חצות לילה אקום...", "לא גבה לבי ולא רמו עיני" וכדומה
אם הדברים הנ"ל לא נכונים לגבי, איך אוכל בכ"ז לאמר פסוקים אלו ודומיהם המובאים בתהילים?

*****

nmzilber:

אינני מכיר כמעט את כתבי רבי נחמן, אבל שמעתי בשמו דברים אמיתיים מאוד:
אדם צריך לדון עצמו לכף זכות, למצוא בעצמו "מעט טוב" ולהעלות עצמו ע"י זה. וכשקורא בתהילים את הדברים האלו יחפש אותם בעצמו: אותם עניינים שבהם לא נטה מהתורה, אותן פעמים שבהן לא גבה לבו למרות שהיה לזה מקום, ואפילו את אותה פעם שבה התעורר בלילה והתגבר על שנתו, כי עוד לא אמר קריאת שמע נניח.

*****

מיכההמרשתי:

אני מקווה שאתה שם לב שלפי דבריך בעצם אמירת התהילם אינה בקשה אלא חיפוש נקודות הטוב שבעצמך

דומני כי באשכול "מהות התפילה" התבאר כבר ההבדל בין רמות התפילה:

א. מן הפנים לחוץ
דהיינו הביטוי הטבעי לרגשות האדם [גם ללא סיכויי שינוי במצב] שמעביר את מאבקיו להווה ית' כ"שם את הכדור בחצר שלו". ע"ז כבר כתב הרש"ר בפ' ויחי [מובא באשכול הנזכר] שלא שייך לתקן לזה זמן, נוסח, מקום ונוכחות ציבור וכו'. זה ביטוי אישי וטבעי והרב דסלר [מובא שם] כתב שתפילתנו כיום הוא כמשחק תיאטרון לעומת התפילה הרצויה.

ב. מן החוץ לפנים
כלשון הידוע: "החיצוניות מעוררת את הפנימיות", דהיינו שכאשר עושים פעולה מלאכותית מתעורר הלב/מחשבה לתוכן שמתבטא על ידה. למשל אדם צריך רפואה ובמקרה הוא מפעיל את "מכונת התפילה" [כעדות אמוראים על עצמם בירושלמי ברכות] ואיכשהו בברכת "רפאנו" הוא נזכר לחשוב על פירוש המילות [אפילו אם רק בתת-מודע] ואז יתפרצו רגשותיו. רמה זו אמורה לגרום לגישה זמינה יותר לרמה א'. [כנראה שעל זה עבדו חסידים הראשונים ששהו שעה לפני התפילה.]

ברמה זו מתחיל הציווי להתפלל שלדעת הרמב"ן הוא מן התורה רק כאשר נתקל בצרה שיש במציאות דבר המעוררו לתפילה האוטנטית שמהפנים לחוץ. [מדרבנן הורחבה המצוה לעתות המתחלפות של יום חדש וחלקיו המאתגרות לדאגות החיים היומיומיים.] הרש"ר טוען שם שזו מהות מצות התפילה לעורר את הפנים.

ג. מן החוץ לחוץ
לרוב סיכוי ההתפעלות שברמה ב' אינו קורה. נשארת אז התפילה רק שימור ממסד התפילה שיש בו תועלת כפולה. א] זמינות למקרה הנדיר בו יעלו לרמה ב', ב] מועדון היהודים המאמינים וביטויי אמונתם כפי שהיה המקדש בזמנו. אם כי לרבים יכול הדבר להיראות כטפל, חשיבותו אדירה כי מועדון זה הוא השער לגישה לכל ערכי היהדות וכמו שבית המדרש הוא השער לגישה השכלית, בית הכנסת הוא השער לגישה הרגשית. הרב דסלר טוען שתפילתנו היום אינה אלא שימור הממסד. [כנראה סבר שבשביל נדירות רמה ב' אין הצדקה לתקן כה הרבה תפילות].

מכלל רמה זו הניסוח שתיקנו וכפי שכתב הרמב"ם שזה רק היה בדיעבד. הוא כותב שהיה על כל אחד להתפלל כפי דרכו שלו, אלא שמפני שהעלגים וכו' לא ידעו איך להתחיל להתפלל, תיקנו נוסח קבוע.

אמירת הנוסח אינה נתפסת כ"דובר שקרים" מהרגע שזו באה מתוך תקנה [הלכה-מנהג] ואדרבה היא תורמת לכניסה לאוירה.

ביו"כ קטן נוהגים לומר וידויו של ר' ניסים גאון המדבר מתוך הכנעת לב עוצמתית שנדיר שאדם יגיע אליה. אי לכך אמר ר' אליהו לופיאן זצ"ל שלפני אמירתה יאמרו: "וכך היה רבינו ניסים אומר". אך להאמור אין צורך ואדרבה האומר כך מביע שכאילו חוץ מוידוי רבינו ניסים כל תפילותיו כן מביעות את רחשי לבו מהפנים לחוץ. לכן לכאורה יש להשאיר את המובן מאליו.

כך ב"אמירת תהילים" המכוון הוא ליצור אוירה של תפילה ותחנונים מתרפקים עד שזה הפך לסטנדרט הכניסה למצב כזה. חיד"א סידר אמירת תהילים בערבוב לפי סדר א"ב של פסוקי כל הספר, כי זה יכול לתרום להתעוררות למרות שאם היה מדובר בהבה וכוונה למשמעות המילים עצמן, הרי זה היה מזיק. ההמון לקח את התהילים רחוק יותר ורואה בתהילים מכשיר ה"מכריח" כביכול את האלוקים ב"תהילים נגד טילים" וכפי שמפרסמים: "אמרתי ארבעים יום תהילים ונושעתי".

חסד ומשפט,

תשובה אין לי, ואני מתארת לעצמי שלשום אדם באשר הוא אדם אין.ישנו מדרש יפה של המשך חוכמה המסביר את היחס בין שישים ריבוא שיצאו ממצרים לבין השניים שהצליחו להגיע, יהושוע בן נון, וכלב בן יפונה. ושהקב"ה 'ידע' שמכל הניסים הגדולים שעשה במדבר יצליחו רק שניים להגיע, ובכל זאת עשה זאת למענם.
ישנו הוידוי של הרמב"ם ב'צוואתו' במו"נ, בו ניכר שהמאמץ שהשקיע הרמב"ם בכתיבת ה'אמת', לא היתה תלויה בכמות האנשים שיפיקו ממנו תועלת: "אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאומרו בשבילו..."- וכידוע בשיטתו האזוטרית בכתיבת המו"נ הולך הרמב"ם בעקבות המקרא ואינו מגלה סודות בכל מה שקשור בסודות אלוהיים, ומה שהמקרא לא גילה, וחז"ל לא גילו גם הוא אינו מגלה- לפי אותו הגיון ומאותה סיבה גם חז"ל התקינו את תפילת הקבע, כשעיקר מטרתם היא פשט המצווה, לקיים מצוות תפילה, שהשאיפה והחתירה לקיום המצווה הם ערכים מצד עצמן,עצם קיום המצווה היא השגת השלמות, ללא תלות בסיכויי השגתו ובהצלחת המאמצים להשגתו.ונראה לי שזו כוונת חז"ל במאמרים כמו: "לפום צערא אגרא" או: "לא עליך המלאכה לגמור"
וישנם הרבה מפרשים שפירשו שהחשק לטוב הוא יותר טוב מהטוב עצמו.ועיין בפירושו של ר' חיים מוולוז'ין על מאמרו של בן עזאי "הוי רץ למצווה.."- שהריצה למצווה היא עצמה המצווה.

אני מאמצת בחום את דבריו של הרמב"ם במו"נ חלק א', במשפט הסיום בפרק ב'(=פרשת גן עדן) 'ישתבח בעל הרצון אשר לא נדע תכלית חוכמתו וכוונתו' בו מתברר כי האדם מצווה 'לא לדמיין'(=לא תאכלו ממנו) בעוד שה' ברא אותו עם כוח מדמה שפועל בו בלי הפסק בלי יכולת שליטה עליו.זהו אותו פרדוכס.

הרב קוק באמת הרגיד במתח בין חכם לנביא ועם כל הערכתו לחכמה הוא צפה לשילוב בין חכמה לנבואה. הייתי מעז לומר שהוא חש איזו 'כבילה' בגישה הזו של החכמה.
בנושא התפילה, אנו רואים כל הדורות איך שצעקו על צורת התפילה ועל כוונת התפילה ושכל תנועה דתית חדשה התיחס לנושא התפילה כנושא מרכזי.


תוקן על ידי - אריק123 - 04/11/2005 11:59:10