אללה הוא אכבר !!!

הידיעה המלאה ב- http://www.sigint.co.il/?CategoryID=0&ArticleID=126

מה מעסיק את מחשבותיו של מוסלמי ג'יהאדיסט? כיצד נשתל הלהט הזה בדעתם של
מאמינים צעירים ונוחים להתרשם? מאין הוא בא? כיצד אני – ילד תמים לשעבר שגדל בבית ליברלי, מתון ומשכיל – מצאתי את עצמי חבר בארגון אסלאמי קיצוני? שאלות אלה נוגעות לשורשי האלימות האסלאמית, וחברות חופשיות המבקשות להיאבק באסלאם הקיצוני אינן יכולות להרשות לעצמן שלא להתמודד עמן. לקידומה של מטרה זו, אבחן את התפתחותה הפסיכולוגית של הנפש הג'יהאדיסטית על בסיס התנסותי שלי כחבר לשעבר בארגון טרור מוסלמי.

נולדתי בקהיר למשפחה מוסלמית חילונית. אבי היה אורתופד ואגנוסטיקן בנשמתו; אמי היתה מורה לצרפתית שהשקפת עולמה ליברלית.

. פרט לאבי, היינו צמים ברמדאן. אבי אמנם לא היה דתי, אבל הבין את הצורך שלנו להשתלב בקהילה ומעולם לא כפה עלינו את דעותיו החילוניות. הוא דגל ברעיונות פילוסופיים מגוונים אבל עודד אותנו ללכת בעקבות אמונותינו שלנו. בראש ובראשונה, הוא לימד את אחי ואותי לחשוב באופן ביקורתי ולא לדקלם את מה שנאמר לנו. אבל מעולם לא היה ספק בלבי שאנחנו מוסלמים – שאללה הוא בוראנו, שמוחמד הוא שליחו ושהקוראן הוא ספרנו. האמנתי שאם אעשה מעשים טובים, אורשה להגיע לגן-עדן ושם להשביע את כל מאוויי האישיים. ידעתי גם, להבדיל, שחטאיי ייענשו בעינויי נצח בגיהינום. קלטתי את האמונות האלה בעיקר מסביבתי ולא מהוריי; כך האמינו רוב הילדים סביבי.

מגיל 6 למדתי בבית הספר היסודי הפרטי אל-ראהבּאת באזור דומיאט, המצוי כ-200 קילומטרים צפונית לקהיר. בית הספר נוהל אמנם בידי נזירות נוצריות, אבל עמד תחת פיקוחה של ממשלת מצרים ודרש מתלמידיו המוסלמים להשתתף בשיעורי אסלאם. לפני תחילתו של כל שיעור כזה, המורה היה משחרר את התלמידים הנוצרים, שחויבו לחכות מחוץ לכיתה עד סיומו. על עלבון זה הוסיפו תלמידים מוסלמים רבים לעג משלהם – הם היו מתגרים בילדים הנוצרים על אמונתם ואומרים להם שיישרפו באש הגיהינום בתור אוכלי חזיר "כופרים".

המחשבה על הכניסה לגן-עדן קסמה לי מאד. שם אוכל לאכול כמה סוכריות ושוקולד שארצה, או לשחק כל היום מבלי שמישהו יכריח אותי ללמוד

התרשמתי מכך עמוקות. הצטערתי עבור הנוצרים, משום שחשתי שהם בוודאי נפגעים מן היחס שהם זוכים לו כמיעוט נחות בחברה אסלאמית. בחיי הקצרים היתה זו הפעם הראשונה בה תפשתי שחבריי הנוצרים אינם שווים לי. הוריי מעולם לא רמזו שאנחנו טובים מן הנוצרים, ורבים מהם היו חבריי. היינו משחקים מחבואים ומשחקים אחרים.

אבל לא רק ילדים נוצרים נרדפו בבית הספר; גם מוסלמים לא אדוקים הושמו ללעג. הילדים שומרי המצוות היו מתגודדים סביב מי שלא צמו ברמדאן ושרים: "אתם שאוכלים או שותים ברמדאן, אתם הלוּזרים של הדת שלנו... הכלב השחור יקרע אתכם לגזרים". יחס זה כלפי נוצרים ומוסלמים שלא קיימו מצוות עודד אותנו לחשוב שהלא-מאמינים הם יצורים נחותים, ושמוצדק לשנוא אותם – הם אינם נשמעים לאסלאם ולנביא מוחמד, ועל כן ראויים להתייסר בגיהינום לנצח. החינוך החילוני שקיבלתי בבית מנע ממחשבות אלה להשתלט על דעתי לגמרי באותה עת, אבל ילדים אחרים הושפעו עוד יותר ממני.

ראשיתו של חלום

בגיל תשע למדתי את הפסוק הבא מן הקוראן במהלך אחד משיעורי הערבית שלי:

אל תחשוב כי הנהרגים לשֵם אלוהים מתים המה. לא, כי חיים הם, ואצל אלוהים פרנסתם. הם שמחים בברכה אשר הרעיף אלוהים עליהם , ויגילו באלה אשר טרם חָברו להם ונותרו מאחור .

היתה זו הפעם הראשונה שבה נחשפתי לרעיון השהיד, ובאופן טבעי התחלתי לחלום על להיעשות שהיד בעצמי. המחשבה על הכניסה לגן-עדן קסמה לי מאד. שם אוכל לאכול כמה סוכריות ושוקולד שארצה, או לשחק כל היום מבלי שמישהו יכריח אותי ללמוד. רעיון השהיד הפך מושך עוד יותר כיוון ששיכך את הפחד שחוויתי כילד קטן – שכן לימדו אותנו שאם לא נהיה מוסלמים טובים (ובפרט אם לא נתפלל חמש פעמים ביום), "נחש קרחַ" יתקוף אותנו בקברנו. הרעיון שאמות מות קדושים סיפק לי מפלט מושלם מן הייסורים המבעיתים של ענישת נצח. מות השהיד היה בעצם המעשה היחיד שהבטיח גן-עדן לאחר המוות.

מוכתר הדגיש את חשיבותו המרכזית באסלאם של רעיון אל-פִכְּר כּוּפר – הרעיון שעצם מעשה החשיבה (פִכְּר) הופך את האדם לכופר

בתיכון צפיתי בסרטים על כיבושי האסלאם המוקדמים. סרטים אלה קידמו את הרעיון שמוסלמים "אמיתיים" מתמסרים לג'יהאד מיליטנטי. אף שזרעי הג'יהאד נזרעו כך במוחי, הם עדיין לא השפיעו ממש על אישיותי או על התנהגותי. הייתי עסוק בעיקר בלימודיי בבית הספר ובתחביבים כמו ספורט, איסוף בולים, שח ומוזיקה. אבי עודד מאד את אחי ואותי להשתתף בפעילויות חוֹל רגילות. למעשה, היינו חברים במועדון פרטי אקסקלוסיבי שבו עסקנו בתחביבינו ובענפי הספורט האהובים עלינו. בשנותיי הראשונות בתיכון גם הייתי עסוק – כבני-עשרה רבים אחרים – במחשבות על מין (אם כי מגוון אילוצים דתיים ותרבותיים מנעו למעשה כל אפשרות להוציא את המחשבות הללו מן הכוח אל הפועל).

בשנתי האחרונה בתיכון התחלתי לחשוב ברצינות על רעיון האלוהים שעה שקראתי על המבנה המולקולרי של הדנ"א בספר ביולוגיה. מחשבות אלה דחפו אותי לקרוא יותר על האסלאם ולהקדיש את עצמי לעבודת אללה. אני זוכר רגע מכריע במיוחד בשיעור ערבית שבו ישבתי לצד חבר נוצרי בשם נאג'י אנטון. קראתי ספר בשם אלשייח'אן מאת טאהא חוסיין, שציטט מדברי הנביא מוחמד: "הצטוויתי בידי אללה להילחם בכל האנשים ולהורגם עד שיאמרו 'אין אלוהים מבלעדי אללה'"(צחיח אל בוח'ארי וצחיח מוסלם). בעקבות קריאת החדית' הזו פניתי בהחלטיות לעברו של נאג'י ואמרתי לו – "אם אנחנו רוצים ליישם את האסלאם כמו שצריך, אנחנו צריכים ליישם את החדית' הזאת עליך". באותו רגע התחלתי פתאום לראות בנאג'י אויב ולא חבר ותיק.

עֶמדתי בנושא הוקשחה עוד יותר בעקבות עצה שקיבלתי מתלמידים מוסלמים אדוקים רבים, אשר הזהירו אותי שלא להתיידד עם נוצרים. הם ביססו את עצתם על הפסוק הבא: "הוי המאמינים, אל תיקחו את היהודים ואת הנוצרים למגינים לכם, כי מגינים הם זה לזה, ומי בכם אשר ייקחם למגינים, כמוהו כאחד מהם . אלוהים לא ינחה את קהל בני העוולה".

לאור פסוק זה וזה שלפניו, חשתי כי חובתי כמוסלמי להגביל את יחסיי עם חבריי הנוצרים. האהבה והרעוּת שחשתי כלפיהם פעם התחלפו בחוסר-כבוד, רק משום שרציתי לציית למצוות דתי. הרעיונות המפתים של לימודי הדת שלי דיללו את השפעת החינוך החילוני שקיבלתי בבית. בזכות הגבלת מגעיי עם נוצרים הרגשתי שאני עושה מעשה גדול להשבעת רצונו של אללה.

מפגשים ראשונים עם אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה

ציוניי הגבוהים אפשרו לי להתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטת קהיר, בשלהי שנות השבעים. האסלאמיזם שגשג באותה תקופה – בין היתר בזכות המימון וספרי הלימוד שתרם הזרם הו'האבי מסעודיה לשם קידומו של האסלאם הסלפי. אבל הגורם החשוב יותר בהתחזקות האסלאמיזם היה העובדה שהמצרים ייחסו את עושרה הגדֵל של סעודיה להחלתו הקפדנית של הסלפיזם. קונַנּו בקנאה,

החלקים הארוטיים בכתבים הסלפיים עוררו בנו תשוקה מינית רבת-עוצמה. הדילמה הזו הובילה אותנו להסיק שהמוות למען אללה הוא תקוותנו היחידה לספק את תאוותנו

"תראו איך אללה בירך את הסעודים בכסף ובנפט בזכות החלתה של השריעה". האמנו שבעיותינו הכלכליות ייפתרו אם ננהג גם אנחנו כך – כפי שאללה בירך את הסעודים, כך יברך גם אותנו.

בפקולטה לרפואה פגשתי חברים בג'מאעה אסלאמיה, ארגון אסלאמי שפעל אז באישורן של ממשלת מצרים והנהלת האוניברסיטה, אף שמאוחר יותר סווג כארגון טרור. הג'מאעה הקימה חדר תפילה קטן בפקולטה, שמאוחר יותר התפתח למסגד עם ספריה צמודה. המסגד עמד מאחורי המחלקות לפיזיולוגיה וביוכימיה, וחברי הג'מאעה הגיעו אליו יום-יום לפני שיעורי המדע כדי להרצות בפנינו על האסלאם. הם הזהירו אותנו מפני העונשים המחכים לנו לאחר המוות אם לא נציית לאסלאם בקפידה, וקידמו את האסלאמיזם ביעילות רבה בקרב רבים מן הסטודנטים, ואני ביניהם. הפחד שלנו מפני ענישה לאחר המוות הוחרף בידי עבודתנו בחדר המתים, שבו ניתחנו גופות. ההתבוננות היומיומית במוות במהלך שיעורי האנטומיה והפיזיולוגיה גרמה לנו להרגיש שחיי העולם הזה הם חסרי משמעות בהשוואה לחיים ה"אמיתיים" שלאחר המוות. חברי הג'מאעה אסלאמיה טבעו בנו את הרעיון הזה באמצעות ציטוט הפסוק הבא מן הקוראן:

המתאווים לחיי העולם הזה ולחמודותיו, נמַלא להם את שׂכר מעשׂיהם בו, ולא ייגָרע מהם דבר... הם אלה אשר דבר לא יהיה להם בעולם הבא זולת האש, וכל מפעלותיהם לא יניבו פרי, וכל אשר עשׂו יֵרד לטמיון.

למעשה, המטיפים השתמשו במגוון פסוקים כדי להזהיר את הסוטים מדרכם של מוחמד והאסלאם שהם יסבלו בגיהינום לעד.

לימודי האנטומיה והפיזיולוגיה של הגוף האנושי חיזקו את אמונתי בבורא. כוחה העולה של הג'מאעה אסלאמיה בפקולטה לרפואה היה גורם מכריע נוסף בקידום הקנאוּת הדתית שלי ושל חבריי הסטודנטים. לאחר שהארגון תפס עמדת השפעה, הוא אסר על קיומן של פעילויות חברתיות כמו האזנה למוזיקה, שהוגדרו לא-אסלאמיות. סטודנטיות הופרדו ולא הורשו עוד לשבת עם סטודנטים. סטודנטים חששו להפר את הוראותיו המחמירות של הארגון. שליטתו הגיעה לנקודה שבה המרצים הנוצרים חשו מאוימים. לעולם לא אשכח את היום שבו תקפו פרופסור לאנטומיה, ד"ר אדוארד, כיוון שביקש ממנהיגי הג'מאעה לסיים את דרשת ה"חובה" היומית

כל אחד ואחד מוסת לנהל ג'יהאד פרטי. כך הותר למוסלמים צעירים לבצע פיגועי התאבדות בלא עידודו של הקולקטיב

כדי שיוכל להתחיל בשיעור. שליטתה של הג'מאעה אסלאמיה בבית הספר לרפואה שלנו הגבילה בהדרגה את זכויותינו. חבריה ניצלו את היעדר הסייג על פעילותם לשלילת חירותם של כל האחרים.

בתוך הג'מאעה אסלאמיה

במהלך שנתי הראשונה בבית הספר לרפואה הזמין אותי אחד מחברי הארגון, מוכתר מוכתר שמו, להצטרף לארגון בעצמי. מוכתר היה בשנתו הרביעית, והג'מאעה העניקה לו תואר אמיר (נסיך או ח'ליף) – כינוי שנלקח מן הכתבים המוסלמיים המוקדמים ומתחבר לח'ליפוּת האסלאמית או לאמיר אל-מומנין ("נסיך המאמינים"). קיבלתי את הזמנתו, ויחד הלכנו למסגד של הג'מאעה לתפילות הצהריים. בדרך לשם הדגיש מוכתר את חשיבותו המרכזית באסלאם של רעיון אל-פִכְּר כּוּפר – הרעיון שעצם מעשה החשיבה (פִכְּר) הופך את האדם לכופר (בערבית גזורות שתי המילים מאותו שורש, במשמעויות שונות). הוא אמר לי, "המוח שלך הוא בדיוק כמו חמוֹר שיכול להביא אותך רק עד שערי ארמון המלך . כדי להיכנס לארמון אחרי שהגעת לשער תצטרך להשאיר את החמור בחוץ". באמצעות המשל הזה ביקש מוכתר לומר שמוסלמי אדוק באמת אינו חושב עוד אלא מציית באופן עיוור לציווּיֵי האסלאם.

בתחילה חשבתי שזו תהיה תפילה רגילה, כמו במסגדים אחרים. אבל לפני שהתחלנו נדרשו המשתתפים לעמוד כתף אל כתף ורגל אל רגל. איש הדת המוביל, מוחמד עומר, בדק באופן אישי את המערך במשך רבע שעה תמימה כדי לוודא שאין רווחים בין כתפינו או בין רגלינו. הסיבה לתרגיל התבהרה כשעומר ציטט את הפסוק הבא: " אלוהים אוהב את הלוחמים למענו, הערוכים שורות שורות, כמו היו מבנה יצוק" (סורה 61: "שורות שורות", פסוק 4). העמדה המיליטריסטית הזו בשעת התפילות היתה הצעד הראשון בהכנתי לרעיון הג'יהאד כנגד "אויבי אללה", הלא-מוסלמים.

אחרי התפילות, בירכו אותי חברי הג'מאעה והציגו אותי בפני "אח" ושמו מג'די אל-מהדי, אשר יעץ לי להתחיל לקרוא ספרות סלפית. שמעתי בעצתו והשתקעתי בטקסטים הללו. אחרי חודשים אחדים של הקשבה לדרשות הדת התוקפניות של הג'מאעה וקריאת החומרים שהומלצו לי, השתנתה אישיותי כליל. התחלתי לגדל את זקני. הפסקתי לחייך ולספר בדיחות. אימצתי מראה רציני תמיד ונעשיתי שיפוטי מאד כלפי אחרים. כתוצאה מכך התעוררו ויכוחים מרים עם משפחתי. המהפך שחל בהתנהגותי וברוחי הבהיל מאד את אבי. אמי דאגה אף היא; היא אמרה שצריך להבין את הקוראן באופן מתון יותר, ויעצה לי להפסיק לקרוא חומרים סלפיים.

הכתבים הסלפיים אוסרים מפורשות כל מימוש של תשוקה מינית. הם אוסרים על הגבר לגעת באישה או אפילו להתבונן בה. אסור גם לשוחח עם אישה באופן אישי. מי ששוהה לבדו במחיצתה של אישה בלא קרובי משפחה נחשב למי ש"מזמין את השטן להיות האדם השלישי". נשים הופכות אפוא לבריות אסורות עבור חברי הג'מאעה. אבל בעוד יחסים עם נשים נאסרים בתכלית, החלקים הארוטיים בכתבים הסלפיים עוררו בנו במקביל תשוקה מינית רבת-עוצמה. הדילמה הזו הובילה אותנו

אף שתכנַנּו ללחום בסובייטים תחילה, היעד הסופי היה חיסולה של ארצות הברית – הסמל הגדול ביותר לחירותו של הכופר

להסיק שהמוות למען אללה הוא תקוותנו היחידה לספק את תאוותנו. אין פלא שבן לאדן ומנהיגי טרור אחרים שלחו מכתבים לרוצחים המתאבדים שלהם שתיארו בפניהם את החוּריות – העלמות הזכות המצפות להם בגן-עדן. (2)

נוסף על האיסורים החמורים הנוגעים להתנהגות המינית, האסלאם הסלפי מציב סייגים נוקשים גם למרבית הביטויים האמנותיים, שאותם הוא רואה כשטניים. מוזיקה הכוללת כלי מיתר נחשבת חראם (אסורה). שירים, ובפרט שירים רומנטיים, אסורים אף הם. אסור להקשיב לקול שירתה של זמרת. אפילו הציור מוגבל. איסורים חמורים כאלה דיכאו את יכולתי להעריך יופי והכינו אותי לקבלת המרכיבים הלא-אנושיים בדוקטרינה הסלפית. לעומת זאת, מעניין לציין שמוסלמים סופיים נהנים ממוזיקה, שירה וריקוד, ועוסקים בטרור לעתים רחוקות בלבד.

לרוע המזל, אני הלכתי בדרכו של האסלאם הסלפי. שנאתי כלפי הלא-מוסלמים גברה דרמטית, והדוקטרינה הג'יהאדיסטית נעשתה לי טבע שני. מטרתי להפוך לרופא ולרַפּא חולים הוכתמה, והושפעה בידי רצוני העז להכניע את הלא-מוסלמים ולכפות עליהם את השריעה.

הפגישה עם איימן אל-זו'אהירי

בתפילת אחר-צהריים אחת נישאה דרשה בידי אימאם שמעולם לא פגשתי לפני כן. הוא היה אחד הדוברים העזים ביותר ששמעתי מעודי. להט הג'יהאד שלו היה מהמם. הוא דגל בשליטה אסלאמית מוחלטת, ודחק בנו להניף את דגל הג'יהאד כנגד הלא-מוסלמים ולכפות עליהם את השריעה – כחובתו של כל מוסלמי אמיתי. הרטוריקה שלו מילאה אותנו השראה להתגייס למלחמה בכופרים, אויבי אללה. הוא גינה במיוחד את המערב על חירותן של נשותיו. הוא שנא את העובדה שנשים מערביות רשאיות ללבוש מה שהן רוצות, לעבוד וליהנות משוויון הזדמנויות. הוא חלם לכפות על המערב ציות לשיטה טאליבנית, שבמסגרתה נשים יחויבו ללבוש את החיג'אבּ האסלאמי, ייקָראו לְסֵדר במכות, וייסקלו למוות על קיום יחסי מין מחוץ לנישואין. אחרי נאומו של האימאם שאל אותי חברי, טריק עבדול-מוחסין, אם אני יודע מי הדובר. כשהשבתי בשלילה סיפר לי טריק שזהו ד"ר איימן אל-זו'אהירי, ובתור חבר חדש בג'מאעה הציע לערוך בינינו היכרות.

אל זו'אהירי היה איש מבריק במיוחד, אחד הסטודנטים המצטיינים בפקולטה לרפואה. כינינו אותו בתוארו ובשמו הפרטי – ד"ר איימן. הוא הגיע ממשפחה ידועת-שם, משכילה מאד ועשירה. כנהוג אצל חברי הג'מאעה, הוא גידל זקן והתלבש לעתים בסגנון הפקיסטני של הטאליבן. (3) הוא הסתייג מממשלתה החילונית של מצרים; הוא רצה שמצרים תציית לחוק השריעה ושהנוצרים הקופּטים ייעשו דְהימים – אזרחים מדרגה שנייה הכפופים לאסלאם. לגנותן של ממשלות ערב החילוניות ציטט אל-זו'אהירי את הפסוק הבא: "אשר לא ישפטו על-פי כל אשר הוריד אלוהים ממרומים, אלה הם הכופרים"

בין התפישות המחרידות שהאידאולוגיה הסלפית דוגלת בהן נמנים שעבודן ואינוסן של שבויות מלחמה, והכאת נשים לצרכי משמעת. היא מתירה פוליגמיה ופדופיליה. היא מתייחסת ליהודים כ"חזירים וקופים" ודוחקת במאמינים להרוג אותם לפני יום הדין

כשנפגשתי איתו קידם זו'אהירי את פניי בחיבה. הוא דיבר בשקט ונעץ בי את עיניו דרך משקפיו העבים. הוא הניח את ידו על כתפי ואמר בהבעה רצינית, "מוסלמים צעירים כמוך הם התקווה לשיבתה העתידית של הח'ילאפה ". הרגשתי הכרת תודה עצומה, ושזכיתי לכבוד גדול. רציתי לרַצות אותו באמצעות תרומה למטרתו "הנאצלת". לאורך חברותי בג'מאעה נפגשתי עם זו'אהירי בשש הזדמנויות נוספות. אבל לא היה לו זמן מיותר, שכן היה מעורב עמוקות בכמה ארגונים אסלאמיסטיים.

אחד מהישגיו המשמעותיים של זו'אהירי היה הפיכתו של הג'יהאד לעניין אישי – קרי הפיכתו מאחריותה של האומה האסלאמית לחובתם של יחידים מוסלמים. מטרתו היא להפיץ את אימפריית האסלאם באמצעות פעולות של יחידים קיצונים, אשר כל אחד ואחד מהם מוסת לנהל ג'יהאד פרטי. כך הותר למוסלמים צעירים לבצע פיגועי התאבדות בלא עידודו של הקולקטיב. זו'אהירי וחבריו הג'יהאדיסטים מבססים את הפילוסופיה שלהם על הפסוק האומר "הילחם למען אלוהים, ואין אתה אחראי אלא לעצמךָ, אך דַרבֵּן את המאמינים "

עיוותה של רוחי

כעבור חודשים אחדים הוזמנתי לנסוע לאפגניסטן ולהצטרף למוסלמים צעירים אחרים בהכשרה לג'יהאד. היה זה עניין מקובל למדי להתגייס בתום תפילות יום שישי. ההתנדבות לאימונים באפגניסטן היתה פשוטה מאד: נדרשתי רק לרשום את שמי במסגדים אחדים, והמארגנים ערכו את כל הסידורים הלוגיסטיים והכלכליים הדרושים. הייתי להוט לצאת כיוון שהאמנתי שאגשים בכך את "מצוותו של אללה" לבצע ג'יהאד. זו נראתה לי הדרך הקלה ביותר להבטיח את גאולתי בעולם הבא ולהשיג את יעדי בעולם הזה.

ראינו הן בסובייטים הן באמריקאים אויבים. הסובייטים נחשבו כופרים כיוון שלא האמינו באלוהים כלל, ואילו האמריקאים לא נהגו על פי האסלאם. אף שתכנַנּו ללחום בסובייטים תחילה, היעד הסופי היה חיסולה של ארצות הברית – הסמל הגדול ביותר לחירותו של הכופר. חלומי האישי היה להיות לוחם אסלאמי, להרוג את אויבי האסלאם, להכות בהם לפי חרב בהתאם לפסוק הקוראני "כאשר תיתקלו בכופרים, הַכּו בהם לפי חרב" (סורה 47: "מחמד", פסוק 4).

בנביא מוחמד ראינו מודל לחיקוי. הקוראן ציווה עלינו ללכת בדרכו: "שליח אלוהים הוא הדוגמה והמופת לכם, לכל המייחל לאלוהים וליום האחרון, והמרבה להזכיר את שם אלוהים" (סורה 33: "המחנות", פסוק 21).

טקסטים סלפיים ממחישים את אופיו הבלתי-מתפשר של מוחמד. הם מעודדים מוסלמים אדוקים לחקות את מעשי הנביא ולקבל את פעולותיו ולהגן עליהן אפילו כשמדובר בפסוקים הקשים ביותר. אבל לנוכח זרים, אותם מוסלמים עצמם עומדים על כך שסיפורים כאלה מפורשים שלא כהלכה כיוון שהם מנותקים מהקשרם – אף שלעתים רחוקות בלבד, אם בכלל, הם מספקים את ההקשר בעצמם. ההכחשה המתגוננת הזו משתקת למעשה כל ביקורת נוספת של המערב. ובינתיים, טקסטים אלה נלמדים ומובנים באופן מילולי ביותר הן בידי חברים צעירים בג'מאעה והן

הסתבר לי שהאידיאולוגיה הסלפית היא האחראית המרכזית למה שקרוי "התנגשות הציוויליזציות"

בידי מוסלמים רבים אחרים. אני עצמי לא הורשיתי לפקפק בעיקרון כלשהו של האידיאולוגיה הסלפית. הסלפיסטים רואים כל ביקורת על טקסטים אסלאמיים כמעשה כפירה שעונשו מוות וקללת עולם. מתוך פחד פשוט, אפוא, ניסיתי להאליל את מוחמד ולחקות אותו כפי שהוא מוצג בסונה. (4) הפחד מפני ענישה קשה כזו מרתיע גם את רוב המוסלמים האחרים מפני מתיחת ביקורת על העקרונות הסלפיים.

בהדרגה חשתי יותר ויותר בנוח עם המוות, כיוון שהאמנתי שאביס את הכופרים על פני האדמה, או לחלופין שאיהנה מגן-עדן בעולם הבא. הג'יהאד כנגד הלא-מוסלמים נראה לי מצב שאי אפשר להפסיד בו. הפסוק הבא, המצוטט רבות בידי חברי הג'מאעה, נתן תוקף לחובתי למות למען אללה: "אלוהים קנה מן המאמינים את נפשם ואת רכושם ובתמורה יִזכּו בגן עדן. הם יילחמו למען אלוהים, ויַהרגו ויֵיהרגו. הוא קיבל עליו לקיים את הבטחתו לאמיתה"

בדרך לרמה זו של השלמה עם המוות עברתי שלושה שלבים פסיכולוגיים: שנאה כלפי לא-מוסלמים או מוסלמים מתנגדים; דיכוי המצפון; וקבלת האלימות בשירות אללה. האינדוקטרינציה הסלפית מילאה תפקיד מרכזי בתהליך זה. הסלפיסטים קידמו את שנאתנו כלפי הלא-מוסלמים באמצעות הדגשת הפסוק הקוראני הקובע כי "לא תמצָא את המאמינים באלוהים וביום האחרון מתרועעים עם המתנגדים לאלוהים ולשליחו"

הכתבים הסלפיים גם עזרו לי לדכא את מצפוני באמצעות הקביעה שפעולות רבות אשר תפשתי קודם לכן כבלתי-מוסריות הן למעשה חלאל – קרי מוּתרות בידי אללה והנביא. מצפוני היה דוחה באופן נורמלי פוליגמיה, למשל, בשל הכאב הפסיכולוגי החריף שהיתה גורמת לאשתי לעתיד. אבל הסלפיזם מעודד פוליגמיה, ומכשיר נישואין לעד ארבע נשים: "הינשאו לנשים הטובות בעיניכם, לשתיים, ולשלוש, ולארבע" (סורה 4: "הנשים", פסוק 3). קיבלתי רעיונות כאלה – רעיונות אשר סתרו את השקפתי המוסרית – כיוון שהשתכנעתי שאיננו יכולים לשאת ולתת עם אלוהים בנוגע למצוותיו: "איש לא ישאלנו על מעשׂיו, ואילו אותם ישאלו " (סורה 21: "הנביאים", פסוק 23).

לאחר שהצלחתי לדכא את מצפוני, נפתחתי לקבל את האלימות מבלי לחוש אשָם – השלב הפסיכולוגי השלישי. שיטה סלפית אחת לייצור גישת המפתח הזו היא עידוד אלימות נגד נשים – שלב ראשון בפיתוחהּ של מנטליות ברוטלית. הסלפיסטים מדגישים את הטקסט הבא:

הגברים מופקדים על הנשים בתוקף כל אשר רומם בו אלוהים את אלה על אלה, ובתוקף הממון שיוציאו. הטובות הן האדוקות השומרות על הנסתר כדרך שישמור אלוהים. אשר לנשים אשר תחששו פן תמרודנה, הַטיפו להן מוּסר ופִרשו מהן במשכב , והַכּו אותן. ואם תישָמענה לכם, אל תבקשו דרך לצאת כנגדן, ואלוהים עליון וכביר .

מוח המסכין לאלימות נגד נשים קל לו בהרבה לקבל רצח של כופרים שנואים ולהגיב לפסוק הבא: "הוי הנביא, קום להיאבק בכופרים ובמתחסדים והַקשֵה את ידךָ עליהם. בגיהינום ידורו, ושם יהיה סופם המר" (סורה 9: "ההצהרה", פסוק 73). מובן ששלושת השלבים הפסיכולוגיים שתיארתי במסגרת הסלפיזם קשורים זה בזה בזיקה הדוקה.

היסוס והבנה חדשה

אבל בעודי שוקל את השתתפותי במחנה אימונים לטרוריסטים, שב מצפוני והרים ראש. הרגלֵי החשיבה הביקורתית שהוחדרו בי בידי הוריי כשגדלתי החלו לחתור תחת שטיפת המוח האלימה שלה הייתי נתון. אילו צעדתי את הצעד הבא לקראת הג'יהאד, בהחלט ייתכן שהייתי הופך לטרוריסט. במקום זאת חוויתי מאבק פנימי עז, רעידת אדמה שערערה את עקרונותיי. תפשתי שפגיעה בחפים מפשע הִנָּהּ לא-מוסרית, ושאידיאולוגיה דתית המכריזה מלחמה על הלא-מאמינים חייבת להיות מופרכת.

מוסלמים החיים במערב – המתעקשים בפני זרים שהאסלאם הוא "דת של שלום" – איימו עליי ברצח ובשריפה

מצער והרסני שהעקרונות התיאולוגיים של הסלפיזם באים לידי ביטוי שכיח ורב-עוצמה בספרי אסלאם מקובלים ומסורתיים. טקסטים אלה גם מלמדים שהחלקים המאוחרים והאלימים יותר בקוראן מבטלים את חלקיו המוקדמים ושוחרי-השלום. תפישה זו צמצמה הלכה למעשה את השפעתם של הפסוקים שוחרי-השלום.

כאשר דנתי בהשלכות הקטעים האלימים עם כמה אנשי דתי סוּפיים, הם אמרו שאדם "צריך להיות טוב ושוחר שלום כלפי כל האנושות", וכן ש"כוונת הפסוקים האלימים תתבהר ביום הדין". אבל עמדות אלה אינן מיוסדות על אסכטולוגיה אסלאמית קפדנית או על ניתוח אובייקטיבי של כתבי הדת. הן בסך הכול מגלמות תפישה רצויה של האסלאם. הוריי החילונים הציעו את אותה השקפה סובלנית, ועמדו על כך שהאסלאם הינו דת של שלום. אבל אותי לא סיפקה אף אחת משתי התגובות, כיוון ששתיהן סבלו מאותה בעיה – לא היה להן ביסוס תיאולוגי. הקושי שלי לא נפתר, והמשכתי לחיות בדילמה סבוכה.

משבר המצפון שלי היה פנימי בעיקרו, אבל חלקתי כמה מספקותיי עם אמי. בהזדמנות אחת יזם איתי שיחה בנושאי דת אחד מחבריי לפקולטה, עבדול לטיף חסיבּ שמו. עסקנו בשאלה אם מוצדק להרוג כופרים או לסקול נשים למוות, וכן אם אפשר היה לראות במוחמד פדופיל כיוון שנשא לאישה את עאישה בת השבע. שקלנו אם ראוי להכריז מלחמה על הלא-מוסלמים לצורך הפצת האסלאם, והסכמנו שיש לדחות את הרעיון כיוון שנתמך רק בידי כתבים סלפיים משלימים ולא בידי הקוראן עצמו.

חסיבּ היה "קוּראניסט" – פלג שדבק בקפידה בקוראן אבל דחה כתבים אחרים. השיחה הזו פקחה את עיניי. התרשמתי מן העובדה שחברי החדש חולק על עקרונות סלפיים רבים. הבנתי גם שחסיבּ אינו לבד באמונותיו; אביו וכמה מכרים משותפים שלנו החזיקו אף הם באותן תפישות. הם הסתמכו על פרשנויות חדשות לקוראן ודחו בבוז את ספרי הלימוד הסלפיים המסורתיים. הם קיבלו עמדות שונות במסגרת האסלאם והתייחסו אליהן בסובלנות, וברוב המקרים ניתחו את הפסוקים בראייה שוחרת-שלום.

חסיבּ הזמין אותי להצטרף לפלג שלו, ואני קיבלתי את הזמנתו במטרה לבחון את רעיונותיהם של הקוראניסטים באופן מעמיק יותר. גם הפלג הקוראניסטי לא היה נטול בעיות, אבל היה מתון יותר מן הסלפיזם אף על פי שדבק בעצמו במצוות הדת. הוא סיפק לי מפלט מוגן שאִפשר לי לשמור את זהותי כמוסלמי ובה בעת לפרש את הפסוקים הקוראניים מחדש, בדרך לא-אלימה. עם בני הקבוצה נמנה פעיל השלום הליברלי מחמוד מוחמד טאהא, (5) שאותו פגשתי בהזדמנות אחת. מחמוד נרצח מאוחר יותר בסודן בידי חסידי הדוקטרינה הסלפיסטית בעוון "כפירה", כיוון שרעיונותיו סתרו את שלהם. בסופו של דבר התבססתי על הרעיונות הקוראניסטיים לשם פיתוחה של הבנה חדשה של הקוראן אשר עלתה בקנה אחד עם ערכים של זכויות אדם ומודרנה.

המלחמה באסלאם הסלפי

ההשתקעות באידיאולוגיה הסלפית אפשרה לי לשפוט טוב יותר את השפעת עיקריה האלימים על מוחות חסידיה. בין התפישות המחרידות יותר שהיא דוגלת בהן נמנים שעבודן ואינוסן של שבויות מלחמה, והכאת נשים לצרכי משמעת. היא מתירה פוליגמיה ופדופיליה. היא מתייחסת ליהודים כ"חזירים וקופים" ודוחקת במאמינים להרוג אותם לפני יום הדין:

אֱמור, הבה ואודיעכם למי השׂכר הרע מכל אצל אלוהים: לאלה אשר קיללם אלוהים ושפך חמתו עליהם ועשׂה אותם קופים וחזירים, ואשר עָבדו לשיקוצים. רע מכל מקומם, וגדולה מכל תעייתם מן הנתיב הראוי.

גם הומוסקסואלים דינם מוות; כדוגמה אחת מני רבות, ב-19 ביולי 2000 נתלו באירן שני בני-נוער שפשעם היחיד היה העדפתם המינית.

דוקטרינות אלה אינן מוּצאות מהקשרן, כפי שטוענים רבים מסניגורי האסלאמיסטים; הן תופסות מקום מרכזי באמונה ובאתיקה של מיליוני מוסלמים, ונלמדות כיום כחלק מתוכנית הלימודים הרגילה במערכות חינוך אסלאמיות רבות הן במזרח התיכון הן במערב. יתר על כן, אין ולוּ ספר לימוד אסלאמי רשמי אחד שסותר את הפסקאות שציטטתי או מספק להן חלופה. כך הסתבר לי שהאידיאולוגיה הסלפית היא האחראית המרכזית למה שקרוי "התנגשות הציוויליזציות". כתוצאה מכך בחרתי להילחם בסלפיזם באמצעות חשיפתו ומתן פרשנות חלופית לקוראן, פרשנות שוחרת-שלום ומחמירה לא פחות מבחינה תיאולוגית.

שטיפת המוח הסלפית פועלת באמצעות המילה הכתובה ובאמצעות הנחיה אישית קפדנית

גישתי הרפורמיסטית מערערת כמובן על עיקרים סלפיים בסיסיים, וגורמת למוסלמים חסידי האסלאם הסלפי לדחות אותי. מדוע בעצם? לא שיניתי את הקוראן עצמו. שיטתי רק מספקת פרשנות בגוף הטקסט, שבמסגרתה פסקאות מסוכנות מסומנות ומפורשות מחדש באופן בלתי-אלים. הוספתי את הפרשנויות הללו לפסקאות מפתח בקוראן, ודוגמאות להן נגישות באופן חופשי וקל. במשך למעלה מחמש-עשרה שנים ניסיתי להטיף את עמדותיי במסגדים במזרח התיכון, כמו גם בקהילתי המקומית במערב, אבל נתקלתי בעוינות קשה מצד רוב המוסלמים הסלפיים בשני האזורים. מוסלמים החיים במערב – המתעקשים בפני זרים שהאסלאם הוא "דת של שלום" והנהנים מחופש ביטוי, שאותו הם דורשים ממארחיהם המערביים – איימו עליי ברצח ובשריפה. נאלצתי לבחור בין קבלה של הדעות הסלפיות האלימות לבין דחייה בידי הרוב המכריע של אחיי המוסלמים. בחרתי באפשרות השנייה.

האסלאם הרדיקלי החל להתחזק בשנות השבעים למאה ה-20, אבל רק לאחרונה נעשה שכיח ונפוץ כל כך. בתחילת שנות התשעים עניינו רעיונותיי רבים, ורק מיליטנטים ספורים איימו עליי באלימות. יום אחד, אחרי שנתתי דרשת יום שישי רגועה, צעדתי הביתה עם חבר. להפתעתי הגיעו כמה גברים מאחורינו ויידו בנו אבנים כדי להרתיע אותי מפני חזרה למסגדיהם. עם הזמן הפכה ההתנהגות האלימה והמאיימת הזו לשכיחה יותר: ד"ר ו'אפה סולטן בארצות הברית, עבדול פתח במצרים, ורבים אחרים קיבלו וממשיכים לקבל איומים ברצח. ד"ר נו'אל אל-סעדאו'י, הוגה מוסלמית ליברלית ופעילה למען זכויות נשים, נאלצה לאחרונה להימלט ממצרים בשל עמדותיה הציבוריות. ד"ר רשאד ח'ליפה נרצח בארצות הברית אחרי שפרסם פרשנות חדשה לקוראן שהיא פחות אלימה מזו המסורתית. במצרים נורה למוות ד"ר פראק פוֹדה לאחר שגינה את הג'יהדיסטים בפומבי. חתן פרס נובל המצרי נג'יב מחפוז נדקר בצווארו בגין כתיבת ספרו בני שכונתנו, שנתפש בידי הסלפיסטים כחילול הקודש. אפשר להמשיך את הרשימה עוד ועוד. ובכל זאת, מרבית חבריהן של קהילות מוסלמיות רבות אימצו את העקרונות האלימים של האסלאמיסטים.

שטיפת המוח הסלפית פועלת באמצעות המילה הכתובה ובאמצעות הנחיה אישית קפדנית. כוחה המפתה כביר. היא הפכה אותי במהירות לג'יהאדיסט. הטקסטים המקודשים לסלפים מפעילים השפעה עזה על מיליוני חסידים מוסלמים בכל רחבי העולם, והטרור הוא רק סימפטום אחד של המחלה הסלפית. הדוקטרינה הסלפית, העומדת ביסוד העימות המערבי עם האסלאמיזם, מייצרת איום קיומי על כולנו – ובכלל זה על המוסלמים. הסלפיזם שודד מן המוסלמים הצעירים את נשמתם, דוחף כנגדם את קהילות המערב, ועלול להסתיים במלחמת אזרחים אם המוסלמים ינסו ליישם את השריעה במדינות המארחות אותם. פרשנות שוחרת שלום לאסלאם

פרשנות שוחרת שלום לאסלאם היא אפשרית, אבל הממסד הסלפי חוסם כרגע רפורמה תיאולוגית מתונה

היא אפשרית, אבל הממסד הסלפי חוסם כרגע רפורמה תיאולוגית מתונה. העולם המתורבת צריך להכיר בסכנה העצומה הנשקפת לו מצד האסלאם הסלפי; עליו ללמוד על האיום הזה ולהתאחד נגדו באומץ אם ברצונו להגן הן על דור של מוסלמים צעירים והן על שאר האנושות מפני ההשלכות ההרסניות של אותה אידיאולוגיה תוקפנית.

http://www.kivunim.org.il/article.asp?id=220