פרשת השבוע - פירורים...
בס"ד מהו "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", הרי נכתב לנו בפרשה הקודמת (בראשית כ"ח, ז') "וישמע יעקב אל אביו וילך פדנה ארם" ולכאורה די היה לכתוב לאן הלך? שאלה זו שואל רש"י (*) "לא היה צריך לכתוב, אלא וילך יעקב חרנה. ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד, שיציאת צדיק מהמקום עושה רושם". רושם הינו רצון לחזור למצב שהרושם מאפיין. כאשר יש לנו רשימות ממצב טוב, אנו מבקשים לחזור למצב הזה. אומר לנו רש"י, שאם האדם עושה מעשים של דביקות, אפילו אם יוצא ממצב זה, שהרי לא תמיד ניתן לעשות מעשה בקביעות, אז נשארות לאדם רשימות ממצב זה ויש לו רצון לחזור אליו. ישאלו המקשים, הרי גם ממעשים לא כל כך כשרים יש לנו רושם ויש לנו שאיפה לחזור לקבל מהם הנאות, אף אם לא מוסריות הן, דהיינו לא כדרך שנמסרו לנו, שאמיתיות הן. האמת היא, שכל חוויה משאירה רושם, אלא שרושם הנובע מהטומאה אין לו קיום עד. לעומת זאת, הבטיחו לנו חז"ל ש"אין העדר ברוחני" (תע''ס חלק ב' פרק א' אות ד'). רוחניות הכוונה מידת השפעה, עשיית נחת רוח לבורא בדרך של אמונת חכמים. צריכים אנו לקבל, שהרושם שנשאר לנו מקדושה יש לו קיום, שהרי ברור לכל בעל אמונה, שלעתיד לבוא, במהרה בימינו, יבולע המוות לנצח ויבנה בית המקדש הפנימי בכל אחד מאתנו כפרטים ובכל האומה ככלל. יעקב יוצא מבאר שבע ממקום שבועה, מקום שטוב לו. יעקב למד בישיבה, עבד במסירות נפש עבודת ה'. הרגיש קירבה לקדושה ולפתע צריך הוא לצאת, ממה שרואה הוא כקדושה. נכפה עליו מצב של ירידה. כאשר נכפית על האדם ירידה בעבודת ה' או בהרגשת השלמות שלו, נמצא הוא במצב של חרון אף. זהו הכתוב "וילך חרנה". חרון-אף הינו כעס. אדם כועס, כאשר יש לו ציפיה מאדם מסוים או ממצב מסויים, או מהמציאות, או מהקב"ה, וציפיותיו אינן מתממשות. אז האדם כועס על אותו אובייקט מצופה. אם האדם היה יודע, שהכל תלוי בו עצמו, דהיינו בצורת הסתכלותו, אז ציפיותיו היו רק מעצמו, ממילא לא היה כועס על שום דבר מחוץ לעצמו. כל זמן שאדם כועס ישאל עצמו האם אני מאמין, שהכל תלוי בי? האם מאמין אני, שהכל השתקפות של אישיותי אני? אם כן, היכן צריך אני לתקן? מהי דרישתי מעצמי? איזו הזדמנות פרושה בפני? איזו עבודה אני יכול לעשות על עצמי? כאשר אדם מתבונן באופן זה צריך להתקרר מרוגזו על האחר. פרט לזאת, דע לך, שכפי שאומר בעל הסולם האדם צריך לדעת ש"אין עוד מלבדו". כאשר האדם כועס על דבר מה מחוץ לעצמו, הוא כועס על הקב"ה. ומי ירהיב עוז לעשות כזאת, שעליו אומרים חז''ל "כל מי שכועס, כל מיני גיהנום שולטים בו" (*). מהו "וילן שם כי בא השמש". בעבודה? "וילן שם כי בא השמש" – הנה יעקב אבינו יצא ממקום שבועה. ממצב מסופק למצב של ירידה, של חוסר שביעה ממצבו. הוא שכתוב וילן שם, כי בא השמש. השמש הוא מקור האור של ההטבה. הקשר עם הבורא. שינה הינה התמעטות קומתו הזקופה של האדם. במידתו של האדם יש קומה זקופה, ישיבה ושכיבה. מצב של שכיבה הוא היות הראש שהוא המוביל במדרגת הגוף, מאבד כל יכולת פעולה, כך שהאדם מגיע למדרגת בהמה, מאבד את בחינת המדבר שבו, האדם שבו. על כך כתבו חז"ל ששינה זה אחד משישים ממיתה. שינה הינה הסתלקות המודעות המזוהה עם חוקי הגשמיות של זמן תנועה ומקום, הסתלקות סביבת העבודה. איבוד הידיעות המקנות קשר עם ההכרה הרצופה של האדם בדבר היותו יצור בחירי, בעל יכולת עבודה לשם השגת מטרותיו. הגשמיות באה לתת לאדם מקום עבודה. נותנת היא לו למשל את האפשרות להכיל ב' הפכים בנושא אחד בזמן שונה. יעקב ששמשו שוקעת, לא די שיודע הוא שהולך הוא לחרן, למקום ירידה, לחוץ לארץ, אל מחוץ לרצון להשפיע נ"ר לבורא. מקור האור שבתוכו שוקע. האדם נמצא בתחושה של כל הכוחות אזלו לי. אני בדכאון מוחלט ואין לי כבר רצון אפילו לרצות. כל עולמי חרב עלי. אני לא רואה שום תקווה באופק. מה על האדם לעשות במצב כזה? מהו "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו". בעבודה? "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" – יעקב לוקח מאבני המקום. דהיינו, מההבנות של מקום זה של הירידה ושם אותם מראשותיו, במקום הראש שלו. נותן הוא למצב הירידה מקום חשיבות, ואף יותר מכך, את המקום הכי חשוב. זה הפתרון לאדם הנמצא במצב כזה. וצריך לזכור שהמדובר הוא בכל אחד מאיתנו. לכל אחד מאתנו מצבים של חולשה רגשית, של התמעטות בכוחות העבודה. במצב של יאוש ממקום המצאנו. במצב זה צריך האדם לקחת ידיעה זו, שהוא בירידה, ולדעת שירידה זו נחוצה לבנין בית המקדש שבתוכו. שירידה זו היא לצורך עליה, שחייבת היא להיות וטוב שהיא קיימת. ומי יהין לחשוב שירידה זה מצב טוב?! השאלה המתבקשת איך מגיעים להבנה כזו? מהו "וישכב במקום ההוא". בעבודה? "וישכב במקום ההוא" – לכאורה היינו מצפים, שיעקב יעמוד בזקיפות קומה במקום זה. אך באה התורה ללמדנו, שלידיעה זו אנו זקוקים, ליכולת להשכיב עצמנו. להיות במצב של כמו איבוד ההכרה. מצב של שקר עצמי, כאילו טוב לנו. זאת ניתן לעשות רק מעל הדעת, שהרי איך אני יכול לומר, שטוב לי כאשר כל ישותי סבל ויאוש?! זאת העבודה הנקראת מעל הדעת. זאת היא אמונה אמיתית. זוהי תכונת התם. על כן מיוחסת תכונה זו ליעקב איש תם. כדי שנצליח לקיים הרגשת אמונה זו בתוכנו, טוב שנזכיר לעצמנו את הסיפור של אותו בעל אחוזה, שהיו לו משרתים רבים. בין משרתיו היה יהודי בעל משפחה, העושה את עבודתו נאמנה. בעל האחוזה אהבו והיה מתיעץ עמו בכל. באותה אחוזה שימש גם מנהל חשבונות גוי, שהיה יד ימינו של בעל האחוזה. מנהל חשבונות זה שנא יהודים וחיפש כל הזדמנות להזיק להם. ביודעו, שבעל האחוזה אוהב את אותו יהודי, חשש אף לנסות לפגוע בו, מחשש שיבולע לו. לימים יצא בעל האחוזה לנסיעה דחופה אל מחוץ לארצו, על כן שם כממונה על כל רכושו ועבדיו את מנהל החשבונות. זה שפשף ידיו בהנאה לנוכח האפשרות, שהזדמנה לו לפגוע באותו יהודי, שהוא כל כך שנא. כאשר נשאר הוא המושל, העליל על היהודי עלילות שווא, וציווה על כן להכניסו למרתף ולהלקותו חמש מלקות במגלב על גבו החשוף. וכך עשה. חזר היהודי לביתו אבל וחפוי ראש, בוכה ומילל על מר גורלו וכל משפחתו אבל ומועקה. כאשר חזר בעל האחוזה, סיפר אותו מנהל חשבונות רשע את שלכאורה עולל היהודי. בעל האחוזה, שאהב את היהודי התקשה להאמין בחוסר נאמנותו וקרא לו לבירור הענין. לאחר ששמע את הכחשותיו הנמרצות של היהודי, ולאחר ברור מעמיק של העניין, הגיע למסקנה, שהיהודי אינו אשם כלל. על כן קרא למנהל החשבונות שלו וציווה עליו לתת אלף זהובים ליהודי על כל מכה שקיבל. חזר היהודי לביתו מילל בבכי. שאלה אותו אשתו האינך שמח על מה שקבלת ? ענה לה היהודי, אני עצוב על מה שלא קבלתי. אילו הייתי מקבל לכל הפחות עשר מלקות, היום הייתי יכול להיות בעל אחוזה בעצמי. והנמשל ברור. (מביא מעשה זה בעל הסולם בשינוי לשון בהקדמה לתע''ס אות ק''ח) נקודת אמונה זו, שהכל לטובה, שגם היסורים ניתנים לנו מלמעלה באהבה, כדי להעלות אותנו יותר גבוה, כדי לתת לנו שכר לעתיד לבוא. כל אלו צריכים להביאנו לשים מראשותינו את ההבנה שהירידה היא לטובה. איך מתראה לאדם הבנה זו? מהו סלם. בעבודה? "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה" – האדם יכול לראות בחלומו כנקודת שאיפה, אף אם נראית אוטופית, לא מציאותית. את המציאות, שיש קשר בין הארץ, דהיינו בין המקום הנמוך ביותר אליו הוא יכול להגיע, לשמים, שהיא תכליתו. כאשר אדם רואה שהוא נמצא בארץ, במצב שבו תארנו קודם, צריך הוא לחלום. לבטל את הכרתו ללכת למעלה מן הדעת ולומר יש סולם שאתו אפשר להגיע לשמים. יש דרך שתוביל אותי לשלמות, לישום התכלית לשמה אני קיים בעולם. לאושר המוחלט. יש קשר בין הרצון שלי, גם כאשר הוא חסר לגמרי, גם כאשר אני מרגיש יאוש מוחלט, לבין תכלית קיומי. למרות שאין לי שום תחושה, שום הבנה, שום רגש לגבי האמת, וכל רצוני הוא רק למלא את תאוותי הבהמיות, את אנוכיותי הקלוקלת. אני מקבל על עצמי גם אם זה חלום, את המציאות שיש תכלית, בראשה ניצב הבורא, ניתן להתחבר אליו. יש סולם העולה בית קל. רק במטרה הכללית בחייו של האדם וכן במטרות משנה פרטיות, על האדם בהיותו במצב של יאוש מעצמו, לחפש את הסולם. עצם בטחונו בכך, שיש דרך לצאת ממצבו, שיש אפשרות לעלות ממצבו, זה כבר מוציא את האדם מהיאוש ונותן בו מוטיבציה לעבודה. נותן בו את הכח להתחיל לפעול ולצאת ממצב היאוש. סולם זה מופיע בחלום. בא הכתוב לרמוז לנו, שהדרך בה האדם יכול לצאת ממצבו הטבעי, לטבע חדש הוא על ידי נס. התכונה המצויה בנו, הקרובה להוציאנו מהטבע האנוכי הוא הדמיון, הפועל כנגד הקוף דטומאה. זה כנגד זה עשה אותם. צריכים לדעת, שבדמיון העולה בגימטריא נס, טמונה כל האמת בשיא תפארתה. אמנם מופיעה היא אצלנו דרך השכל הרציונלי המקטינו למימדי עשייה אפשריים, מקטין הוא את שפעו בצינורות מדודים המגבילים את הדמיון למימדי הנתפס. מהווה השכל הקטנת עולם הדמיון המלא בשפעו עדן עולמים. שתי הפעולות שבשינה, נובעות מהִפַּרְדוּת הנשמה מהגוף בעת השינה. אז יורד הגוף לטיט ורפש והנשמה עולה למרום הקדושה העליונה בעזרת הדמיון, שנעשה במצב זה משוחרר מכבלי החושים. ככל שהורגל דמיון זה לפעול במסגרת של קדושה, משוחרר מדמיונות והזיות שוא המונחות מרצונות כוזבים, אז יזרח אור הדמיון בשפע עליון משוחרר מכבלי זמן תנועה ומקום. ימין ושמאל אלו בעבודה צריכים לזרוח כאחד. ישנם הרוצים לבטל את העבודה, בהיותם שקועים בשינה מתמדת. אזי מבקשים הללו את ביטול הגוף, רוצים הללו להבטל מההגבלות, מהבקורת ההכרחית של השכל, מקו שמאל. וישנם האחרים השמאליים הללו שמבקשים רק את דרך ההגבלות, דרך הגוף, ללא זריחת האמת כפי שמופיע מכח מדמיון. קרואים בעלי הדמיון בעיניהם כמרחפים, כלא מציאותיים ומעדיפים הללו להשאר בתוך רפש המגבלות הגופניות. זאת נביעה של הפחד באיבוד השליטה. מעדיפים הללו את הודאי. אך ראוי הללו שיבינו, שהוודאות אינה היסוד היחידי לחיי הרוח, לאמת, עד שלעיתים עדיף לאדם תוכן חשוב מסופק, מודאות שקרית או נחותה יותר. עם כל גודלו של הדמיון והשפע הנובע ממנו תלוי הוא בדבקותו לקדושה. דמיון לכל, שאינו דבוק לקדושה הוא מקור הליצנות ו"האמנות" המצויה, המשוללת אמת וזורקת את הווית האדם לייסורים וכליה מציאותית. סיכום בע"ה נמצא כולנו את הכוחות לראות גם במצבים הגרועים ביותר שלנו את היות מצבים אלו טובים. ואם לא נוכל לראות זאת בדעת, כרבי עקיבא, נשכיב עצמנו ונצייר בדמיוננו את הסולם שדרכו נעלה לרום המעלות, שהרי סולם זה קיים הוא בתוך כל אחד מאתנו. עלינו להאמין שהוא קיים, ושהוא מוביל אותנו השמיימה. לתכלית קיומנו. בע"ה נעלה בו, כל אחד מאתנו וכולנו כאחד למימוש העצמי שלנו כפרטים וכאומה. כך יזרח עלינו בע''ה אורו של משיח צדקינו. במהירה בימינו. אמן. http://www.hasulam.co.il/?P3526
תוקן על ידי mordechay1 ב- 16/06/2009 8:41:04
 |
|
|
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
