פרופ' מרצבך: מכתב גלוי לראשי הישיבות

ביום ו' האחרון פרסם פרופ' עלי מרצבך, מהמחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, נשיא אגודת תורה ומדע ועורך כתב העת 'בכל דרכיך דעהו' (בד"ד), קריאה נוקבת תחת הכותרת: 'מכתב גלוי לראשי הישיבות'. במכתבו הלוטה בזה מביע המדען את צערו על הדעה השלילית הרווחת בקרב תלמידי ובוגרי ישיבות (הסדר!) ביחס למוסד האוניברסיטה, וקורא ליצור פתרונות מתאימים עוד במוסד הישיבה, ולהכין את בוגריה לקראת השהות במסדרונות האקדמיה.

מה באשר אלינו? מחד, הישיבות 'הקדושות' לא תתנה יד להכנה כזאת, אם לא כ'הלכתא למשיחא'. מאידך, אין ספק שהכנה מתאימה לרוח הביקורתית הנושבת במקדשי המדע, היא היא צורך הדור. האם לא הגיעה השעה להקים, במקביל למרכזים החרדיים למיניהם ללימודים ריאליים, גם מכינה אוניברסיטאית שתכין בוגרי ישיבות שנפשם חשקה בתורה, לקראת מגמות עיון וחקר במדעי הרוח, היהדות והחברה?

והרי המכתב:


מכתב גלוי לראשי הישיבות

כמעט בכל הישיבות מתנגדים לאוניברסיטה, ועתה מתפלאים שאין לנו מנכ"לים יראי שמים. יש להקים מסגרות לבחורים המעוניינים בלימודים אקדמיים, מבלי לעזוב את המסגרת הישיבתית.

בתקופה האחרונה מרבים לדבר על התערבותנו בחיי החברה והמנהיגות בישראל, ועל החשיבות בשימוש בכלים שהציבור הרחב מבין, כדי שהטיעונים של הציונות הדתית-לאומית יובנו ויתקבלו. לשם כך, אנחנו שואפים שחובשי כיפות יראי שמים יכנסו לכל מערכות השלטון: אל משרדי הממשלה, היכלי המשפט, עולם הכלכלה, התקשורת והאקדמיה. אין ספק, שהכנסת הנהגה אמונית, תשפיע על החדרת ערכים תורניים בחברה הישראלית, ותתרום להחזרת המדינה למסלול של ראשית צמיחת גאולתנו. מדיניות הממשלה תהיה קרובה יותר לליבנו, וערכים של צדק חברתי, יושר המידות וקול התורה, יישמעו בהנהגת הציבור.

הוקמו מוסדות תורה וחינוך לתפארת, ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר ואף מכינות ישיבתיות קדם-צבאיות. אולם בכל המוסדות הללו, אין מקום לאוניברסיטה. יתרה מזאת, כמעט בכל הישיבות מתנגדים לאוניברסיטה. במקרה הטוב, אין מעודדים את התלמיד להיכנס לעולם האקדמי "הטמא". עתה מתפלאים שאין לנו מנכ"לים יראי שמים.

אם בכל זאת בוגר ישיבה הולך לאוניברסיטה הוא מרגיש מנודה, ולרוב מנתק את הקשרים עם הישיבה, מאבד את הקשר עם עולמו הרוחני, ולפעמים אף מתדרדר. להידרדרות זו יש סיבות אמיתיות ואובייקטיביות: הצעיר נחשף פתאום לעולם של ליברליזם מערבי, מתירני, מעורב וחומרי, ועולמו הרוחני נחשף לקסם הביקורת ללא גבול. תורות חדשות פותחות לו אשנבים לעולמות חדשים ויפים. אני מתייחס כאן בעיקר לבנים, כי אצלם בעיית הניכור לעולם האקדמי חריפה בהרבה מאשר אצל הבנות, מסיבות שלא הצלחתי להבין עד הסוף.



אין טעם באוניברסיטה מטעם

קיימים מוסדות אקדמיים דתיים. יש מכללות לחינוך, בהן משולבים תלמידי ישיבה, אבל מכללות אלו מיועדות רק לבחורים המעוניינים להיות מורים בעתיד. באקדמיה ממש ישנם שני מוסדות עיקריים: אוניברסיטת "בר אילן" ובית הספר הגבוה לטכנולוגיה. "בר אילן" היא מן האוניברסיטאות הגדולות בארץ. ייחודיותה בכך שכל סטודנט חייב להשתתף במספר קורסים ביהדות. דבר זה חיובי מאוד, בעיקר עבור הציבור החילוני הגדול הלומד שם. לסטודנט הדתי, לרוב אין קורסים אלה מעניקים את החיזוק הרוחני שהוא זקוק לו. ב"בר אילן" קיים גם המכון הגבוה לתורה, שמעניק חיזוק רוחני חשוב ולמדנות תורנית מעמיקה. אבל האפשרות להתקבל לשם מוגבלת מאוד, ובנוסף, הלימוד ב"כולל" אינו מתאים לכל אחד.

בית הספר הגבוה לטכנולוגיה ("מכון לב") הוא מוסד לבנים בלבד (בנות לומדות בקמפוסים אחרים), ומעצם הגדרתו, הוא מוסד תורני יותר: מתקבלים סטודנטים דתיים בלבד, בעלי מוטיבציה ללימוד תורה, וכל אחד משתתף בלימוד תורה ישיבתי לכל דבר. אין ספק, שמוסד זה עונה על הצרכים שציינתי למעלה. בית הספר לטכנולוגיה נוסד לפני יותר משלושים שנה, למטרה זו. אולם גם שם, יש סטודנטים שהתרגלו לצורה שונה במקצת בלימוד התורה. בעיה אחרת לתחומי הלימוד המצומצמים ב"מכון לב" (למקצועות הטכנולוגיה ומקצת מדעי החברה בלבד). לכן היום, אין למוסד זה מענה מוחלט.

כמה ראשי ישיבה פנו אלי בהצעה להקים אוניברסיטה חדשה בישראל, "אוניברסיטה אמונית", כפי שכינה זאת ראש ישיבה אחד, "אוניברסיטה תורנית" כפי שקרא לה חברו, "אוניברסיטה עם יראת שמים", או "אוניברסיטה עם דרך ארץ", בפיו של ראש ישיבה, המכיר את היהדות האורתודוקסית בחו"ל.

נראה לי שרעיון זה אינו מציאותי. יש היום מספיק אוניברסיטאות בארץ ביחס לגודל האוכלוסייה. יש כבר שני מוסדות השואפים להיהפך לאוניברסיטה: המכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל, ו"מכללת הגליל". למרות לחצים כבדים ורמה אקדמית נאותה, עדיין מתנגדת המועצה להשכלה גבוהה, משיקולים שונים, להקמת אוניברסיטה נוספת. בנוסף, הקמת אוניברסיטה דורשת תשתית עצומה הן כספית והן מבחינת כוח אדם. קשה מאוד למצוא חוקרים בעלי מוניטין בינלאומי, נכון לכל תחומי המחקר כמעט. גם האוניברסיטאות הוותיקות משקיעות מאמצים רבים במציאת חוקרים בעלי שם. יש לזכור שהעיקר באוניברסיטה איננו ההוראה, אלא המחקר. ללא מחקר פעיל ורציני, המוסד נהפך מהר מאוד למכללה סוג-ב'.



די לשלילה האוטומטית

הפתרון שלי הפוך: אני מציע, בראש ובראשונה, שינוי גישה כלפי האקדמיה. די לשלילה האוטומטית. אינני אומר שהכל מושלם באקדמיה, אבל ניתן לקחת משם דברים חיוביים.

אני מציע להקים מסגרות בתוך הישיבות עצמן, לבחורים המעוניינים בלימודים אקדמיים מחד גיסא, מבלי לעזוב את המסגרת הישיבתית מאידך גיסא. כפי שאמר לי ראש ישיבה אחד: אם אותה מסגרת תהיה בנויה היטב, אין צורך שבחור ימתין שבע שנים, עד שיורשה לחשוב על האוניברסיטה. חשוב לזכור שבגיל 25, קשה יותר לבחור (שהוא, בדרך כלל, כבר אברך), להתחיל ללמוד משהו רציני. כמו כן, עוצמת היצירתיות מתמעטת.

המסגרת הראויה תתחלק לשלוש: יש לפתוח מכינות ישיבתיות לאוניברסיטה (בדומה למכינות הצבאיות). במכינות אלה, תיתן הישיבה, בנוסף ללימוד התורה, את הכלים הרוחניים וההשקפתיים להתמודדות העתידית מול האקדמיה.

למשך התקופה בה נמצא הבחור באוניברסיטה, יש להקים מסגרת לשמירה על קשר קבוע ורצוף בין הסטודנט, לבין הישיבה. מסגרת זו תכלול שיעורים קבועים בקמפוס או בישיבה, הכוללים אלטרנטיבה לגישה הפשטנית של ההשקפה המדעית. יש לארגן שבתות בישיבה ופעולות מגוונות נוספות.

גם את התקופה שלאחר סיום הלימודים האקדמיים אסור להזניח: יש לפתוח תוכניות ישיבתיות לבוגרי ומוסמכי האוניברסיטה, עם תוכן תורני עמוק ואינטלקטואלי, המכין ומלווה את הבוגר בצעדיו הראשונים כמנהיג.

צעדים אלה יאפשרו לכל אחד ללמוד בכל מוסד, כל מקצוע, מבלי לפגוע בלימוד התורה. כל ראש ישיבה יוכל לבנות תוכנית לימודי קודש, המתאימה להשקפותיו הרוחניות. זו הדרך הפשוטה והישרה ביותר להכשיר דורות של תלמידי חכמים, בעלי השכלה כללית אמיתית ורחבה, לצד יראת שמיים; מנהיגים המהווים אלטרנטיבה לשלטון הממסדי החילוני הפוסט-ציוני והבורגני. אותם בוגרים עתידיים הם המועמדים המתאימים והטובים ביותר להיות החלוצים החדשים, ולהנהיג את עם ישראל בארץ ישראל.

בעזרת ה' נזכה למנהיגים שיוכיחו כי ניתן להשתית ולנהל את חיינו במדינת ישראל, גם במציאות הנוכחית, על אדני התורה, ולרומם את ערך חיי הציבור למדרגה של אחדות וקידוש ה'. זו תהיה שותפותנו בבנייה האמיתית של מדינת ישראל.

גם וגם
לצערי אני מסכים אתך. בסופו של דבר כולנו יצורים חברתיים וידועים דברי הרמב"ם בנידון.
יתכן והחולשה של הישיבות נובעת מכך שאינן מכינות את תלמידיהם ליום שאחרי. בישיבות הליטאיות זו אידיאולוגיה שאין עולם כלל מחוץ לישיבה אבל גם בישיבות ההסדר מושפעות מכך. אמנם המכינות ניסו להכשחר את תלמידיהם לחיי הצבא אבל הן כל כך סוגדות לצבא שהם לא מצליחות לגדל אופוזיציה מבפנים.

תוקן על ידי - אריק123 - 14/11/2005 10:50:41

אולי יענו, ואולי לא. אלה שציפו שהקצינים הדתיים יהוו חיל חלוץ להשתלטות דתית על הצבא התאכזבו לגלות שאלה שנכנסו אל המערכת ונשארו בה מזדהים איתה במידה מספקת כדי לא לענות לציפיותיהם של המעודדים מבחוץ.

יש להעיר, אגב, שהתפישה לפיה בחור שלמד חמש שנים ויותר בישיבה זקוק לאיזו מכינה כדי לעמוד באתגר הרוחני של האוניברסיטה, ולתמיכה מתמדת של מסגרות דתיות תוך כדי ואחרי הלימודים, מעבר לכך שהיא פטרונית ומעמידה באור מגוחך את הרצון לטפח מנהיגים, מעידה גם על חולשה רצינית מאד של הישיבות (לפחות כפי שהן נתפשות בעיני מרצבך).

מייסדי המוסדות יבנו אותם על פינ שאיפותיהם ואם הם יענו גם של שאיפות התלמידים, התלמידים יבואו ובסופו של דבר גם יענו באיזו מידה על שאיפות המיסדים.

מחבר המכתב טועה מראש בכיוון בו הוא הולך. הוא מעונין לתת הכשרה אוניברסיטאית לא משום שהוא מאמין בהשכלה רחבה כדבר הכרחי לאישיות דתית שלמה, אלא משום שהוא מעונין להכין קאדר של בוגרי אוניברסיטאות יראי שמיים שיוכלו להשתלט על מוסדות המדינה. מה שיכול לעבוד בגיל שמונה עשרה כבר לא עובד בגיל עשרים וחמש; מעטים יכוונו את חייהם על פי ציפיות כאלה.