הווה (הוי') וקיום - לפני הצמצום ואחריו

הודעה זו עוסקת גם היא בפענוח מושגים קבליים לשפה מובנת; למושגים שכל אחד ימצא אותם מעצמו גם ורק ללא הנחות מוקדמות כלשהן. נוח לי יותר לתרגם את המושגים למושגים מבית מדרשו של ווטו, (גם בגלל שרוב המעיינים בפילוסופיה בפורום מכירים את המושגים הללו מכבר), והם התבארו באשכולות ישנים. לכן יתכן ואקצר מעט במושגים אלו שמבית המדרש הווטואי.

ענין הצמצום (גם על פי בקשת חוקר דרום להסביר את המושג הזה):

בסגנון החב"די, וקרוב לזה גם במקומות אחרים, נתפרש ענין הצמצום כך:

קודם הצמצום היה הוא ושמו בלבד (פרקי דרבי אליעזר, הובא גם במורה ח"א פרק ס"א עיי"ש - עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד). "הוא" היינו המאור, ו"שמו" היינו האור. פעולת הצמצום היתה באור, וגם צמצום זה אינו כפשוטו שנשאר חלל פנוי, אלא שנסתלק מלהאיר באופן בלתי מוגבל, שהארה באופן בלתי מוגבל היא שלא בערך לעולמות. וענין הצמצום היה שיאיר האור רק באופן מוגבל.

אלו הם הדברים בסגנון החבד"י. בשורות הבאות יובעו הדברים בשפה עצכח"ית, וכך יעלו באופן ברור ופשוט. תחילה אציג את הדברים בנוסח קאנטיאני, המכיר בתופעות ובדברים כפי שהם לעצמם, ובהמשך - בנוסח על פי לוק, וכפי שדעת האסכולה הווטואית מסכימה.

קאנט מכיר בחלוקה בין הדברים כפי שהם לעצמם, והדברים כפי שהם מופיעים. נתבאר שבדברים כפי שהם לעצמם לא שייך לדבר על "דברים", כיון שהחלוקה לדברים שייכת רק בתופעות ולא בדברים עצמם. נכון אם כך לדבר רק על הדבר כפי שהוא לעצמו, ועל התופעות כפי שהן מופיעות.

ונתבאר על ידי ווטו ואסכולתו, ונתבאר גם באשכול עתיק שזו דעת הזוהר, שהדבר כפי שהוא לעצמו, מציאות הקיום בטהרתה בלי שום תופעה הכרוכה בזמן או מקום, היא מציאותו ית'. הווה. עצמותו.

זהו ה"מאור" לעיל.

"אור", הוא התופעה. בסלנג הברסלבאי למשל, אור הוא חויה. חוית פעולה הינה קבלת האור.

לפני התחלת התופעות, כך על פי הקבלה, היה הקיום קיים בלי תופעות.

בנוסף, ידוע שאיננו יכולים היום "לתפוס" את הקיום לכשעצמו, בלי תופעותיו. ניתן להבין שזה דבר הנובע מכך שאנחנו חווים רק חויות, ומכירים רק בתופעות. אני סבור לומר ש"אור שלפני הצמצום" ענינו הוא תפיסת הקיום כשלעצמו. הקבלה מחדשת אם כך, שלפני היות עולם התופעות, הקיום יכל כן "לתפוס" את עצמו. תפיסה זו, המקבילה במידה מסוימת לתפיסה של תופעה, היא ה"אור שלפני הצמצום", אור שכאמור אינו שייך ל"עולמות". והן הן הדברים.

הצמצום מכונן מציאות של תופעות. ובזה כרוכים איפוא שני דברים. האחד - לא ניתן יותר "לתפוס" את הקיום לכשעצמו - האור שאינו שייך לעולמות הסתלק; ובד בבד נוצר שורש לתופעות. הקבלה מחלקת את התופעות לעשרה קטגוריות עיקריות (ועל כך אולי בפעם אחרת), ונמצא שהצמצום יצר שורש לעשרת הספירות - שורש להופעת עשרת סוגי ההופעות.




לדעת לוק, לא קיימים דברים כפי שהם לעצמם. הכל קיים רק בתודעה ובידיעה. אך גם התודעה מכירה בקיום עצמו ובתופעותיו. אלא שלדעת לוק לא שייך כלל ענין של קיום ללא תופעות, שדבר חסר משמעות הוא זה, שהרי ללא תופעה לא יגיע הדבר לידיעה, וללא ידיעה אין כלום. נמצא כי בהכרח כל קיום יש לו הופעה.

אך זה עדיין לא מכירח עולם קדמון. עדיין יש אפשרות להתפתחות ממשהו היולי, ממציאות של קיום בסיסית שאין לה אלא הופעה אחת בלבד. אבל מציאות כזו אין שייך בה זמן, כיון שזמן הוא סדר של תופעות, וכל עוד אין אלא הופעה אחת אין משמעות לזמן. נמצא שרק בנקודה בה התחיל הקיום להופיע ביותר מהופעה אחת, אז התחילה מציאות מחודשת - מציאות של הופעות רבות המסודרות זו אחר זו בסדר של זמנים. עד אז היה קיים רק קיום אחד בהופעה אחת.

הקיום האחד עם ההופעה האחת, היינו הוא ושמו. המאור והאור. הקיום הבסיסי הזה עבר בשלב מסוים "צמצום", שבו התחילה אפשרות ליותר מהופעה אחת. זהו צמצום, כיון שההופעה הבסיסית היא בלתי מוגבלת כלל: רק כשיש יותר מהופעה אחת מתחילות ההגבלות, הזמן ושאר הכרוך בכך.

לפי זה, הצמצום מכונן מציאות של יותר מהופעה אחת לקיום. שורש לסוגי ההופעות השונים, המחולקים בקבלה לעשרה קטגוריות - עשר הספירות.

ניתן לראות שדווקא לפי הנוסח השני הקבלה לא מחדשת מאום בתחום הזה, היא רק קוראת לדברים בשמות שלה.

בן איש אחד

אני מבין ששורש ההבדל בינינו היא דעת ווטו, אנסה לנחש מדבריך ודברי יהוסף למה את מתכוון ואם תשלח לינק אולי אבין יותר.

דבר מפורסם בשיטת חב"ד (בנערותי היה לי חבר חבדניק, שוחחנו רבות בישיבה, אני הלעטתי אותו רמב"ם, והוא הלעיט אותי חב"ד) "לית אתר פנוי ממנו", עד שאומרים "אלהים נתן בעיטה לעצמו".

אם כוונתך לכך, ולכן העולם והאלהים הם דבר אחד, ולכן עשית קפיצה בין האלהים לעולם, כי הכל אחד, כי אז דבר זה הוא בכלל לא רציונלי (בשיטת הרמב"ם), כך שההסתכלות שלנו על הדברים מאוד שונה, ומכאן נובעים כל חילוקי הדעות.

אם כוונתי לעניין, כי אז הדברים התבררו ונמצא שורש המחלוקת בינינו.

דרום חוקר

דברי בן איש אחד יובנו כאשר תתבונן בשם האשכול, ובהשוואת המונחים בו.

ולגופה של טענה, דרום חוקר -

באשר לדרך הראשונה שכתבתי, טענת שתי טענות. הראשונה -

בכדי לברוא את העולם לא צריך צמצום, צריך פשוט לברוא את העולם עם כל מושגיו, דברים כפי שהם בעצמם, ודברים המופיעים, אבל מנין לנו לומר שבהתחלה היה העולם רק במושגים, ואח"כ דברים בעצמם.

מנין לנו שאלהים ברא חומר היולי ואח"כ עיבד אותו, צריך מקורות ברורים לדבר?

אשיב בשאלות:

למה למציאות לכשעצמה אתה קורא "רק במושגים"?

היכן ראית בדברי שאלהים ברא תחילה חומר היולי?

באשר לדרך השניה שלי כתבת:

אם נרצה להשוות לכאן, הרי שהדבר כשהוא בעצמו בלי תופעות (שזהו לדעתך המאור) הוא חומר היולי, אבל דבר כשהוא לעצמו עם תופעה אחת (שזהו לדעתך המאור והאור, וממנו התפצל הכל, כל ה- 10 ספירות) זאת לא יתכן לומר, כי יצרת כאן מהות שהיא חצי מציאות, לא מדובר בדבר בלי תופעות שאולי עוד ניתן לדמיין אותו בכוח המדמה, מדובר בדבר עם תופעה, כלומר הוא כבר מציאות מוחשית, אבל רק תופעה אחת, כלומר מציאות מוחשים מסורסת, ודבר זה לא עלה על דעתו של אדם, וגם הפילוסוף בן ימינו היה דוחה הגדרה זו מכל וכל.

אני חושש שיש כאן קצת ערבוב. לדרך הראשונה התופעה האחת היא אכן תופעה מסוג אחר לגמרי, שאינה שייכת ל"עולמות", ויש בזה אכן חידוש של הקבלה. כתבתי שזה רק על דרך התופעות שאחרי הצמצום, כיון שגם זו כעין תופעה, ורק מחמת שיתוף זה נקרא גם זה אור.

אך לדרך השניה אין כאן שום דבר מסורס, וכל הפילוסופים שאינם מאמינים בקדמות (לא אבולוציונית) יסכימו לזה. עיין נא שוב, בלי הנחות מוקדמות, ובלי "מה יגידו החוקרים". מה אתה אומר. אני חושש שמכאן שורש השאלה שלך.

על טענתך מהדילוג כביכול בין העיסוק תחילה באלקות לבין העיסוק בהמשך בעולם, ראה באישי. (ווטו )


תוקן על ידי - בןאישאחד - 30/10/2005 21:32:45

דרום חוקר,

לביאורים רווחים ומסתירים טפחיים אתה לא צריך להגיע לכאן. כאן נעשה נסיון לבאר את מושגי הקבלה בלי שום הנחות שאינן מושגות למתבונן מעצמו, ולראות שניתן להכניס את זה בדברי המקובלים, ואם תמצי לומר - בחזיונותיהם.

הדברים ארוכים, ולא מהיום נוצרו. הפוך בה והפוך בה ותמצא שלא רחוק לומר שגם המקובלים דיברו בסמלים והתכוונו לכוונות, לכל הפחות כתיאולוגיה שלא מדעת (ראה ערכו), וניתן גם למצוא רמזים לכך פה ושם. בעיקר בחב"ד ודומיה.

ואגב, גם קאנט וגם יום כבר אינם פילוסופים "בני ימינו", וגם להם אין צריכה להיות הערכה כ"גדולים". השתמשתי בשמותיהם רק כרמז לאלו שכבר העמיקו בענין, כמוך ויותר, וציון שמותיהם הוא מראה מקום לצורת חשיבה הקיימת בכל דור ודור.