מי צם היום?

היום תענית שני קמא. המנהג להתענות מובא בשולחן ערוך סימן תצא. הרמ"א מתיחס אליו כתענית צבור לגבי קריאת ויחל ושאין צורך בקבלה.
מתי הפסיקו להתענות?
מי העבריין שאנו חייבים להכיר לו טובה על הפסקת המנהג הזה?

הטעם לתענית - שמא בגלל השמחה שבחג באו לידי עבירה. כלומר שמחה של מצווה מצריכה כפרה, האם חתן אחר שבעת ימי המשתה יתענה בה"ב? ואולי היה עדיף שרבש"ע יתן לנו במקום ימי שמחה ימי תענית? ומה כבר אפשר לחטוא בישיבת סוכה שמצווה בשעתה מגינה, או באכילת מצות בפסח?
הסבה לתענית אינה ברורה לי וגם הסבה לביטולה ואולי קושיה אחת מתרצת את חברתה.

בית הכנסת שלי משמש מקלט לפליטי סליחות.


תוקן על ידי - אריק123 - 07/11/2005 9:51:39

.

טרם אתם מחזירים את מנהג התענית בה"ב, שמא תשיבו לתחיה את המנהג שננהג שאסור לאכול בשבת בין מנחה לבין ערבית של מוצ"ש?

האם אתם מעיזים, ר"ל, לשתות מים בשעות אלו ???

והרי אתם גוזלים את מימיהם של הוריכם וסביכם שנפטרו!



(אתם מרימים להנחתה? שאביא עוד כמה מנהגים הממתינים לחידושם? מי מכם יצא בליל הושענא רבא עטוי סדין כדי לדעת את גורלו בהמשך השנה? )

אריק

כבר כתב הרמב"ם בהקדמה לאבות, שאין הקב"ה אויבו של הגוף, ולכן לא יסגף האדם את עצמו יותר מדי, אלא יחיה בצורה נורמלית.

מיימוני,
ובכל זאת, האם ההגדרה של תשובה אינה צער על מה שהיה, מבלי להכנס לחשבונות של חסידי אשכנז שמצאו מהלכים גם בחוגים אחרים. הרי חלק מהתשובה היא התחושה שאוי לי שהכעסתי את בוראי, וגם ארבעת הצומות שלנו הם לשם תשובה כפי שכתוב ברמב"ם.

אריק

עתה אנו דנים בשאלה כללית על תוקף חיובים שנהגו אבותינו.

ובכן, יש באמת מי שסובר שמה שנהגו האבות מחייב את הבנים.

אך פשטות הדברים, לדעתי, היא שאין שום חיוב שיכול להיווצר בשל מנהגי אבות - וזה נושא שעלה באשכול אחר וטרם נסתיים.

אך, כדי להקל על המפקפקים, אציין לחוות יאיר, הכותב כי בשעה שנעקרו תושבים של איזה מקום לצאת, כגון מפני הפוגרומים, וכוונתם לשוב - אז יהיו חייבים במנהגי מקומם.

ורק אז.

האם לדעתך אנו משתוקקים לחזור לעירו של המגן אברהם כדי לנהוג את מנהגיו?

מי שכן, יבושם לו.

אני לא.

ממילא, אף לפי אותם המחייבים במנהגים אין שום חיוב חל עלינו כאן, שעלינו לארץ ישראל כדי לחיות בה.

לגבי מה שכתבת על תשובה, צער ושמחה, אכן לא כתבתי בדיוק, ואתה צודק. תשובה היא חרטה, וידוי, קבלה לעתיד.

אבל תשובה אינה צום לשם כפרה.

ואילו בקהילות מסויימות, בתקופות מסויימות, כך זה נתפס. אחד הגורמים החזקים שפעלו בכיוון זה היה הקו של חסידי אשכנז, שפיתחו ספר חשבונות של צומות ותשלומי צדקה עבור סוגי עבירות שונים.

בשעתו, טען דוד הרטמן כי המניע שפעל מאחורי גישה זו, כבר בימי הגאונים, הוא הצורך בסילוק רגשות אשמה. ואני סבור שהוא צודק.

מי שלומד את הגמרא, להבדיל ממי שנוהג מנהגים בלא בחינת הטעם, רואה כי אין צורך בכל זה, וממילא זה מיותר ואף שגוי.

וכמובן, הנראה לעניות דעתי כתבתי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
מי החליט שהסתיימו מקומה ושעתה של התקנה? האם אנחנו לא מחזיקים בארץ במנהגי אבותינו מחו"ל?
מי ומתי החליט לשנות את דרך התשובה של תענית וחשבון נפש שרבותינו הראשונים החזיקו בה לתשובה בשמחה, והאם תשובה ושמחה אין בהם משום סתירה, הלא עיקר התשובה היא חרטה וצער על מה שהיה.

אריק

כמה תשובות בדבר

א. תקנות מאוחרות שנוצרו לאחר התלמוד אינן מחייבות אלא את מקומן ושעתן.

ב. תענית אינה הדרך המומלצת לעשיית תשובה.

ג. היו דורות שבהם דרך של תענית נחשבה לכפרה ואי אפשר בלי כפרה על ידי סבל. בדורנו, ולמעשה מזה כמה דורות, נזהרים הפוסקים להזהיר שמוטב לא לצום, כי הדור חלש. ותשובה יש לעשות בלא תענית.

תשובה עושים על ידי שמחה וחשבון נפש, לא על ידי חיפוש של כפרות מכל סוג.

וכדאי לדעת:

מספרים על הסטייפלער, אביו של ר' חיים קנייבסקי, מן המפורסמים בין הפוסקים ומנהיגי הדור הזה, שבשעה שהיו באים אליו להתייעץ על תשובה, היה מצטט אמרה מפורסמת.

הוא היה אומר שאין לצום ולהתענות, או להכות על חטא. הכלל הוא להוסיף בלימוד תורה. מי שלמד פרק יוסיף וילמד שנים. מי שלמד שנים ילמד ארבעה.

ודברי פי חכם חן.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מי שבילה את זמנו בחוה"מ בטיולים והוללות , ראוי לו שיצום.

אני ב"ה ישבתי ולמדתי בביהמד"ר בימי חול המועד ולכן אינני צריך לצום.