מעיין תל אביב יפו פרשת לך לך

המאמר הפותח
מהרה"ג אהרן סימן טוב שליט"א
ראש כולל באר מים חיים תל אביב
ור"מ בישיבת חזון עובדיה

המסילה לאמונה הרצויה

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (י"ד א') ובמדרש (פרשה ל"ט א') ר' יצחק פתח "שמעי בת וראי והטי אוזנך ושכחי עמך ובית אביך" (תהלים מ"ה). הנה ידוע כי יש ב' דרכים להגיע לאמונת ה': א) ע"י אמונה תמימה וקבלה מדור דור, ציות מוחלט לדור העבר ללא התחכמויות ודרישות וחקירות. ב) אמונה ע"י חקירה ודרישה' לחקור ולדרוש על קבלת המצוות ועל האמונה. והנה מצינו בנח שהתורה מעידה עליו איש צדיק "תמים" היה בדורותיו, וגדולה מזו מצינו שהשי"ת מבקש מאברהם אבינו להתהלך בתמימות כמו שכתוב: "התהלך לפני והיה תמים", וא"כ מבואר שדרישת ה' היא שהאדם יגיע לאמונה ע"י תמימות.
אמנם לאחר מחשבה נראה שבשני הדרכים יש מעלה וחסרון ונבאר את הדברים: ע"י האמונה התמימה אפ' שמעלתה גדולה עד מאוד, אך בהיתקל האדם המאמין עם אדם שהוא חופשי בדעתו ומפקפק באמונה וירצה הלה לדעת על מה אדני האמונה הוטבעו, הרי שלא יהיה בפי המאמין מענה ויפטרהו שכך הוא מקובל מאבות אבותיו, כי אמונתו לא באה ע"י חקירה ודרישה, וכבר אמר התנא באבות דע מה שתשיב לאפיקורוס. ומאידך כדי להגיע לאמונה ע"י חקירה ודרישה הדרך קשה ומסוכנת מאוד, שהרי לא בנקל יוכל להבין את מהלכי האמונה ע"י חקירתו, כי נבכי האמונה הם דקים מאוד ובנקל עלול האדם לסגת מן האמונה, כי לא יוכל תמיד להגיע לרום השגתו של ה' ומהלכו, ובפרט שהאדם קרוב לעצמו והשכל משוחד ע"י נגיעות ורצונות, ולפעמים הרצון של האדם מטה את שכלו לכל מה שהוא חפץ. וכבר כתב בספר "מכתב מאליהו" (כרך ג' עמ' 177): כי כאשר האדם פונה אל שכלו בטרם התעמק בתורה וביסס את אמונתו על קבלה מדור דור ורוצה ששכלו יהיה השופט הבלעדי על עניני האמונה סימן הוא שאינו רוצה להאמין ולכן פונה הוא אל שופט משוחד שיורה לו כרצונו ע"ש, מה גם שהשכל האנושי מוגבל להבין היטב את מהות ותוכן האמונה כי האמונה היא מהדברים הרוחניים.
מה בין נח לאברהם?
והנה נח היה צדיק תמים בדורותיו, אמונתו היתה ללא חקירות ודרישות רק אמונה תמימה. וע"כ לא היה יכול להשפיע על בני דורו כי הרי אם יחקרוהו וידרשוהו לדעת על מה אדני האמונה הוטבעו, לא יהיה לו מענה להשיב מלחמה שערה, וע"כ אמרו חז"ל (מובא ברש"י) נח היה צריך סעד לתומכו, אמנם אברהם אבינו חקר ודרש ולא נתן מנוח לעצמו, וכמו שכתב הרמב"ם (בהלכות עבודת כוכבים פ"א ה"ג) וז"ל: כיון שנגמל איתן זה (אברהם) התחיל לשרטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה. והיה תמיה האיך אפשר שיהיה גלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסובב אותו כי אי אפשר שיסובב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר וכו' ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וכו' ובן ארבעים שנה הכיר אברהם אבינו את בוראו וכו' ע"ש. ועיין ב"כסף משנה" שכתב דבן שלוש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשרטט במחשבתו להכיר את בוראו אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו, וע"כ היה יכול להשפיע על בני דורו להוכיח להגיע לאמונת ה' כי הוא חש את האמונה בעצמיותו.
מתי אפשר לחקור ולדרוש?
והנה אע"פ שנתבאר שאברהם אבינו היה מאמין ע"י חקירה ודרישה, בכל זאת הקב"ה בקשו "התהלך לפני והיה תמים" והיינו שהאמונה תהיה דוקא ע"י התמימות והציות ולא ע"י חקירות ודרישות. אמנם החקירה והדרישה באמונת ה' היא טובה ומועילה אך נראה שלא תהיה הסיבה והביסוס לאמונה, הסיבה והבסיס לאמונה צריכה להיות דוקא ע"י ציות ומשמעת ללא חקירות ודרישות, ורק לאחר שביסס וקבע את האמונה ע"י תמימות רק אז יכול לחקור ולדרוש ואז אף אם לא יגיע בחקירתו לידי אמונה בה', הרי אין חשש שיסוג מן האמונה שהרי לא ביסס את האמונה על זה, אלא ע"י השמיעה והציות והתמימות. אמנם אף אחר שחקר ודרש וידע את ה', בכל זאת יש להשאר עם האמונה התמימה.
וזהו מה שפתח ר' יצחק "שמעי בת וראי והטי אוזנך" "שמעי בת" היינו השמיעה והציות למרות שעדיין לא מבין ורואה בכל זאת יעשה המצוות מצד הציות והמשמעת לבד כי כך ציוה ה', אך לאחר שיש ביסוס לאמונה, יכול להגיע לדרגת "וראי" היינו לראות להווכח לחקור ולדרוש להתבונן בעמקי המצוות וטעמיהם אמנם אף לאחר שראה וחקר ודרש צריך לקיים את מצוות ה' מתוך אמונה תמימה כבתחילה, וזהו "הטי אוזנך" שמיעה וציות. וע"כ יש לאדם הזכות והחובה לחקור ולדרוש באמונת ה', אך בתנאי מפורש שקודם כל תתבסס אצלו האמונה התמימה.
חובתנו להסביר היטב לבנינו יסוד חשוב זה של אמונת ה' ע"י תמימות וציות ומשמעת ועי"ז נזכה לגידולים טובים ומוצלחים. אמן.

מצורף קובץ

.

מצורף קובץ

תל אביב יפו בתמונות

בחרנו בפינה זו כדי להציג את הפעילות התורנית בעיר בראי התמונות. והפעם תמונות מאירוע הקפות שניות שנערך במוצאי שמחת תורה בבית הכנסת אלי כהן בשכונת תל כביר בהשתתפות קהל רב. בין המשתתפים נכחו הרב מרדכי ג'ורגי שליט"א רב בית הכנסת, הרב אדיר אמרוצי שליט"א ר"מ בישיבת כסא רחמים ומרביץ תורה בבתי כנסת רבים בעיר והרב נתן אלנתן חבר מועצת העיר.

יהדות בתל אביב יפו


אש היהדות בשכונת עזרא

שכונת עזרא, שכונה לא לעשירים, אך עשירה בשעורי תורה ויהדות במשך כל השנה כולה .
עד לפני כעשרים שנה לא היו בשכונה שעורים ופעילות תורנית בכלל, עד שקם ועשה מעשה והיה הנחשון בין עמינדב של השכונה הרה"ג דוד לוי שליט"א והתחיל למסור שעורים בביתו, בתחילה פעם בשבוע. ולאחר לחץ ובקשות של המשתתפים, השיעור התרחב ל – 4 פעמים בשבוע ולבסוף לא היתה ברירה והשעורים התקיימו במספר בתי כנסת בשכונה.
הרה"ג דוד לוי שליט"א הינו ראש ישיבת "חומת ציון" בבני ברק ובשל עיסוקיו הגדולים החליט לפתוח כולל ערב בביה"כ "עזרא ותושיה" ומאז ועד היום 2 אברכים מוסרים מידי יום ביומו שעורי יהדות, ואפילו בימי חוה"מ לא מפסקים את שעורי התורה במקום.
את המשאבים והעידוד לשעורים אילו מארגן ר' שלמה חלו איש יקר המוכר בפעילותו התורנית המבורכת בשכונת קרית שלום .
כ"כ פעיל בשכונה הרב שלום אטלן רב צעיר, הידוע בשיעוריו בשכונה בביה"ס סיני, בביה"כ אליהו הנביא ובביה"כ הטורקים.
הרב שלום אטלן: "האנשים בשכונה פשוט מקסימים המקפידים על המצוות קלה כבחמורה לא בכדי רוב תושבי השכונה שולחים את בניהם ובנותיהם לביה"ס תורניים ברחבי העיר, אני נהנה לשרת אותם יום יום"
ובעה"ז בקרוב אמורה להפתח בשכונה ספריית קלטות וידאו לתושבי השכונה, וכן צלחת לווין שבה יוכלו תושבי השכונה לצפות בשיעוריו של מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף שליט"א.
גולת הכותרת - שעור נשים בביה"כ אור ציון
היהלום שבכתר הינו השיעור הנפלא בכל יום שני המתקיים שנים רבות בשכונה, שיעורה של הרבנית חדוה פלורנטין בביה"כ אור ציון, רבנית מסורה לא רק לשיעור, אלא לשיחות נפש עם הנשים בשאלות בענינים שונים ובהדרכה במשך כל השבוע.
מאיפה ההצלחה? אנו שואלים מספר הורים הגרים בשכונה ועונים כמעט כמו במקהלה: גב' רחל שבתאי! אישה נפלאה שבמסירות נפש דואגת למשאבים ולמימון ההרצאה, הכיבוד ועוד והכל לשם שמים.
גב' רחל שבתאי: "אני לא עושה כלום רק מתפללת ומתפללת שהשיעור יהיה מהנה ותצאנה הנשים מחוזקות".
יש לציין שמפעם לפעם אנו מקיימים מסיבות ראש חודש, הילולות, ומסיבות בחגים. באירועים אלה נשים רבות עומדות מחוץ לביה"כ מרוב שביה"כ מלא עד אפס מקום.
בהזדמנות זו אנו קוראים לכל הנשים והצעירות להגיע למסיבת חנוכה שתתקיים אי"ה ביום שני כ"ה כסלו תשס"ו (26/12/05) בביה"כ אור ציון רח' תמוז 24 שכונת עזרא.
וזה המקום להודות למחלקה לתרבות תורנית בעיריית תל אביב – יפו לר' מנשה עובדיה, גב' מירי חדד וגב' מאיה יגודייב שמעודדים ומארגנים את האירועים האלה ובאמת מגיע להם יישר כח על הפעילות בעיר בכלל ועל הפעילות בשכונת עזרא בפרט.

חידודין בפרשה

לפרשת לך לך

א. מה נופל על האדם ואינו מכאיב.
ב. אות קטנה שעברה משם לשם.
ג. אחד הנסיונות היה: "כפן". מה הוא?

את התשובות יש לשלוח בפקס למס': 5216455 פרס יוגרל בין הפותרים נכונה

סיפור לשבת


רבי חזקיה מדיניבעל "השדי חמד" ומלחמתו בקראים

כת הקראים ידועה לשמצה בכל תולדות עם ישראל. הקראים האמינו אך ורק בתורה שבכתב ובכך הוציאו עצמם מעדת ישראל, אך לא הסתפקו באמונתם אלא ניסו בכל כוחם לפגוע בשומרי התורה הנאמנים, ולספח אותם לדרכם הנלוזה. רבים מאוד היו הקראים בחצי האי קרים. מסורת עברה בידם כי כאשר חרב הבית השני גלו הקראים לאזור. ומאז היה זה מקום מושבם מאות שנים.
איבן רש"ף נמנה על מנהיגי הקראים בחצי האי בימי כהונתו של רבי חזקיה. בפקחות ובערמומיות עשה כל אשר לאל ידו למנוע את יהודי קרים מלשמור על ההלכות, ולהצטרף למחנהו. זמן רב הגה מוחו בנושא כיצד ימנע מה"קרימצאקים" (יהודי קרים), להמשיך ולהקפיד על קוצו של יו"ד ולשמוע לקול חכמים. לבסוף עלה בדעתו רעיון מחוכם, בסבלנות ובשיטתיות הפיץ איבן רש"ף את השמועה כי יהודי קרים אינם יהודים כלל ועיקר אלא בנים לכת הקראית. כדי לבסס את דבריו הפיץ שלוש הוכחות המאשרות את דבריו.
הקרימצאקים נוהגים לשבת על ריצפת בית הכנסת – מנהג שאינו מצוי בתפוצות ישראל, אך בקרב הקראים זהו סדר התפילה. נוסף לכך שונה עדת קרים בכך שאינה מתייחדת בשפה משלה. יהודי אשכנז משוחחים ביניהם בשפת האידיש. יהודי ספרד מנהלים את ענייניהם בשפת הלאדינו, ואילו הקרימצאקים מדברים בלשון הטאטרית השולטת באזור – אות וסימן כי אינם מזרע היהודים.
הוכחה שלישית ואחרונה אותה ניסה איבן רשף לרתום לטענותיו היא העובדה כי בבתי כנסת רבים בקרים נמצאו ספרי קראים, מכאן שיהודי קרים מזרע הקראים הם.
דבריו של איבן רש"ף חלחלו לאיטם, וחשוב היה להוקיעו כשקרן ובדאי, שאם לא כן – תצא חלילה עדה קדושה מכרם בית ישראל! הקראים אסורים בחיתון ואין לבני ישראל לבוא במחיצתם, אם אכן ישתכנעו הקרימצאקים עצמם או יהודי קהילות אחרות בדברי הקראים הנזק עלול להיות עצום!
רבי חזקיהו נרתם מיד לפעולה, יש לסתור את בניינו הרעוע של הקראי בטרם יחזק את יתדותיו.
במכתב למר אפרים דינארד, חוקר יהודי שעסק בתולדות יהודי קרים ופרסם אחר כך את מסקנותיו בספר "משא קרים", מוכיח רבי חזקיה כי כל טענותיו של אברהם איבן רש"ף הן הבל ורעות רוח.
בניתוח הלכתי, בהיר וברור המופיע גם בספרו "שדי חמד" מסביר רבי חזקיה מדוע אין לקבל את דברי הקראי. אכן, יהודי קרים נהגו לשבת על הרצפה בשעת התפילה. כפי שנוהגים בני המקום, הקראים, אך אין בכך להראות דמיון ביניהם. "גם בעיר הקודש ירושלים", מעיד רבי חזקיה, "ראיתי בתי תפילה, אצלנו, הספרדים… ויושבים על הארץ על גבי כרים וכסתות כאשר היה המנהג אצל הקרימצאקים…"
רבי חזקיה ממשיך ומסביר כי אם בירושלים נהגו כך אין צורך לחפש הוכחות נוספות, פרט לכך, במרכז בית הכנסת בקרים ניצבה בימה מאז ומעולם כמנהג הספרדים בכל אתר, ללא כל דמיון לקראים.
עובדה מעניינת מציין רבי חזקיה כי הרמב"ם, בהלכות תפילה כותב פיסקה שאין בה ללמד דבר לכאורה. "ונוהגים כל ישראל בספרד ובמערב ובארץ הצבי,להציע בקרקעין מחצלות כדי לישב עליהם ובערי אדום יושבים על כסאות". לשם מה כתב הרמב"ם דברים אלו? סיפרו הוא ספר הלכות ולא ליקוט מסורות ומנהגים, אלא, אומר רבי חזקיה, רוח הקודש נזרקה בו להודיע לדור אחרון שלא יוציאו לעז על הנוהגים כך, כי מנהג אבותיהם בידם.
על הטענה המגוחכת כי העדר שפה מיוחדת מוכיח על תלישות מעם ישראל, אין רבי חזקיה מחפש ראיה הלכתית. די בליקוט מהיר של שמות קהילות בהן שפת המקום היא השפה המדוברת. במצרים ובבירות, בדמשק ובחלב מדברים היהודים ערבית, כמו שכניהם המוסלמים ואיש אינו מטיל ספק ביהדותם בשל כך.
אחת לאחת סותר רבי חזקיה את דברי הקראים, ונוטל את משמעותם.
בנוגע לספרים, אומר רבי חזקיה, אכן, נמצאו ספרים בבתי הכנסת שבקרים, המיוחסים לקראים, אולם אין בכך כל הוכחה. גם בבית הכנסת בדמשק נמצא ארון גדוש בכתבי קראים. נוסף על כך, באותם בתי כנסת נמצאו גם ספרי פוסקים עתיקים, הרמב"ם, הסמ"ג, הסמ"ק והטורים, אילו היה זה בית כנסת קראי לא היתה דריסת רגל לספרים אלו.
דבריו של רבי חזקיה השקיטו את כל המפקפקים, החוקר אפרים דינארד קובע כי הקרימצאקים יהודים הם ללא כל ספק, שכן נוסף להוכחות שאסף, דברי רבי חזקיה שכנעוהו.
שוב לא נשמעו קולות זדוניים, וליהודי קרים היתה הרווחה.

פרפראות בפרשה


ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד (יג, יג)

מובא בילקוט שמעוני כי ארבעה דיינים היו בסדום: שקריי, שקרוריי, זייפאי, ומצלי דין. וכשמותם כן היו: שקנים, זייפנים ומטים את הדין כרצונם.
פעם באו שני אנשים להתדיין בבית הדין של סדום. תבע האחד את חבירו, כי הלה קצץ את אוזן חמורו.
אמרו הדיינים לבעל החמור: תן את חמורך לידידך זה, וישאר החמור אצלו עד שתצמח אזנו כבראשונה…
נהר היה בסדום וגשר מעליו. קבעו דייני סדום חוק, כי כל העובר בגשר, עליו לשלם ארבעה זוזים מכס. ומי שעובר בנהר צריך לשלם שמונה זוזים.
פעם אחת הגיע כובס לסדום. לא ידע הכובס את חוקי המדינה, וכאשר ראה כי המעבר בגשר כרוך בתשלום, עבר במים כדי לחסוך את דמי המעבר.
אמרו לו: אם עברת בגשר תן לנו ארבעה זוזים.
אמר להם הכובס: כלל לא השתמשתי בגשר שלכם אלא עברתי במים.
אם כן – ענו לו – עליך לשלם שמונה זוזים!
לא רצה הכובס לשלם. הכוהו אנשי סדום ופצעוהו.
הלך הכובס לבית הדין ותבע את האנשים שהכוהו לדין.
אמר לו הדיין: עליך לשלם להם שכר על שהקיזו את דמך, שכן הקזת דם מועילה לבריאות… ועוד עליך לשלם שמונה זוזים דמי מעבר במים…


אם מחוט ועד שרוך נעל (יד, כג)

בגמרא מסכת חולין (דף פט) מובאים דברי רבא שאמר: "בשכר שאמר אברהם אבינו: "אם מחוט ועד שרוך נעל", זכו בניו לשתי מצוות: לחוט של תכלת, ורצועה של תפילין".
מפרש רש"י את דברי הגמרא: אברהם אבינו לא רצה לקחת מאבימלך מאומה, מפני שלא רצה להנות מן הגזל! משום כך זכו בניו לשתי מצוות: ציצית ותפילין.
ואולי מפני כך – אמר הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל "משך חכמה" – אנו מקיימים שתי מצוות אלה: להתעטף בטלית ולהניח תפילין דווקא בתפילת שחרית, שכידוע נתקנה על ידי אברהם אבינו…


ה'' אלוקים במה אדע כי אירשנה (טו, ח)

שנינו במסכת ברכות (דף ז): אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, לא היה אדם שקראו לקדוש ברוך הוא: "אדון", עד שבא אברהם אבינו וקראו: "אדון", שנאמר: "ויאמר ה' אלוקים במה אדע כי אירשנה".
מסופר כי פעם בא אל הגאון מוילנא אברך, ובידו פירוש שחיבר לסידור התפילה. ביקש האברך מאת הגאון הסכמה לספרו.
נטל הגאון את כתב היד מאת המחבר, עלעל בו, וראה כי המחבר שואל בפתח ספרו: מדוע קבעו בסדר התפילה את המזמור "אדון עולם", דווקא בתחילת תפילת שחרית הנאמרת כל בוקר?
בתשובה כתב: כי מאחר ואברהם אבינו תקן תפילת שחרית, והוא היה הראשון שקרא לקדוש ברוך הוא "אדון", מי הדין והראוי לפתוח את תפילת שחרית בפיוט "אדון עולם".
התפעל הגאון מאוד מהסברו של אברך זה, שיבח את הפירוש הנפלא, והעניק לו הסכמה מפוארת לספרו. עוד הוסיף ואמר, כי אילו לא בא ספר זה לדפוס אלא משום דבר זה, דיינו.
כאשר סיפר הרב מבריסק, רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, את הסיפור הזה, שאל את השומעים: יודעים אתם מה הביא את הגאון להתפעלות כה גדולה מפירוש שהוא לכאורה פירוש פשוט?
הגאון מוילנא – ענה הרב – חתר כל ימיו לגלות את האמת שבתורה, וכאשר נתגלתה לו נקודת אמת, ואפילו קטנה, שמח בה שמחה גדולה…