זו עיקר שאלתי: היה - מדוע שמים את הסימן ' לאחר האות י', ומקצרים ואין כותבים הה"א השניה. האם זו הלכה או סתם קיצור. וכן למילים אחרות: היו, אותיותי'ה, ועוד.
***
נראה לי שמדובר בנוהג (אני חושש להשתמש במילה "מנהג" כי אז נשמע מחייב) מקובל. ויש לכך דוגמאות רבות. בין אלו שהביא קרני ראם, ובין אחרות.
למשל: השם יהודה עובר שינויים ל"יהודא", "יאודה".
ולפעמים שמים גרש בין כל המופעים של י ואחר כך ה', אפילו במילה כמו "הי'ה או לא הי"ה".
וזה קורה גם במילים אחרות, כמו "ישרא'ל" ובוודאי ב"בית-א-ל".
השאלות שעולות לדעתי לדיון הן:
א. תיאור של התופעה.
ב. המניע ההלכתי ומוטיבים מטא-הלכתיים.
ג. מניעים אחרים, סוציולוגיים, מתחום הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של הדת .
השימוש במונחים שנראים זרים אלו בסעיף ג' לא בא לשלול את ערכם, אלא להשתמש בכלים שפותחו במשך שנים על ידי חוקרים כדי להיטיב להבין את עצמנו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-15/11/2005 02:46
החשש להתחלפות יהודה בשם ה' עולה (אם כי בהקשר אחר) כבר בגמרא גיטין דף כ ע"א.
אידך גיסא
נשלח ב-14/11/2005 11:03
עשיתי חיפוש קל בפרויקט השו"ת על מספר י"ו במקום ט"ז.
וראיתי שלא רק שעד המאה ה16 הדבר היה רווח מאוד, אלא גם כיום יש (היו) רבנים שלא הקפידו על כך.
והנה הרשימה החלקית. הבאתי דוגמא אחת לכל אחד, אבל הבאתי כאלו שמצאתי בכתביהם פעמים רבות מספר י"ו.
דרכי נועם
רבי מרדכי הלוי חי במאה ה- 17 וכיהן כאב"ד בקהיר למעלה מארבעים שנה. הוא חיבר שו"ת דרכי נועם. אף בנו, ר' אברהם, היה משיב גדול, ותשובותיו נדפסו בספרו גינת ורדים. ר' מרדכי נפטר בשנת ה"א תמ"ה (1685).
שו"ת דרכי נועם חלק אה"ע סימן נו ד"ה ואמנם כשאנו
ו וכן כתב בסימן י"ו מחלק ג' דלשמו ושם אביו שמו קרי וכדאיתא פר' כל הגט מצאו בן עירו וא"ל שמך כשמי ושם אשתך כשם אשתי וכו'.
שבות יעקב
רבי יעקב בן יוסף רישר נולד בשנת ה"א ת"ל (1670) בערך, בפראג, ולמד שם בצעירותו. הוא כיהן ברבנות בקהילות שונות: פראג, אנסבך (בווריה), ורמיזה ומץ (גרמניה). תשובותיו, שנדפסו בספרו שבות יעקב, זכו לתפוצה מרובה. הוא נפטר בשנת ה"א תצ"ג (1733).
שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן קמג ד"ה משני תלמידים
משני תלמידים דיינים מומחים על דבר ראובן שתובע לשמעון שחייב לו בע"פ מאה שהובים שישלם לו לו ושמעון משיב אמת שאני חייב לך אך שיש לי איזה זכיות ושטרות בידך שיש לי זכות בו ואני תופס ממונך עד שתתן לי זכיותי ונסתפקנו במ"ש הסמ"ע בסימן י"ו ס"ק י"ד על מ"ש שם בש"ע שטר שבידך וכו' פי' כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו ועפר"ד /ועפרו"ד/ עכ"ל משמע אבל בתובע שלו א"צ ליתן לו העתק מזכותו אבל טעם הדבר לא ידענו ע"כ בקשתינו שמ"ו יבאר לנו טעם הדבר ועיקר דין זה כי האחרונים ה"ה מסגרת השלחן ועטרת צבי העתיקו דברי הסמ"ע בזה ולא פירשו בו דבר ועל תשובתו הרמה אנו מצפין.
חיים שאל
רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), צאצא למשפחה מפוארת שמקורה בקשטיליה ובמרוקו, נולד בשנת תפ"ד (1724) בירושלים. ביהדות המזרח ובאיטליה נחשב הרחיד"א כגדול רבני דורו. אישיותו היתה רבגונית - פוסק ומקובל, איש תלמוד והלכה, ביבליוגרף, עסקן ציבורי ומחבר פורה להפליא. הוא נסע הרבה בעולם, והשאיר רישומיו מנסיעותיו הרבות והארוכות בכתובים. לרגל שליחות היישוב בארץ ישראל הוא יצא לחוץ לארץ כשד"ר (שלוחא דרבנן) פעמים מספר וביקר במצרים, בצפון אפריקה וברוב ארצות אירופה. בין ספריו המרובים מצויים ספרי שו"ת, פירושים לתנ"ך ולתלמוד, ספרי קבלה, ספרי ביבליוגרפיה, יומני נסיעות ועוד. בין השאר כתב החיד"א כמה ספרים שבהם הערות וביאורים על השו"ע, מתוכם הוכנס למאגר בשלב זה הספר 'ברכי יוסף' על או"ח (נדפס לראשונה בליוורנו תקל"ד [1774]), על-פי המהדורה החדשה והמתוקנת שהוציא לאור הרב דוד אביטן, ירושלים תשס"א [2001]. יש לציין כי רחיד"א מרבה להביא בספריו חומר רב מכתבי יד, הן מתקופת הראשונים והן מחכמים מאוחרים יותר. החיד"א נפטר בשנת ה"א תקס"ו (1806) בליוורנו, שם שימש בשנותיו האחרונות ברבנות. בשנת תש"ך (1960) הועלה ארונו ארצה, והוא נטמן בבית הקברות שבהר המנוחות בירושלים.
שו"ת חיים שאל חלק ב סימן יג ד"ה ובר מן
ועיין במפה סי' רמ"א ס"ב ויש לחלק ולהעמידו על אופן הכתוב בש"ע סימן י"ב סעיף י"ו כי ממנו לוקח עד כאן דבריו של גדול מורינו הרב המופלא מהר"י הכהן ז"ל בעל בתי כהונה ככתבו וכלשונו.
שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן סו ד"ה אמת נכון
הרא"ש להתיר הגבינות פ"ק דחולין סימן י"ו ואלא לזאת החזקה שאינה רוב צריך לברורי מדרבנן היכי דאפשר לברורי ודוקא שארי בהמות דעלמא דחזקה דידהו אתי' מכח רובא לא בעי' לבדוק אחר י"ח טרפות כיון דאין חזקה מנגדתה
שו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן קיב ד"ה (ד) אמנם
(ד) אמנם כיון דאף במשקפים, הרבה צרפו לטעם ההיתר, משום דעכשיו אין לנו רה"ר, וא"כ הרב הגאון הבית אפרים (חאו"ח סי' כ"ו), כתב וחשב הרבה כרכים גדולים, דיש בהם ס' ריבוא גם בזמן הזה, במדינת אשכנז וצרפת ואינגליטירא (ענגלאנד), ועי' תשו' חכ"צ (סי' מ"ז) ותשו' מהרי"א (או"ח סי' פ"ז), ועיר לונדון אחת מעיירות הנ"ל, ואף שכתבו הפוסקים לדון מטעם דצריכים הרחובות להיות רחבים י"ו אמות, הנה גם תנאי זה הוי במציאות בעיירות הנ"ל, ובזה אף שבמשקפים נשתרבב המנהג להקל אף בכה"ג, אבל בצירוף המכונת שמיעה הגם שדעתי נוטה להקל, מ"מ חוששני לעשות מעשה, ומכ"ש בעירו לונדון, בלתי הסכמת עוד גדול מפורסם, וימחול לפנות להגאון מטשעבין שליט"א, או להגאון מוהרצ"פ שליט"א, ויודיעני ג"כ חוות דעתם.
שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן צד ד"ה הל' ו
הל' ו. או שאין ברחבה ט"ז אמה. עיין במ"מ שכ' שדברי ההשגות סתומים, ונכון מש"כ המה"מ שהראב"ד ז"ל ס"ל כהתוס' עירובין ו' ע"ב וכמש"כ המ"מ לעיל בה"א מהרשב"א דמבואות המפולשין שאורכן לאורך ר"ה הם ר"ה אפי' אין רחבן ט"ז אמה כיון דבקעי בהם רבים לא גרע מבין עמודים ורבינו לטעמיה דסובר דכל מקום הרחב י"ו אמה המופקר לכל חשוב ר"ה ולא תלוי כלל בבקיעת רבים ע"כ אין לחלק בין מפולש לאורך או לרוחב ר"ה והאי דלקמן פי"ז ה"י אפי' אין בין הכתלים י"ו אמה הוי ר"ה הואיל שר"ה מקיף מכל צד, אבל חלל מבוי בפני עצמו שאינו בטל לחלל ר"ה ויסבור רבינו כתי' הא' שבתוס' עירובין שם.
נשלח ב-14/11/2005 01:40
ב"ה.
reika,
< רק חסר שמישהו יכתוב "א-להים אחרים" >
לא חסר:
באחד המקומות בספר התניא (אגרת הקודש סימן כ"ה, עמ' 278) מופיע "אלקי' אחרים".
אף הסבר שמעתי פעם, אך אין הזמן גרמא כעת לכך.
כבהרבה ענינים אחרים ביהדות, במיוחד החרדית, ענין אי-כתיבת אותיות משם שמים התרחב בארבעים-חמישים השנים האחרונות.
בימי הבחרות שלי (והרי אני כבן שבעים שנה) לא השתמשו במקף כלל. שם ששתי אותיותיו האחרונות היו י' וה' או א' ול' נכתבו (ולא ע"י כולם, אולי אפילו לא הרוב) בהשמטת האות האחרונה ובכתיבת ' במקומה. וזה קרה רק בסיומת; שמות כמו יהושע או אליעזר נכתבו במלואם. נדיר מאד היה לראות את הצורה "כימי'", לדוגמא, היות ושלא כשמות, במלה זו האותיות לא סימלו שם שמים. [היו לא מעטים שכתבו א' במקום ה', אבל הסיבה לא היתה בגלל שם שמים, אלא כדי להדגיש שהמלה היא לועזית, מעין הכלל הנהוג אצל האשכנזים לענין כתיבת שמות בכתובות ובגיטין, ששם שאינו עברי, כדוגמת זלקא,יענטא ושפרינצא מסיימים בא'.]
כמובן שיש חילוק בין שם אדם המכיל אותיות של אחד משמות הקדושים, לשם שהוא עצמו אחד מהשמות, ולכן הרבה נזהרו לכתוב "שלו'" לצאת ידי שיטת הר"ן בחידושיו למס' שבת ששלו' הוא שם שאסור למחוק.
היום המצב הגיע לאבסורד, שכל צרוף של האותיות י' ה' וא' ל' בא עם סימן מבדיל. רק חסר שמישהו יכתוב "א-להים אחרים".
כבר ראיתי כתובות חתומות ע"י יחזקא' וירמי', ונמצא שלא נחתמו כהוגן. אם היו כותבים שם בעל בצורה זו בגט, דומני שהגט פסול.
תוקן על ידי - reika - 13/11/2005 16:11:12
תוקן על ידי - reika - 13/11/2005 16:17:13
נשלח ב-11/11/2005 15:56
ב"ה.
מיימוני,
נראה כי שאלה ב' של רשבם היא פירוש לשאלה א' שלו.
אם לאו, וכוונת השאלה תהי'ה איפוא לו' החיבור (או ההיפוך), חוששני שזו כבר בעי'ה.
נשלח ב-11/11/2005 13:48
רשב"ם
איני יודע תשובה ברורה ואני עונה מן הסברה:
א. היות שהכתיב המקורי הוא בלי ו', לכן כל המוסיף גורע, ואין כאן קדושה.
וזה אפילו אם הכותב התכוון לשם "אלקים".
אז דין הכתיבה הזו כדין מי שכותב "כינוי" - מונח טכני לכל מילה שמשמשת לתאר את ה' (כמו רחום, חנון ועוד) אך אינה שם ממש.
ב. נראה שאותה תשובה של א' נכונה גם כאן.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-11/11/2005 12:49
מה דין הכותב "א לוהים" בכתיב מלא?
היש קדושה בשם מן השמות שאינם נמחקים אם נכתב בתוספת האות וו?
תוקן על ידי - רשבם - 11/11/2005 12:49:55
נשלח ב-11/11/2005 12:46
ב"ה.
מיימוני,
א. את החיסרון בשימוש במקף שמעתי מפי איש לשון. התפקיד הלשוני של המקף הוא לצרף ולחבר (כמו "אין תורמין מן המוקף"), כך שמבחינה עניינית ייתכן ויוצאים נפסדים. כפי שכתבתי, ייתכן כי הבחינה הויזואלית היא הקובעת כאן.
ב. אינני חס על כבודי, ואת הסיפור כתבתי למען יהי' לקח נאה למחמירים שלא לצורך!
נשלח ב-11/11/2005 12:33
ירמיהו
תודה על תגובתך.
א. לגבי כתיבה במחשב, אתה צודק. ודנו בזה באחד האשכולות בעבר. עם זאת, כיון שהדבר צורם, ביקשנו בחוקת הפורום להקפיד על אי כתיבת השם כביטויו, ובמיוחד בשם של ארבע אותיות.
ראוי להזכיר דבר זה כי יש המעתיקים מתקליטורים או ממכון ממרא ברשת ואז ההעתקת כוללת שם של ארבע אותיות.
ב. נכון, ושכחתי. תודה.
ג. איני מבין את הסברה הזו. המטרה היא לא לצרף את האותיות יחד, וכל הפרדה היא הפרדה. יתכן שגם הפרדה של רווח גדול דיו בין האותיות על הדף תספיק לזה, כי אין כאן שיעור הצטרפות. הטעם שהבאת נשמע לי על דרך המגיקונים למיניהם.
אבל כידוע אני רגיש ולא מבין מספיק בנושאים אלו.
ד. הסיפור שכתבת, אילולא כבודך, היה יכול להוות לקח נאה למחמירים שלא לצורך...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-11/11/2005 12:28
ב"ה.
מיימוני יקר,
שלוש הערות:
א. האם לכתיבה במחשב דין כתיבה? האם מותר לכתוב במחשב בחולו של מועד? נדמה לי שנפסק שכן, משום שאין זו כתיבה מתקיימת אלא צירוף של נוריות או משהו בדומה. ייתכן שכתיבת שמות במחשב פחות בעייתית בשל כך, אם כי אני עצמי משתדל להזהר בזה, כפי שנוכחת לראות.
ב. נדמה לי כי פגשתי גם בצורה יודא (כתחליף לשם הנדון).
ג. שמעתי פעם כי המקף שמוסיפים בין אותיות - גורע. מקף תפקידו לצרף ולחבר ולא להפריד. אם כי ייתכן שהדבר שקובע כאן הוא הגרפיקה, כלומר העין לא קוראת את האותיות ברצף. מכל-מקום, נראה כי יש להעדיף את הגרש והקיצור.
ד. קוריוז: אחד משמותיו של אבי מורי שיחי' הוא ישראל. בבחרותי, כשהקפדתי מאוד בדבר, הגשתי את טופס הבקשה לתעודת זהות וכתבתי ישרא-ל. פקידי המשרד שלא ממש מודעים לעניין ראו במקף את האות יו"ד, ומאז בתעודת הזהות שם אבי הוא ... ישראיל (את הצליל הצורם אין צורך להשמיע!).
ערב שבת שלום!
נשלח ב-11/11/2005 11:00
אנסה לענות על השאלות שהוצגו. כמובן, זה רק סיכום ראשוני בלבד.
א. התופעה מצויה ביותר היום. היא מופיעה כבר בספרות הפוסקים, עד כמה שידוע לי - בין הפוסקים הספרדים.
למשל, רבנים ששמם יהודה נהגו לחתום, כמו בכותרת האשכול, "יהודא" או "יאודה".
איני יודע מתי היא מתחילה לראשונה. דומה בעיני שהיא חדשה יחסית. כלומר לא יותר מכמה מאות שנים.
לבטח יש כאלו שידעו להביא דוגמאות מספרות השו"ת כדי להראות כיצד חששו או לא חששו לענין זה.
אך הערה חשובה, שכבר עמדו עליה באשכול אחר: יש להבדיל בין האופן שבו כתב הפוסק עצמו, לבין האופן שבו הודפסו הדברים. יתכן כי בזמן העריכה לדפוס הוחלט להשתמש באמצעי זהירות זה, או, לחילופין (מה שפחות סביר) להשמיט את השינויים שהיו בכתב היד או במהדורה עתיקה ולהדפיס ללא גרשיים וכיו"ב.
ב. המוטיב ההלכתי ברור למדי, וכמדומה שהוא אפילו מופיע בספרים, אם כי איני זוכר היכן ראיתיו.
מעיקר הדין, יש להיזהר בשבעה שמות שהינם שם ה'. אסור לאמרם סתם - וזה איסור תורה.
לכן נוהגים אצלנו לומר "השם" במקום שם אדנות (א-דני) וכן "אלקים" במקום "א-להים".
(אמנם ראיתי תשובה של הרב קאפח שכתב כי האיסור אינו על שם א-להים, וביקר את מי שמשתמש במילה "אלקים" במקום זה.
כל זה בעל פה.
אך כפי שניתן לראות ממה שכתבתי כאן, נזהרים גם בכתב. ולכן,גם בפורום (לפי חוקת הפורום! לתשומת לב מי שאינו מקפיד!) נוהגים לכתוב שמות תחליפיים.
ה' או השם במקום שם אדנות.
אלקים או א-להים במקום השם המלא.
אין צריך לומר שאין לכתוב את השם בן ארבע אותיות (י-ה-ו-ה) שהינו חמור יותר מאחרים.
כל זה בשמות ממש. אך כאן אנו נכנסים לתחום חדש, שמעורר אכן שאלות הלכתיות מעניינות ביותר, אך אני מבקש לשמור אותן במידת האפשר לאשכול אחר (כי לא ניתן לכלוא את רוח האשכול, והוא סובב והולך לו).
מה קובע את ה"שמיות" של ה'? מן הגמרא אנו רואים שלא כל כתיבה של האותיות לבדן עושה את ה', אלא גם כוונת הכותב.
מסקנה זו עולה מדיונים על כתיבת שם ה' בספר תורה. נראה משם - והדברים צריכים עיון - כי אף כתיבת השם ללא כוונה "לקדשו" מצריכה לנהוג במילה שנכתבה קדושה, ואפשר שאין למחקה.
אני בא להבהיר כי מה שכתבתי בקטע הקודם אינו בהכרח מסקנת ההלכה. ויתכן שהוא נוגע רק לשם החמור מכולם, שם הויה. אך בלי להיכנס לא לדיון העיוני ולא לפן ההלכתי, אני סבור שמכאן נולד הנוהג להיזהר בכתיבה של צירופי אותיות אלו.
מכאן החמירו במיוחד בשם "יהודה". מדוע? מפני שאם שוכחים את הד' בשם, נותר שם הויה. אמנם הוא נכתב "לא בכוונה", אבל עדיין הוא נראה כשם הויה. ולמעשה, דוגמא זו מופיעה כבר בגמרא בדיונים הלכתיים סבוכים.
נראה לי, וכמדומה שכן ראיתי כתוב, שמסיבה זו נזהרו פוסקים מסויימים בין הספרדים והפכו את השם "יהודה" ל"יהודא" ו"יאודה", כאמור לעיל.
בדומה לכך, החלו לנהוג במיספור של דפים. מיספור זה, בעבר הרחוק, היה באותיות עבריות. למשל, ספר חסידים מכיל סעיפים שנספרים ב"תתתתת" ועוד כי לא היו לו מספרים כשלנו.
זה היה אמנם לפני חדירת הספרות הערביות המשמשות אותנו בחשבון - אך זה נותר גם אחר כך מפאת השמרנות או האמונה בקדושת האותיות העבריות - ונניח לנושא זה לאשכול אחר.
אך במיספור זה נזהרו מאותיות המרכיבות שם. לכן, הספירה מעל לעשר היתה "יב, יג, יד" ועכשו לא "יה" אלא "טו". ומשום מה גם המספר הבא הוחלף מ"יו" ל"טז", למרות ש"יו" אינו שם ממש.
איני יודע אם היתה זו השפעה קבלית או מאגית, ומעניין לברר.
ג. תהליך זה נמשך, כדרך תהליכי החמרה, ובתקופתנו החלו לשים סימן גרש (') או מקף (-) בין כל צירוף אותיות של י' עם ה'.
זה לא מצוי בכל מקום. אבל רבים מקפידים על זה. כמדומה בעיני שזה מציין בעיקר שכבה מסויימת בין החרדים, ולא לשבח, אבל יתכן שאני טועה. נטית ליבי היא לחשוב שכאן פועל הכלל של "לא עם הארץ חסיד", אבל אפשר מאד שאני טועה.
תופעה מקבילה היא ההימנעות מאיזכור השם "א-ל" והחשש שמא הוא עדיין משמעותי בצירופים כמו "בית אל" או "אליהו".
וחשש זה הפך למעשה לבדיחה, כמו בבדיחה שכבר סופרה בפורום, אך אני מביא אותה כאן גם כאילוסטרציה וגם כדי לחסוך לאחרים להביאנה...
***
שני בעלי תשובה נפגשים (כוונתי לאלו שלומדים בסמינרים בהם מחדירים יראת שמים אבל לא ביקורת הלכתית מפני חומרות):
היא: קוראים לי בת-קה". (בתיה).
הוא: - ממהר להסיק מסקנות - ולי קוראים קליקקו!
אני מקווה שניתן לנחש מה השם המקורי...
זו בדיחה מעניינת מאד מבחינה סוציולוגית, מפני שהיא מעידה גם על התופעה של ההחמרה וגם על כך שמתעוררת ביקורת נגדית, הבאה לידי ביטוי, כרגע, בהפיכתה לנושא להומור.
השארתי מקום רב לדיון ועיון. גם אם כתבתי באריכות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-11/11/2005 10:55
אין בידי תיאור מקיף של הנושא, אולם דבר פעוט צרם לי כד הוינא טליא.
הב"י במספר מקומות מציין סימן י"ו ולא ט"ז .
כך שניתן לומר שבתקופתו לא הקפידו על י"ו (או לפחות המדפיסים לא הקפידו על כך...)
