ומנהג כוסות שם בישראל

עד שאנו באים לברר מנהגים עתיקים ומסורות עתיקים, זיכה אותנו השי"ת בדוגמא חיה להיווצרותו של מנהג.

ואם מנהג דתי אין כאן, סוציולוגיה יש כאן. ויפים דברי רבנו געציל ש"אלעס איז סאציאלאגיע".

בחתונה שהתקיימה השבוע באולם פאלס בירושלים ובה נישאה נכדתו של הרב דב ליאור, רבה הראשי של קרית ארבע, הודיע הכרוז כי בזמן החופה ישברו שתי כוסות לזכר החורבנות.

עם סיום החופה עמד החתן הנרגש ושבר כוס אחת לזכר חורבן בית המקדש וכוס שניה לזכר חורבן גוש קטיף.
http://www.katif.net/ro_new.php?id=9418

היי, לא להידחף! יש מספיק כוסות לכולם.

אריק,
תחושה של "מתו מוטל לפניו" היתה גם אז:
"תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע, אמר להם: בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי מזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות... מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם - שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט".

ר' יהושע אינו ממתין עד שתחלוף תחושת "מתו מוטל לפניו". להתאבל - כן, אבל להפוך את האבל למרכז החיים - לא. אפשר לחשוב על דרכים לציין את האבל ואת הכאב גם בלי ללכת מיד לקיצוניות של השוואה לחורבן הבית (או לשואה). מי שאלה האפשרויות בעיניו - כלום או חורבן שאין נורא ממנו - רואה את המציאות בצבעי שחור ולבן, והוא דומה בעיני כאותו בן שבע עשרה שהחברה שלו עוזבת אותו, והוא בתגובה שוקל התאבדות.

גם בהלכה יש הבדל בין אבלות ישנה שעל החורבן לאבלות חדשה ויש בזה להקל ולהחמיר ובזה להקל ולהחמיר.
לכן אני עדיין טוען שכל זמן שיש מצב שאנשים מרגישים מתו מוטל לפניו אפשר לכבד את הרגשתם אולם אין בכך ליצור מנהג קבוע.
באבלויות שונות - כל המנהג של הספירה לא נראה לך הרחבה רבתי של אבלות על תלמידי ר"ע ו/או מסעי הצלב? אני לא פעם מרגיש שמתחו פה את האבלות הרבה מעבר למקור, כנ"ל שבוע שחל בו ת"ב שהורחב לחודש אב ומשם לשלושת השבועות. ואל נשכח, מי התיר לנו לשמוע מוזיקה?

אריק,
כמו הרבה דברים בחיים, גם זו שאלה של פרופורציות, והיא נתונה לשיפוט סוביקטיבי. מה שבעיני אחד מכבד את גוש קטיף על ידי השוואת חורבנו לחורבן הבית, בעיני אחר מבזה, או לפחות מגמד, את חורבן הבית.

חז"ל תיקנו סממני אבל מינימליסטיים על החורבן, ומאז ועד היום, למיטב ידיעתי, נכנסו צרותיו השונות של עם ישראל לתוך המסגרת הזו; לא שמעתי שבקהילות אשכנז שברו שתי כוסות בעקבות מסעי הצלב, לא שמעתי שמגורשי ספרד שברו שתי כוסות, לא שמעתי שבעקבות פרעות ת"ח-ת"ט נשברו שתי כוסות, וגם לא בעקבות השואה, כשם שלא שמעתי על אנשים שמשאירים שתי אמות לא מסוידות בביתם וכיו"ב. היהדות ניחנה, בדרך כלל, בחוש מידה. כאן, לטעמי, יש הפגנה של אובדן כל שריד לחוש כזה (הפגנה שהיא לחם חוקם של קוראי "בשבע" או "הצופה" כבר זה שנה). אולי יש בזה מן הטבעי, אבל בעיני זה תמוה.

התגובה מכבדת את הארוע אם היא נעשית בהכרה אמתית ולא כהצגה.
אני מאמין שעם הזמן זה יישכח.
אם האלטרנטיבה היא שבירת עוד כוס או התנגדות עקרונית לאמירת קינות על השואה, מה עדיף?

אריק,
ודאי שמותר. השאלה היא שאלה של שיקול דעת; ישפוט כל אחד האם התגובה מכבדת את הארוע או לא.

אמשלום,
וכי משנה כל כך אם החתן שובר כוס לזכר חורבן הבית והכלה לזכר גוש קטיף, או שאת שתיהן שובר החתן?

כשקראתי את ראשית ההודעה על מנהג שבירת שתי כוסות, חשבתי לתומי שמדובר במנהג בו חזיתי בעצמי בלא מעט חתונות - שבירת שתי כוסות, אחת ע"י החתן ואחת ע"י הכלה...

גם וגם
אין צורך לחדש מנהג לנצח, אך בהחלט מותר להגיב בשעת מעשה.

לחדש מנהג - בכך אין רע. כל אחד מאתנו מחדש מנהגים בביתו, גם אם אינו מודע לכך. השאלה המענינת היא האם "מנהג" כזה יתפשט לצבור רחב יותר וישרוד מעבר לשנה-שנתיים הבאות (טוב, חמש אולי).

כמובן, מקום רב יש לדון באיכות שיקול הדעת של מי שלא יעלה בדעתו לשבור כוס לזכר חורבנן של מאות קהילות שתושביהן נרצחו, ואילו את עקירתן של עשרים קהילות הוא משוה לחורבן הבית.

ומה רע בכך אם חדשו מנהג? צריך להקפיד רק על מנהגים שאיננו יודעים את טעמם או שטעמם נראה לנו לא ברןר?
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1658703