אדם בריא מהו?

בריאות הגוף קלה יחסית להגדרה. המצב האופטימלי שבתיאוריה אפשר לשאוף אליו הוא כשכל המערכות עובדים כראוי ואין פרץ ואין צווחה. כשאדם נמצא במצב כזה נגדיר אותו שהוא בריא גופנית. אפשר לבדוק אצל רופאים אם המערכות בודקים כראוי וכל חריגה מתפקוד מושלם נתפסת כחסרון.

אבל מהו בריאות נפשית?

האם יש מצב נפשי אופטימלי שאנחנו אמורים לשאוף אליו?

אני חושב ששאלה זאת חשובה, משום שאנו, כיצורים השואפים לשלימות, מוטל עלינו לשאול האם אנחנו בריאים? וגם משום שלפעמים אנחנו רואים אדם, ונראה לנו שהוא לא בריא, בעוד שהוא טוען שהוא בריא לחלוטין. האם יש איזה שהוא קריטריונים אובייקטיבים שבהם ניתן למדוד בריאות נפשית?

אני לא רוצה לדון פה על אנשים שיש להם בעיות פסיכולוגיים כמו אובססיה או אנורקסיה או כל שאר מרעין בישין. אני מדבר פה אך ורק על אנשים שההתנהגות שלהם היא סבירה לחלוטין ושואל, האם יש מצב נפשי אופטימלי שאליו הם אמורים לשאוף?

ב"ה.

riv,

לענ"ד ולהבנתי, הציטוט שהבאת משמונה פרקים, אינו מלמד כי קושי בקיום מצווה כלשהי הינו קריטריון לחולי נפשי. נהפוך הוא: לאדם הבריא בנפשו יש גם יצר הרע, ועבודתו היא "מלחמת היצר". מלחמה היא דבר קשה. הבנתי היא שהרמב"ם מסביר שכוונת המצוות היא ליישר את הדעות / לתקן את המידות / לנצח במלחמה. (לשון הרמב"ם בציטוט הנ"ל: כדי שייחלש .., כדי שתסור..)
אדם שאין לו כל קושי, ייחשב, לדעתי, כחולה בנפשו (בעל "מרה שחורה" וכדומה).


chouteng,

< אם הדרך האמצעית הוא אכן אידיאל מושלם, למה הרמב"ם אומר שהוא לא תקף לגבי גאווה? >

אני נזכר שדרויאנוב מספר על אד"ם הכהן, שקודם פטירתו ציווה לתלמידיו לקרוא ל"חבריא קדישא". תמהו התלמידים: "רבנו, תורתך אתה עושה פלסתר?!". "חלילה", השיב, "רציתי להראות לכם שגם תורתי אין בה דבר"..

הרמב"ם מטיף בעד מיצוע ונגד הקצנה. האם תצפה ממנו שיהי'ה קיצוני בהטפתו?


תוקן על ידי - yirmiahu - 24/11/2005 17:48:31

באומרם: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך" שמא התכוונו לכך שאל יראה את עצמו אדם לעולם כנורמלי

chouteng,

עוד גישה מעניינת ניתן ללמוד מהאירוע הבא:

לפני כעשרים שנה, באחד מימי שישי אחר הצהרים, נקראתי בדחיפות לטלפון. מן הצד השני של הקו שמעתי הורים מודאגים. בנם, תלמיד ישיבה גבוהה, היה אמור להגיע זה מכבר לבית הוריו עם חבר אורח לשבת. השעה כבר מאוחרת, כשעה לפני השקיעה, והילד איננו.

הגעתי לחדרו של התלמיד בישיבה תוך דקות. שיחה קצרה עם חבריו לחדר רק הגדילה את התעלומה. הבחור נעדר מחדרו ומלימודיו מזה שלושה ימים, שקית התפילין שלו נשארה מיותמת בחדר, ולאיש מחבריו לא היה מושג לאן הוא נעלם. מועד כניסת השבת הלך והתקרב. אולם טרם שקיעת החמה ניתן היה לבצע שני בירורים נוספים. באותו שבוע התקיימו הפגנות בצפון העיר, והמשטרה ביצעה מעצרים נרחבים בין המפגינים. פניה למטה המשטרה במגרש הרוסים בירושלים, העלתה ששמו איננו כלול לא ברשימת העצורים ולא ברשימת נפגעי תאונות דרכים של הימים האחרונים.
השאלה היתה איך להתייחס למצב הזה. האם המצב מוגדר כפיקוח נפש? האם מותר לי, או האם אני אף מחוייב להתחיל בחיפושים ובניסיונות לאתר את הבחור בשבת, תוך כדי פעולות הכרוכות בחילול שבת?
. . .
ליוויתי את הגרש"ז אויערבאך לביתו, סיפרתי לו בפרוטרוט את הסיפור כולו.

תוך כדי דיבור שאל אותי הגרש"ז אויערבאך:

"האם הבחור הנעדר הוא נורמלי?"
ולפני שהספקתי לענות הוא ביטל את השאלה באומרו
"ואני כן נורמלי? לא ! זו לא שאלה !"

ומיד הורה להתייחס למצב כפיקוח נפש, לנסוע מייד ולהתחיל בכל הפעולות הנדרשות לנסות לאתר את הבחור כאילו יום חול היום.

http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA9/R0091195.asp#ftnref4

צאוטונג,


בכללי, החיבור, שמונה פרקים נכתב כהקדמה למסכת אבות - אז יותר הגיוני שתשאל מה דעתו של רבי לויטס איש יבנה בעניין הגאווה - "מאוד מאוד הווה שפל רוח שתקוות אנוש רמה" הרמב"ם בפירושו שם כותב כי מטבעו של האדם שהוא "בעל אגו גדול" שואף לכבוד לקניין, מפני שאדם קרוב אצל עצמו ויצרי לבבו מושכים אותו לצד תועלתו הפרטית, ויש לחשוש שמא יסור לצד היתר- ולכן כל המידות הקשורות בהן עדיף לנטות לצד החסר בהנהגותיו לצד הקיצוני שכנגד, כאילו ליכוף את יצרו להשתעבד לרצונו ולהתנהג לפנים משורת הדין.

ולגבי הנטיה לשפלות הרוח תמיד בפרט "שהענווה היא ממעלות המידות והיא ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח, ואין לה שם אחר רק ענווה. ולגאווה - יש שמות רבים בלשון עברי: גבה-לב, עיניים רמות, וגאה, ורם. ומשמות החכמים ז"ל: רוח גבוהה, וגסות רוח, ומתגאה, וכנגדן שפלות הרוח. וכבר בארנו בפרק הרביעי(= שמונה פרקים.

הרב רצון ערוסי: "התורה היא שהסדירה לנו את הדרך הממוצעת" (
http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=63596 ).

לפי זה, כל דברי הרמב"ם על "הדרך הממוצעת" הם תיאורטיים בלבד, אין להסיק מהם מסקנות מעשיות באופן ישיר, מסקנות מעשיות אפשר להסיק רק מהתורה, וכפי שכתבה ריב בתחילת דבריה.

riv:

אני תוהה עם האידיאל האריסטוטוליאני של הדרך האמצעית הוא אידיאל שנוהג במציאות או אידיאל המבוסס על מה שאריסטו חשב שנכון ולמעשה אין לו שום קשר עם המציאות. אם האידיאל נכון לעולם שבו אנחנו מתפקדים אז הוא חייב להיות תקף בכל התחומים ולא רק בתחום הנפשי. ואני שואל, האם מערכות הגוף כשהם פועלים בשלימות פועלים רק בדרך האמצעית. הריאות למשל לא מכבסות כל החמצן שמגיע לריאות אלא רק כעשרים אחוז ממנו. האם זה נקרא דרך האמצעית? מערכת העיכול לעומת זאת טוחנת את כל האוכל לפני שהיא מפרישה את זה לשאר מערכות הגוף, האם זה דרך אמצעית?

אם הדרך האמצעית הוא אכן אידיאל מושלם, למה הרמב"ם אומר שהוא לא תקף לגבי גאווה? (אגב, מה דעתו של אריסטו בעניין זה?)

האם המושג הדרך האמצעית הוא לא דומה למושג של עולם עליון מושלם שבו כל המהכלים הם בעיגול, מושג שהאסטרונומיה הפריכה לחלוטין.

ולמעשה, בהנחה שאנו רואים אדם שנוטה לאחד הקצוות בכל דבר שהוא, האם זה מעיד על חוסר בריאות נפשית? מי שלומד י"ח שעות ביום האם הוא חולה איך שהוא, או ההפך הוא בריא ביותר?

בסופו של דבר, הרעיון של הדרך האמצעית כשלעצמו נשמעת יפה ונכונה, אבל אני לא רואה דרך שבו אפשר להכל אותו על מכלול ההתנהגויות האפשרויות לאדם.

צ'אוט,

אני מוצאת שזו שאלה מרתקת.
נראה לי, שחשוב להבין שכל הגדרה אופטימלית או אידיאלית של "בריאות" ו"שלמות" (גופנית או נפשית), מוּנעת גם ע"י אידיאולוגיות פוליטיות (במובנה הרחב של הפוליטיקה). הדוגמא הקיצונית לעניין זה, יכולה להיות מגרמניה הנאצית, בה מי שהיה קומוניסט, למשל, נחשב כחולה נפש ו"טופל" בהתאם.