נבואה - היתה או לא היתה?

ספרי הנביאים אינם חופשיים מנבואות
שלכאורהלא זכו להתגשם כלל. כך נכתב בספר יחזקאל )כו,ג-יד(:

"לכן כה אמר אדני ה': הנני עליך צור, והעליתי עליך גוים רבים כהעלות הים
לגליו.ושחתו חמות צור, והרסו מגדליה, וסחיתי עפרה ממנה, ונתתי אותה
לצחיחסלע. משטח חרמים תהיה בתוך הים, כי אני דברתי, נאם אדני ה',
והיתהלבז לגוים. ובנותיה אשר בשדה - בחרב תהרגנה, וידעו כי אני ה'".

"כי כה אמר אדני ה': הנני מביא אל צור ]את[ נבוכדראצר מלך בבל מצפון,
מלךמלכים בסוס וברכב ובפרשים וקהל ועם רב. בנותיך בשדה - בחרב יהרג,
ונתןעליך דיק ושפך עליך סוללה, והקים עליך צנה. ומחי קבלו יתן
בחמותיך,ומגדלתיך יתץ בחרבותיו. משפעת סוסיו יכסך אבקם, מקול פרש
וגלגלורכב תרעשנה חומותיך בבואו בשעריך, כמבואי עיר מבקעה. בפרסות
סוסיוירמס את כל חוצותיך, עמך בחרב יהרג, ומצבות עוזך לארץ תרד. ושללו
חילךובזזו רכלתך והרסו חומותיך ובתי חמדתך יתצו, ואבניך ועציך ועפרך
בתוךמים ישימו. והשבתי המון שיריך, וקול כינוריך לא ישמע עוד. ונתתיך
לצחיחסלע, משטח חרמים תהיה, לא תיבנה עוד, כי אני ה' דברתי, נאום אדני
ה'."

נבוכדנאצר מלך בבל )"נבוכדראצר" ביחזקאל - נוסח שונה( אמנם שם מצור על
העירצור בשנים 585-573 לפנה"ס - אולם מצור זה לא צלח בידו, וצור נשארה
בלתיכבושה עד שאלכסנדר הגדול הצליח לכבשה ב-233 לפנה"ס. היה זה
אלכסנדר,לא נבוכדנאצר, שהצליח לשבור את חומות צור ולהרוס את הישובים
המרוחקיםממנה. אולם גם אלכסנדר לא הרס את צור לגמרי, ולא הפך אותה
"לצחיחסלע... לא תיבנה עוד". צור קיימת עד היום הזה, ותופסת בשטחה את
רובהעיר הפניקית הקדומה. אוכלוסיית צור גם גדלה מ-000,61 תושבים
ב-1691ל-000,07 בשנת .1991 ורק בזמן מסעי הצלב, ב-4211 לספירה, חוותה
צור,לראשונה, מלחמה עם קואליציית "עם רב", וזה ארע זמן רב לאחר מות
נובכדנאצרTyre) Britannica, .(Encyclopaedia למעשה מודה יחזקאל עצמו
בכשלוןנבואתו על צור:

"בן-אדם, נבוכדראצר מלך בבל העביר את חילו עבודה גדולה אל צר, כל ראש
מקרחוכל כתף מרוטה, ושכר לא היה לו ולחילו מצר, על העבדה אשר עבד
עליה")יחזקאל כט,יח(.

]כמובן שיודע אני שרבנינו ניסו להסביר פסוקים אלה באופן שימנע מנבואת
נפילתצור להיראות כנבואת שקר: רד"ק כתב בפירושו לפסוק זה: "כי כשכבש
נבוכדנאצרצור ושלל שללה, בא הים על העיר ושטף כל השלל, כי נגזר עליה
לשטוףהים כל אנשיה וחילה, והנה חיל נבוכדנאצר טרחו ויגעו לשווא". וגם
רש"יהעלה פירוש דומה. אולם יש לשים לב שבמציאות עצמה לא הצליח
נבוכדנאצרלכבוש את צור, וכל עושרה של צור מעולם לא נשטף לתוך הים.
לכאורהנסבל יותר להודות כיחזקאל, שנבואתו לא התגשמה )מטעמים כלשהם(,
מאשרלהציג מאמץ מחשבתי, יצירתי בטיבו אך שקוף בכוונתו, שכל כולו נועד
"להציל"את הנביא מנבואת השקר שלו. גישה זו מעמתת אותנו ישירות עם
השאלה:האם או הכיצד יכולה הנבואה לשגות?[
כפיצויעל ההפסד במערכה נגד צור, מבטיח יחזקאל לנבוכדנאצר - בשם ה',
כמובן- את מצרים:

"לכן כה אמר אדני ה': הנני נותן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים, ונשא
המנהושלל שללה ובזז בזה והיתה שכר לחילו. פעלתו אשר עבד בה נתתי לו,
אתארץ מצרים אשר עשו לי, נאום אדני ה'. ביום ההוא אצמיח קרן
לבית-ישראל,ולך אתן פתחון פה בתוכם, וידעו כי אני ה' " )יחזקאל
כט,יט-כא(.

אולם נבוכדנאצר מעולם לא הצליח לכבוש את מצרים ולבזוז אותה כ"שכר
לחילו".כך שנבואת יחזקאל זו' גם היא נראית כנבואה שלא זכתה להתגשם



מה דעתכם?

ריב

האם הד ציניות בדבריך או שמא יש לומר כעין דברי חז"ל האי צורבא מדרבנן ריתחא דאורייתא מרתיחא ליה, וכשלעצמי הרי אני קורא תמיד ואת והב בסופה.

הדיון בנבואה מקומו באשכול אחר או בתיבה אישית, אך לחיבת הקדש ולחיבת רבינו הגדול, אציגה פירורים משולחן גבוה.

בשיטת הרמב"ם יש לעמוד על שני מימדים:
במישור האנתרופולוגי, הרמב"ם מציג את הנבואה כידוע כביטוי של הכרת ה', בהקשר לכך רצונו להעמיד את הנבואה על המימד הטבעי, כפרי עבודת ה' ומאמצו הבחירי של האדם, וניתוחו אותה כפי שהוא עצמו מציין במורה מבוסס על מושג החלום המכונה אחד משישים בנבואה.

עם זאת,יש לעמוד על כך שיש לציבור חובה לשמוע לנביא, מכוון זה יש לבחון את יסוד השליחות שבנבואה (גם אם הוא כפוי על הנביא - אם כי יש בכך לא מעט קשיים), עיקר משמעותו הוא בצווי הרובץ על הציבור לשמוע לנביא, שהרי לדוגמה אין יוצאים למלחמה עד שנועצים גם בנביא, הרי שעל הציבור לגשת לנביא להיוועץ בו, וכאן הבן שואל: אם כל הענין הוא רק הכרתו של הנביא, א"כ מדוע לא מספיק להיוועץ בסנהדרין ויש להיוועץ גם בנביא, ובמה הערך הייחודי שלו (אכן, ליבוביץ לשיטתו דומני לא ראה מבחינה מהותית כל הבדל בין השניים, תקני אותי אם אני טועה)?
מכאן, שאי אפשר להתעלם מיסוד השליחות -  לכל הפחות לתפקידו במערכת הדתית בהקשר של השומעים המתממש עד לצווי ייחודי-
כך גם מאמצו של הרמב"ם לדון באימות הנבואה עיקרו קשור ליסוד זה, ולא לשאלת האימות הפנימית של הנביא.
אף שאלת היחס בין מתן תורה להוראת שעה, מניח כנק' מוצא את הפאן של השליחות, שהרי יש להבחין בין הכרת ה' של חכם שכלל לא מעלה את שאלת מידת ההרמטיות של התורה לבין שאלת הוראת שעה של הנביא.
אגב, ראוי לציין שמשה נקרא אצל הרמב"ם = השליח!!!
אכן, דומני שר' אברהם בספרו מלחמות ה' (איננו תחת ידי) נדרש להבחנה בין נבואת שליחות לכשאינה כזו, והרי זה גם ההבדל בין נבואת האבות לנבואת משה והנביאים שנקבעו לדורות.
עכ"פ אי אפשר להתעלם מיסוד זה, וכאמור יש לדון בו במקום נפרד.
טענתי על דרשתו שליבוביץ' נוגעת ליסוד אחד ממנו את מתעלמת - אתמהה! והוא ההבחנה הקטגורית הברורה בין האונטי לאפסטמי והאתי (ראי לעיל), הבחנה זו לא עלתה על דעת הרמב"ם שלא הכיר את תפישת קנט.
אדרבה כל ההנחה של הרמב"ם על אחדות שכל משכיל מושכל מבוססת על תובנה הפוכה - (ראי לדוגמה במאמר הביקורת המצויין של פרופסור רביצקי על הרי"ד סולובייציק, ספר היובל לכבוד הגרי"ד סולובייצי'ק, א, תשמ"ד, עמ' קכה-קנא, ואינו תחת ידי כדי להעתיקו כאן, שם הוא מבקר בסכינא חריפא את נסיונו של הגרי"ד לשדך, בין תובנה קנטיאנית לבין תובנת הרמב"ם.)

ובכן כמתעסק, אולי זו ההזדמנות שתאמר לנו מהו הדרש שלך ברמב"ם  לגבי תפיסתו את הנבואה?

ויש כאן שאלה עיקרית : מה מהות הנביא על פי הרמב"ם, שכן, אם המהות היא כפי שכתבתי : הכרת  ה' - האם ישאר מקום לדרש אחר שיהיה גם הוא לגיטימי?

הרב מיכי, והבעלעבמיו ודאי יחלקו עלי, כפי שממללא ציין, אבל יסוד הנחתם מובן והוא שמהותו של הנביא היא בשליחותו לכן גם בלעם הרשע יחשב בעיניהם לנביא, ואולי אף גדול ממשה כי כך קראו באיזה מדרש, ואף הדרש שלהם יחשב לגיטימי, והרמב"ן יעמוד לצידם.

ריב
אין ביננו כל מחלוקת -

אמנם יש להעיר שגם פירושו של ליבוביץ' ברמב"ם לענ"ד הוא דרוש, אך גם זה לגטימי.

כמתעסק,

שערי הדרש לא ננעלו, המשמעות היא עניין להבנה - כבר עמדתי על כך שליבוביץ' נתלה על המקור החז"לי בעקבות תפיסתו של הרמב"ם את הנבואה שהיא איננה פונקציה מסוימת, והנביא אינו ממלא תפקיד מסוים, אלא הוא האדם בעל התכונה של נבואה, ומהותה של תכונה זו היא הכרת ה', שלגבי הנביא היא התוכן הבלעדי של עולמו וחייו - למה אי אפשר להבין את המקור החז"לי במשמעות על פי ליבוביץ'? למה לחשוב שאי אפשר שחכמי התוספות יעלו על דעתם שצפיית העתיד אין לה שום תוכן דתי?  וכבר הפניתי לדבריו של הרמב"ם במו"נ פל"ח חלק שני) חכמי התוספות לא היו מודעים לכך שהנבואה לגבי יאשיהו לא נתקיימה? זה שהנבואה היא פרי של תפיסה דתית, איננה סותרת  את היחס בין המצוי לרצוי ולראוי -

ועיין בירושלמי מסכת מכות פ"ב ה"ו נאמר:

"שאלו לחוכמה - חוטא מהו עונשו?
אמרה להם: "חטאים תרדוף רעה"
שאלו לנבואה - חוטא מהו עונשו?
אמרה להם: "הנפש החוטאת תמות"
שאלו לקודשא בריך הוא - חוטא מהו עונשו?
אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו..

אל שלוש "כתובות" הופנתה השאלה בדבר עונשו של החוטא, והלוא דברי החוכמה שבתנ"ך נכתבו ברוח הקודש ומהווים ביטוי למחשבת הבורא, אף דברי הנבואה שבתנ"ך אינם אלא דבריו של הבורא עצמו, כיצד יתכן אם כן, שהבורא ישיב תשובה משל עצמו השונה מדברי החוכמה והנבואה גם יחד?

לבקשת ממללא

את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים זכה מוסיפים לו לא זכה פוחתין לו אמרו לו לרבי עקיבא הרי הוא אומר והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה אמר להם משלו הוסיפו לו תדע שהרי נביא עומד ומתנבא (מלכים א יג) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדיין לא נולד מנשה

תוס' ד"ה תדע שהרי נביא עומד וא"ת והלא אם לא התפלל חזקיהו על עצמו היה מת והיתה נבואה בטלה אלא ע"כ אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא א"כ היכי מוכח מכאן דמשלו הוסיפו לו אפילו לא הוסיפו לו משלו וחיה כבר כל שנותיו שנגזרו לו מה שלא נתקיימה הנבואה לפי שחטא ואילו לא חטא ונשא אשה בשנים הראשונים היה מוליד ואר"י דשמא הדורות נגזרו להולד באותו הזמן ובאותו הפרק שהם נולדים ובשני התוספת נגזר לו להוליד מנשה

לתשומת לב, הנבואה כאן אינה נוגעת לחזקיה אלא זו נבואת פורענות לירבעם על המזבח אשר בנה ואעפ"כ הבינו תוס' שאם לא היה חזקיהו מתפלל היה מת ולא היו נשרפות עצמות אדם על המזבח בבית אל

כמתעסק

לא קשיא כלל, ליבוביץ אינו תומך את טיעונו על תוס' אלא מתבסס עליהם בכך שאין צורך לחשוב שדבר הנביא מוכרח להתקיים, לשון אחר, תוס' שאלו את הקושיה וליבוביץ ענה את התירוץ    מאיר

ריב - דוקי בדברי , לא אמרתי שליבוביץ' לא ידע שחכמי התוס' לא הכירו את קנט, אלא טענתי שליבוביץ' לפי טענתו מקנה משמעות שונה מזו שהתכוונו לה חכמי התוס', והוא כדרכו נתלה במקור חזל"י אך לפי שיטתו למקור יש משמעות שונה.
שימי ליבך למקורות שצירפתי מדבריו, ולהדגשתי ואשוב עליה - לפי ליבוביץ' אין יחס בין המצוי לראוי ולכן הנבואה היא פרי של תפישה דתית בלבד. מה שוודאי לא עלה על דעתם של בעלי התוס' שכרבים מקדמוני ימי הביניים וכל שכן באשכנז ודאי תפשו שהמציאות היא בעלת כוון תכליתי ומוסרי ויד ה' מנהיגה אותה. 

ממללא,


ליבוביץ הסתמך בעיקר על הרמב"ם במו"נ כשהוא עומד על מהות הנביא כשנהג לצטט את התוספות.(ועיין בעיקר בפל"ח חלק שני ) ועיקר הקושיה היא לא למה הנבואה אינה מתממשת אם חוזרים בתשובה, אלא כיצד היא איננה מתממשת במקרה בו היא ראויה להתקיים, ובו מבטיח הנביא נבואה לטובה - כפי שהובטח ליעקב והוא חשש שמא יגרום החטא - או כפי שהובטח ליאשיהו שימות בשלום ובשיבה טובה, ולא כך היה!

כמתעסק,

כתבת במשפט המסיים את הודעתך:

"מעתה, דברים כגון אלו לא עלו על דעת התוס' שכלל לא הכירו את התובנות הקנטיאניות מהן
ליבוביץ' יוצא, ודי בזה."

נראה לי שאתה חוטא לאמת כשאתה מציג את הדברים כאילו ליבוביץ' התעלם  מהעובדה שחכמי התוספות לא הכירו את התובנות הקנטיאניותו וכך הוא כותב בדיון הפתיחה על תורת הנבואה על פי הרמב"ם ע' 35:

"המאמינים בישראל ידעו תמיד, שאם הנביא מדבר על העתיד, אין הוא מתכוון לומר לנו על מה שעתיד להיות, אלא הוא אומר לנו על מה שראוי להיות וצריך להיות...הניסוח הנפלא של התוספות, שהם רחוקים מפילוסופיה וגם לא הכירו פילוסופים, וכל עולמם לא היה כי אם עולם התלמוד, וזה מה שהם אומרים: 'אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות' ..ולא ניכנס כאן לדיון בשאלה האם מה שראוי להיות אמנם יהיה בפועל, שזוהי שאלה בפני עצמה..

הואיל והגענו לליבוביץ' יש להבין למה כוונתו - אם כי אינני מזדהה איתה, ולפיכך לא אאריך, לסיכום תמציתי בלשון בהירה, ראה: גילי זיון, דת ללא אשליה, תשס"ו. הספר מומלץ בחום ענינו ניתוח תפישות דתיות אורטודוקסיות חלוציות הקשורות לתובנות פוסט מודרניות. - לענ"ד אתגר אינטלקטואלי לכל אדם שלא ירא לחשוב. לדעת ליבוביץ': "המציאות הטבעית כולה היא אי רלוונטית מבחינה דתית = עולם כמנהגו נוהג; גלגולי החומר והאנרגיה בטבע מתרחשים לפי חוקיות אימננטית, שהיא אינדפרנטית מבחינה ערכית.אלוקים איננו מתגלה במציאות הטבעית, וראיית אצבע אלוקים בדבר מן הדברים המתרחשים בטבע - ריח של פאנטאיזם או פוליתיאזים נודף ממנה" (יהדות עמ' 358) " כשם שתופעות הטבע נובעות מן הכוחות הגלומים בטבע ומשילובם זה בזה, אף מאורעות ההיסטוריה האנושית נובעים מן הכוחות השונים והמנוגדים הטבועים בנפש האדם וממאבקיהם של בני אדם...על רקעה של מציאות שהם עצמם עיצבוה" (שם עמ' 91) כלומר, ליבוביץ' שולל היגדים המעניקים משמעות דתית אימננטית לאירועים היסטוריים ושלילת משמעות מטאפיזית מעובדות היסטוריות. לדעתו הראוי איננו נובע מהמצוי. לדעתו וזה הענין: התואר "מאורע דתי" הוא מאורע שהוא תוצאה של התודעה הדתית. לשון אחר ליבוביץ' מן ה"עובדות הדתיות" אל התודעה הדתית. "אין מאורע בהיסטוריה מקבל משמעות דתית אלא אם הוא מבטא תודעה דתית, ז"א: אם הוא תוצאה של התודעה הדתית - דעת ה' ועבודת ה' - של הנוטלים חלק במאורע זה" (יהדות עמ' 92) יתר על כן: "אני כופר במיתולוגיה של היסטוריה הכופה משהו, היסטוריה אינה יש אלא שם: השם שניתן למכלול מעשיהם של בני אדם...אין כאן יש, שבו גלומה חוקיות מסוימת המחייבת מהלכים מסוימים או מובילה לתכלית מסוימת (אמונה, עמ' 140) כלומר לדעתו אין כלל פשר תכליתי = טלאולוגי, לאונטי. די בדברים קצרים אלו כדי להראות שלדעת ליבוביץ' אין הנבואה הן אצל האומר והן אצל השומעים, אלא ביטוי לאופן של הכרה של התודעה הדתית. ממילא ברור שהמושג אין נביא מתנבא אלא על הראוי לפי ליבוביץ' מתפרש כך: אין הנביא אומר אלא את המשמעות הדתית אותה הוא מציע למאמינים לתת למציאות. וברור שממילא אין אצל ליבוביץ' כל שאלה לגבי התגשמות הנבואה בפועל הואיל ומדובר באופן של משמעות. מעתה, דברים כגון אלו לא עלו על דעת התוס' שכלל לא הכירו את התובנות הקנטיאניות מהן ליבוביץ' יוצא, ודי בזה.

מאיר,

אין לי ספרים לפני. אם תוכל להביא את לשון התוס' ותאפשר לנו ללבן את הסוגיא הזו אחת ולתמיד, תבורך.

ממללא

ליבוביץ נהג לציין לתוספות יבמות נ והוא צדק מאיר