הרב יעקב אריאל על "אבי הציונות הדתית"

.

אבי הציונות הדתית

כ' משנה: יום פטירתו של הרב צבי קלישר חייב לעלות על סדר יומו של כל ציוני דתי, במערכות החינוך שלו ובכל אתר ואתר. יום זה חייב להיות יומה של הציונות הדתית בעצרות כנסים וימי עיון.
אם חפצת חיים היא לעצמה ולמדינת ישראל חייבת הציונות הדתית למנוע את טשטוש זהותה. מתוך הכרת ערך עצמה וכובד אחריותה לעתיד העם והמדינה עליה לשאול את עצמה את השאלה הנוקבת: היכן נעוצים שורשינו בעת החדשה ברב קאלישר או בהרצל? זו שאלת המפתח לכל דיון אפשרי

יום פטירתו של הרב צבי קאלישר חל בה' מרחשון (בשנת תרל"ה לפני כ130 שנה). ממנו אנו מציינים את תחילת דרכה של הציונות הדתית.
הרב קאלישר, אולי ללא מודעות מצידו, היה המהפכן הגדול ביותר בתולדות עם ישראל האחרונים. (ספרו דרישת ציון הוצא לאור מחדש לאחרונה במהדורה מהודרת ביוזמתו של בן טירת צבי הנקרא על שמו של הרב צבי קאלישר ח"כ אורי אריאל, בעריכתו היחודית של יהודה עציון).
חידושו הגדול היה הרעיון שתהליך גאולתה של ארץ ישראל אינו ניסי בלבד, כפי שהיה מקובל לחשוב, אלא תלוי הרבה ביוזמה אנושית. התהליך יהיה איטי, טבעי כביכול, ואנושי. קדמו לו ברעיון זה רבים כגון אור החיים, המלבי"ם, הגר"א ועוד, אולם הם הקדימו את זמנם, רעיונותיהם לא התפשטו בציבור הרחב, ולא הפכו לתנועה עממית מעשית רחבה.
הרב קלישר ראה סביבו את ההתעוררות הלאומית באירופה וסבר שלא יתכן שעם ישראל יגרע מכולם. גם הוא חייב להתעורר בעצמו) ה' בכוונה לא מעוררו כי הוא מעמידו בניסיון ומצפה להתעוררותו העצמית (בניסוחו של פינסקר מאוחר יותר: אוטו-אמנסיפציה). מטרתו העיקרית של הרב קאלישר הייתה חידוש העבודה במקדש. ולמרות שהתברר לו שהדבר לא ניתן לביצוע מעשי בגלל התנגדותם של השליטים המוסלמים לא רפו ידיו מלאסוף כספים ולהמריץ אחרים לרכוש אדמות בארץ ישראל על מנת להקים עליהן מושבות חקלאיות, שתקיימנה את המצוות התלויות בארץ ותחזקנה תלמידי חכמים שיעסקו בתורה. לדעתו, זו הדרך העולה לירושלים.
בהשפעתו רכשה חברת כי"ח את אדמות מקוה ישאל והקימה את ביה"ס החקלאי הראשון בארץ. בכספים שאסף נרכשו אדמות מוצא וקבר רחל (הוא קיוה להקים ישוב חקלאי ליד קבר רחל) . מוצא הייתה אמורה להיות בעצם המושבה הראשונה בארץ (לימים זכתה פתח תקוה בכתר "אם המושבות").
כאן החלה תנועת חיבת ציון כאן נעוצים שורשי הציונות הדתית. גם עבורה ארץ ישראל היא ערך מקודש ומצוה מהתורה שיש לקיימה הלכה למעשה כיחידים וכציבור.

הציונות המדינית
הציונות המדינית החלה דור אחר כך. מטרתה המוצהרת הייתה הצלת יהודים מהסכנות הנשקפות להם בגולה ע"י הקמת ישות מדינית עצמאית. איש לא יקפח את זכויותיה הגדולות בהקמת המדינה יובל שנים מאוחר יותר, אולם השורשים של הציונות הדתית לא רק מוקדמים יותר אלא נעוצים בעיקר על רקע ערכי עמוק יותר. הרב קאלישר ראה בארץ ישראל ערך ולא רק צורך. כאן נעוץ ההבדל האידיאולוגי בין שתי הדרכים. יש לעמוד על ההבדלים כשם שיש צורך לראות את המעשה המשותף.
הציונות הדתית מיסודו של הרב קלישר שאפה לבנין המקדש (גם אם הוא בגדר חזון בלבד), להתיישבות ערכית של תורה ועבודה. מבחינתה יוזמה אנושית אין בה בכדי לחלל, חלילה, את ההשגחה האלוקית המכוונת את המאורעות בארץ ישראל. אדרבה, היא רואה בכל אלו מצוות שהתורה מטילה על האדם ועל העם על מנת לקיימן בעצמם.
הציונות המדינית מיסודו של הרצל אמנם הייתה אמורה להיות "ניטרלית" כביכול מבחינה דתית. אולם היא הנותנת. לא יכולה להיות "ניטרליות" בנושא דתי . לחלל הריק הזה של "ניטרליות" נשאבו כוחות חומרניים שהפכו את הגורם האנושי "לחילוני" המנוגד לכאורה למלכות שמים. למרבה הפרדוכס קיבלה תפיסה זו חיזוק דווקא מחוגים חרדיים קיצוניים שאכן טענו שיוזמה אנושית פוגעת כביכול בקדושת הארץ ובגאולתה ויש בה כאילו הרמת יד בקב"ה.

אחריות כלל-ישראלית
הרב קאלישר בשתפו את משה הס וחברת כי"ח (=אליאנס) במצות ישוב הארץ ידע שלא הערך התורני נר לרגליהם. ואע"פ כן ראה בשותפות אתם צורך כלל ישראלי. הוא לא הזדהה עם רעיונותיהם אלא שיתף פעולה רק עם מעשיהם. כאן נסללה הדרך לשותפות כלל ישראלית בתחום המעשי. בטעות היו שהבינו שותפות זו כפשרה רעיונית שיש בה ויתור כביכול על ערכים מקודשים ע"י עירובם בחול. (אומנם יש ערך לקיום מצוה גם שלא לשמה, אולם אין בכך הכשר להצהרות המנסות להתכחש לערך הדתי של המעשה) ולא היא. המעשה הוא משותף מתוך אחריות לכלל ישראל, למרות , כפי שהוא מוצהר בגלוי, שונה.

קץ הציונות המדינית
עם הקמת המדינה סיימה בעצם הציונות המדינית את תפקידה. היא השיגה את מטרתה המוצהרת. הציונות הדתית שאף היא חוגגת בהודאה לה' את יום העצמאות רק החלה אז את דרכה המעשית. המדינה היא המכשיר הגדול לקיום מצות ישוב הארץ. והעיקר עוד לפנינו. קו פרשת המים הוא כ"ח באייר תשכ"ז (המדינה, לשיטתה, אינה מכירה בתאריך זה כיום רשמי כלל ישראלי אלא רק כיום של עצרות זיכרון למשחררי ירושלים). הציונות המדינית, שעבורה המדינה היא גולת הכותרת של מפעלה, רואה בשטחי ארץ ישראל המשוחררים "שטחים כבושים" המשמשים בעיקר כקלפי מיקוח להשגים מדיניים. הציונות הדתית רואה בהם שיבה אל הארץ ממנה גלינו, בהם נעוצים שורשי האומה ובהם צריכים להתגשם ערכי הנבואה האוניברסליים של בשורת השלום העולמי ותיקון העולם במלכות ש-ד-י.
נציגי המדינה הצהירו ללא סמכות בפני פורומים מדיניים ומשפטיים בארץ ובחו"ל ששטחים אלה כבושים ומופקדים זמנית בידה עד שיימצא להם פתרון מדיני (למרת שמעולם לא הייתה בשטחים אלו ישות מדינית כל שהיא). הבלגתו של הציבור הרחב להצהרות מזיקות אלו היא שורש הטרגדיה בה אנו נתונים. ניתן לנהל דיונים פרגמטיים על שיטה כזו או אחרת של ניהול אזורים צפופי אוכלוסיה זרה. אולם רק על בסיס מוצק של הבנה כי זו ארצנו. לצערנו, ממשלות ישראל יוצאות מהנחת יסוד המנותקת מארץ ישראל, ובעצם משמיטות בכך את זכויותיו של עם ישראל על כל מקום בארצו.

באין חזון יפרע עם
יתרה מזאת, מדינה ללא חזון, ללא תוכן וללא משמעות היא שלטון כוחני בלבד שעלול להידרדר לפשיזם. מי שמקנה למדינה משמעות ערכית, ומציב בפניה חזון ויעוד ומצילה מפני כוחנות רודנית זוהי הציונות הדתית. לכן אל לה להיפרד חלילה מהמדינה. מוטלת עליה אחריות כבדה להובילה בדרך הנכונה. מטיפים דמגוגיים יתייחסו לתפיסתה של הציונות הדתית כ"נאמנות כפולה" כביכול, וטעות בידם. תפיסה זו היא הנאמנות הבלעדית למדינת ישראל בתור שכזו. התפיסה המדינית, המרוקנת מהמדינה כל תוכן, לוקה בהעדר נאמנות לעם ישראל ולארץ ישראל (שלא לדבר על תורת ישראל) ולשמה של המדינה: "ישראל".
הבעיה היא ערכית ביסודה. האם יש ערך שאותו המדינה משרתת, או שהמדינה היא היא הערך הבלעדי? מהי מהותה של הדמוקרטיה הישראלית? כידוע המילה דמוקרטיה מורכבת מדמוס וקראטוס (=שלטון העם) השאלה העמוקה היא: מי נאמן יותר לערכי היסוד של הדמוס (=העם) הציונות הדתית הממשיכה את המורשת או מי שסטו ממנה?
אם חפצת חיים היא לעצמה ולמדינת ישראל חייבת הציונות הדתית למנוע את טשטוש זהותה. מתוך הכרת ערך עצמה וכובד אחריותה לעתיד העם והמדינה עליה לשאול את עצמה את השאלה הנוקבת: היכן נעוצים שורשינו בעת החדשה ברב קאלישר או בהרצל? זו שאלת המפתח לכל דיון אפשרי.
דיכוטומיה זו לא באה להטיף חלילה לנתק בין הציונות למדינה. אדרבה מתוך אחריות לגוף של המדינה היא מכניסה בה נשמה. מאידך, אין ספק שלא ניתן לממש את הערך ההתישבותי ברחבי הארץ ללא גיבויה הכלכלי המדיני והבטחוני של המדינה. אולם זיקה זו לא נותנת שום הכשר למדינה לעקור ישובים שלא לצורך. "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". ובשום פנים ואופן לא ניתן שום צידוק מוסרי להתעללות במתישבים, שנשלחו על ידה, ובשמה, ולהשלכתם מבתיהם ללא אחריות לישובם מחדש במסגרת קהילותיהם. ועל כך הציונות הדתית חייבת לנהל מאבק עיקש.

המשבר המוסרי
בתחום המוסרי השבר עמוק יותר. ידענו שהציונות החילונית התרחקה בהצהרותיה משורשיה של הציונות המקורית, אולם היה לה עדיין צידוק מוסרי. הערכים החברתיים שעמדו בבסיס ההתישבות הקיבוצית והמושבית, ששאבו את השראתם גם מהתנ"ך, חיברו אותה למורשת ישראל של צדקה וחסד. אולם הנחישות בה נעשתה העקירה של תושבי גוש קטיף מול העדר כל רגישות לגורלן של הקהילות שגובשו בשנים רבות של יסורים ומסירות נפש ושתיקתה של החברה הישראלית אל מול העוול המתמשך, מטילות כתם גדול על דגלה האחרון של הציונות החילונית, לאחר שיתר הדגלים של התישבות, עבודה וזיקה לאומית התקפלו.

יום פטירתו של הרב צבי קלישר חייב לעלות על סדר יומו של כל ציוני דתי, במערכות החינוך שלו ובכל אתר ואתר. יום זה חייב להיות יומה של הציונות הדתית בעצרות כנסים וימי עיון. לא במקרה הוא נופל, לרוב, בין פרשת נוח לפרשת לך-לך. כבר בסוף פרשת נוח נאמר על אברהם שהיה בדרכו עם אביו תרח לארץ כנען ובכל זאת הצטווה אברהם במיוחד "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" ללמדך ששתי דרכים לעליה ארצה: האחת, כבנו של תרח הוא יוצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען. המניע לכך לא היה ערכי אלא ההכרח לצאת מאור כשדים. השניה כאברהם אבי האומה, המצווה לעלות אל "הארץ אשר אראך", ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה, ארץ שה' הוא שהבטיחה בברית בין הבתרים: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

הרב אריאל הוא רבה של העיר רמת גן








הרב יעקב אריאל