| נשלח ב-24/11/2005 13:11 |
 |
| |
מינוי הלל - בבלי מול ירושלמי (לבאבא)
שלושה סיפורים מוכרים לנו מספרות חז"ל על מינויו של הלל לנשיא – בתוספתא פסחא פ"ד הל' יג-יד, בירושלמי פסחים פ"ו ה"א ובבבלי פסחים סו ע"א. בדברי הבאים אנסה להבין את שלושת הסיפורים, כל אחד לעצמו, ולהשוות ביניהם. ההשוואה תיעשה בכלים ספרותיים, אך עיקרה בהבנת ההבדלים האידיאולוגיים-ערכיים בין הסיפורים השונים.
[החלקים המקבילים בכל הסיפורים, מסומנים באותיות, ע"פ מקומם בסיפור הראשון, לצורך הקלה על הבנת המבנה.]
הדברים אמורים להוות פתיחה לעיון ולדיון.
א. תוספתא פסחא פרק ד, הל' יג-יד (ליברמן)
[א] פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שאלו את הלל הזקן פסח מהו שידחה את השבת
[ב] אמ' להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת הרבה משלש מאות פסחים יש לנו בשנה ודוחין את השבת חברו עליו כל העזרה אמ' להם תמיד קרבן צבור ופסח קרבן צבור מה תמיד קרבן צבור ודוחה את השבת אף פסח קרבן צבור דוחה את השבת.
דבר אחר נאמר בתמיד מועדו ונאמ' בפסח מועדו מה תמיד שנאמ' בו מועדו דוחה את השבת אף פסח שנ' בו מועדו דוחה את השבת ועוד קל וחומר ומה תמיד שאין חייבין עליו כרת דוחה את השבת פסח שחייבין עליו כרת אינו דין שידחה את השבת ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת ולא פסח ראשון אלא פסח שני ולא פסח צבור אלא פסח יחיד
[ג] אמרו לו מה יהא על העם שלא הביאו סכינין ופסחין למקדש אמ' להם הניחו להם רוח הקדש עליהם אם אין נביאין הן בני נביאין הן מה עשו ישראל באותה שעה מי שפסחו טלה טמנו בצמרו גדי קשרו בין קרניו והביאו סכינין ופסחים למקדש ושחטו את פסחיהן
[ד] בו ביום מינו את הלל נשיא והיה מורה להם בהלכות פסח.
הסיפור נפתח במה שנראה כ"שאלת רב" – המציאות מזמנת קושיה, והיא מועברת לפיתחו של אדם ספציפי, שנבחר לענות עליה. השואלים עלומים ("שאלו") אבל הנשאל, כך משתמע מדברי המספר, ידוע ומוכר ("הלל הזקן"). לכאורה, אין אנו אמורים להכיר את הנשאל, שרק בסופו של הסיפור יעלה לגדולה, אבל למעשה, המספר מסגיר את הכרותו הקודמת עם הגיבור, והוא מכנה אותו בתואר שנדמה כתואר כבוד.
הסיפור הזה, מצומצם ומתומצת, אך נקל לראות בו מבנה מסודר ומובנה של "עליה לגדולה" – אדם נבחר לענות על שאלות, ואם ישיב נכונה ויעבור את ה"מבחן", הוא ימונה לנשיא (מבנה המזכיר את הדפוס הידוע מסיפורי העם, על האביר המחוייב בפתרון חידה, לפני שיזכה בבת המלך ובכתר המלכות).
סופו של הסיפור במינויו של הלל לנשיא ובתפקידו כמורה הוראה בהלכות הפסח. באופן ספרותי, ניתן לומר כי זוהי מטרתו של הסיפור והשורה התחתונה שלו – מי ראוי להורות בהלכות הפסח? זה שמסוגל להשיב לשאלה ההלכתית, לשלוט בדרכי הלימוד ההלכתיות, ולהגיב בחכמה וביצירתיות לקושיות פרקטיות שמזמנת המציאות.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2005 20:48 |
|
| |
.
" ... אינני מאמין בקסם, כפי שאינני מאמין באסטרולוגיה. אני בן מזל שור, ואנו - בני מזל שור - לא מאמינים בשטויות מיסטיות כאלו."
(ט. פראצ'ט. מתוך נאום בכנס נובאקום, 1985, תחת הכותרת "מדוע גנדאלף מעולם לא התחתן" )
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2005 19:06 |
|
| |
לאמשלום, שהביאה
למנלן, שביקש
ולחובבי ספרות יפה וסיפורים אמיתיים –
תרגום הקטע, מתוך התרגום העברי של חגי ברקת, מכשפות בחוץ-לארץ, הוצאת כנרת:
***
סיפורים קיימים באופן עצמאי, הם לא תלויים במספריהם. אם אתה יודע זאת, הידע הוא כוח.
סיפורים, סרטים ענקיים מתנופפים של חלל-זמן מעוצב, מרחפים ומתפתלים סביב היקום עוד משחר הימים. והם התפתחו. החלשים נכחדו והחזקים שרדו והשמינו ככל שסופרו שוב ושוב סיפורים, מתפתלים ומרחפים באפילה.
ועצם קיומם עוטף את התוהו ובוהו הנקרא היסטוריה בתבנית שקופה אך עקשנית. סיפורים חורצים חריצים עמוקים מספיק כדי שאנשים ילכו בעקבותיהם, באותו האופן שמים זורמים במורדות ערוצים חצובים בהר. ובכל פעם שחוצים שחקנים חדשים את דרכו של הסיפור, הולכים החריצים ומעמיקים.
הדבר נקרא תיאוריית העלילה הסיבתית, והכוונה היא שסיפור, ברגע שמתחילים לספר אותו, לובש צורה. הוא אוסף בדרכו את כל התנודות והשינויים מכל הפעמים שהוא סופר.
זו הסיבה שבגללה ההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב.
לכן גנבו אלפי גיבורים את האש מן האלים. אלפי זאבים טרפו את סבתא, אלפי נסיכות נושקו. מיליוני שחקנים בלתי מודעים עברו מבלי דעת בשבילי הסיפור.
כעת בלתי אפשרי הוא, בשביל בנו השלישי, הצעיר ביותר, של מלך כלשהו להיכשל במשימה שכבר נכשלו בה אחיו הבוגרים.
לסיפורים לא אכפת מי משתתף בהם. כל שחשוב הוא שהסיפור יסופר, שהסיפור יחזור על עצמו. או, אם אתם מעדיפים לחשוב על כך באופן כזה: סיפורים הם יצורים פרזיטיים, מעוותים חיים כדי לשרת אך ורק את הסיפור עצמו.
נוהל שכן
זה כאן!
תוקן על ידי - השכן - 26/11/2005 19:40:06
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2005 18:58 |
|
| |
רבותי, אולי יתנדב מישהו לתרגם לשפתנו לפחות את המסר שנותן הציטוט של אמשלום, עבור הנבערים מדעת אנגלית כמוני?
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2005 18:54 |
|
| |
אמשלום,
ומי יבוא אחרי המלך?
אין כמו ציטוט מפראצ'ט להתחיל איתו את השבוע...
נוהל שכן
זה כאן!
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2005 18:02 |
|
| |
People think that stories are shaped by people. In fact, it's the other way around.
Stories exist independently of their players. If you know that, the knowledge is power.
Stories, great flapping ribbons of shaped space-time, have been blowing and uncoiling around the universe since the beginning of time. And they have evolved. The weakest have died and the strongest have survived and they have grown fat on the retelling… stories, twisting and blowing through the darkness.
And their very existence overlays a faint but insistent pattern on the chaos that is history. Stories etch grooves deep enough for people to follow in the same way that water follows certain paths down a mountainside. And every time fresh actors tread the path of the story, the groove runs deeper.
This is called the theory of narrative causality and it means that a story, once started, takes a shape. It picks up all the vibrations of all the other workings of that atory that have ever been….
It is now impossible for the third and youngest son of any king, if he should embark on a quest which has so far claimed his older brothers, not to succeed.
Stories don't care who takes part in them. All that matters is that the story gets told, that the story repeats. Or, if you prefer to think of it like this: stories are a parasitical life form, warping lives in the service only of the story itself.
(Terry Pratchett, Witches Abroad, p. 2-3)
[מוקדש לכל המתלבטים היה או לא היה, ואם היה אז איך היה...]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/11/2005 10:07 |
|
| |
אמשלום
|
|
|
|
| נשלח ב-25/11/2005 02:48 |
|
| |
אמשלום, יישר כוח !
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2005 19:01 |
|
| |
אמשלום
(הקדשת את האשכול לבבא בגלל התוספתא או הבבלי?)
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2005 18:44 |
|
| |
זה היה פירוש רב אשי ולא פירוש רש"י.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2005 18:36 |
|
| |
הבב"ת,
כנראה שכוונתך לסוגריים. בכן אמשלום ניחונה ביושר האינטלקטואלי לא להישחד מפני היופי הספרותי להעמיס בטקסט את מה שהיה יכול להתחשק להעמיס והשוותי את היושר הזה למהות של עצכח. הרי לשם מה בא עצכח? להבדיל בין מה שמזוהה לנו בזיהוי ישיר כאמת בל-חזור לבין מה שאך נוקטים כאמת לשם חינוך או נוחות. כך ניתן לנתח את מה שאנו נוקטים שאם זה אך משום נוחות הבה לא נקדש את זה כאמת השם. כן גם אם זה לשם חינוך האם זה שייך לחינוך בימינו לכל אחד מאיתנו. ואידך זיל גמור בעשרות אלפי הודעות!
הערה; זה היה פירוש אבן עזרא ולא רש"י
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2005 18:30 |
|
| |
דרוש כותב פירוש רש"י לדברי ווטו !
תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2005 17:17 |
|
| |
אמשלום,
אני קד מפני יושרך 
[הרי ההבדלה בין זיהוי ישיר ל"נקיטה", היא אם כל עצכ"ח וד"ל.]
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2005 16:31 |
|
| |
אמשלום.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2005 16:04 |
|
| |
השכן,
אם היו אומרים להלל כך בהתחלה לא היה סיפור, ולא היה תהליך למידה (של הלל ושל הקוראים/ות).
ולגבי פלפוליהם של אנשי א"י מול הלל - נדמה לי כי כתבתי כך לעיל, אולם אדגיש שוב: אני חושבת שיש כאן סיפור פולמוסי. חכמי א"י מנסים להוכיח (לעצמם? להלל? לקוראים/ות?) שהם אינם בוחרים בשיטת ה"שמועה" בגלל חולשתם בפלפול ה"בבלי", ולכן הם מראים להלל כי יש לאל ידם לנצח אותו ב"משחק" שלו. ע"י כך מודגשת בחירתם האידיאולוגית.
תוקן על ידי - אמשלום - 24/11/2005 16:03:24
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2005 15:57 |
|
| |
ווטו,
הבנתי.
זו אכן הערה מתודולוגית חשובה. היא נכונה לדעתי לכל שיטת קריאה, גם כאלה שנעשות שלא מדעת. וד"ל.
|
|
|
|
|
