האם אדם יכול לתבוע את הוריו על פגמים?

עד שאתם דנים באדם אם נוח לא שלא נברא [בעל מום] משנברא [כך], אשנה מעט את הנתונים בשאלת הרב מיכי, ואזי נוכל לשוב לעיקר הדיון כשהרהורים חדשים מציפים את מוחותינו ומסעירים אותם:

אדם בעל נכות קשה ומציקה מנסה להתאבד. לאחר שחתך את ורידיו כשהוא תלוי על חבל מעל ללהבת האש, כשבגופו פועל כבר הרעל הממית שלגם וכו' וכו' כיד הדמיון הטובה (טובה?) עליכם, מגיע הרופא השכונתי ומציל את חייו.

נניח, שאין עקבות לנסיון ההתאבדות, ומצבו של מיודענו חזר לכבראשונה.

כעת אין הטיעון שלולא התערבות הרופא לא היה כאן תובע, חזק כל כך. התובע היה ונשאר. מצבו ידוע, וגם העדפתו את המוות ידועה ומוכחת. אמנם הוא העדיף שלא להיות עמנו עוד, ולולא התערבות הרופא היה מצליח - אבל זה שורש תביעתו.



נוהל שכן
זה כאן!

החקירה אודות אח מאותו אב או מאותו אב ואם לא מובנת לי.

אכן , לא שמתי לב (אבל אל תחשוב שהקדמתני בזה , אם יתעשת לינקי יתברר שעוד לפני שנתיים העליתי את הנושא עם כל הסברות שנאמרו כאן , באשכול של יהוסף על הפריה מתרומת זרע).

שוב עם האינטואיציה? התיאוריה על נשמות שבגוף בודאי אינה תיאוריה מציציאנית , יסודתה בהררי קודש. אמנם יש לומר שמכיוון שעל פי הקבלה נשמה אחת יכולה להתגלגל מספר פעמים בעולם הזה , מה שקובע לעניין הזהות הוא לבוש הנפש שנמשך מעצמות אביו ואמו כמבואר בתניא. אמנם עדיין אין זה מתיישב עם דבריך , שהרי לבוש הנפש תלוי בכמה האב מקדש עצמו בשעת תשמיש וצע"ג.

מייציץ,
הן הן חקירותיי לתשובתי למיימוני אתמול בלילה (בשעה 00:1). העליתי זאת רק כדי להשתעשע, אך אין לי הרבה מה לומר על כך. אולם נטיית לבי היא שאותו אדם הוא רק לאותם שני הורים.
אין לי נימוקים, וזו סתם אינטואיציה.
אפשר אולי לחשוב כאן על ההבדל בין אח מאב או מאם, לבין אח מאב ואם. למשל, אם אותו אב מוליד משתי נשים באותו רגע, האם זה בכלל אפשרי לפי תיאוריית הנשמות המייציציאנית? ויש לדון מצד כל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינו.
וכל זה הוא פלפולים (פ"א לא דגושה. ראה אשכול הרב עובדיה).

ושוב: מה אומר העולם לגבי השאלה האונטולוגית? נראה לי שיש בה בשר לדיון מעניין.


מיכי

נוגע לנושא:

שם המאמר: על תרומת ביציות, פונדקאות, הקפאת זרעו של רווק ונטילת זרע מן המת - שו"ת

המחבר: הרב זלמן נחמיה גולדברג משיב לחברי הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים

מקור: אסיא סה-סו, עמ' 45-49

קישור:
http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/Assia65-66/Assia65-66.08.asp#_ftn2

שאלה:

האם ראוי לאשר פונדקאות לאישה צעירה הסובלת ממחלה שתקצר את חייה, או שמא כדאי להימנע מהולדת יתום?


תשובה:

השאלה יוצאת מהנחה שעדיף שלא להיוולד מאשר להיוולד עם סיכון להתייתם בגיל צעיר. הנחה זו איננה ברורה אלא להיפך.

המגיד מדובנא הסביר עיקרון דומה במשל מעניין:
בעיירה אחת גרו שני אחים אחד עיוור ואחד חרש. העיוור נשא אישה טובה אך מכוערת מאד והחרש נשא אישה יפה אך בעלת פה צעקני, מקלל ורועש מאד.

יום אחד הגיע לעיירה רופא מומחה שהצליח לרפא את העיוור והחרש מעיוורונו ומחירשותו. לאחר הריפוי חייהם הפכו לגהינום, והם סירבו לשלם את שכר טרחתו של הרופא בטענה שהוא לא הועיל להם אלא אדרבא, הזיק להם והרס את חייהם.

הרופא תבע את שכרו וכאלטרנטיבה הציע לתקן מייד את ה"נזק", כלומר להחזיר לעיוור את עיוורונו ולחירש את חירשותו. כאן התנגדו האחים להצעת הרופא.

פסק אז הדיין: בהתנגדותכם להחזיר המצב לקדמותו, הוכחתם שבסופו של דבר הטיפול הביא יותר תועלת מנזק, וחובתכם לשלם שכר טרחת הרופא.

המגיד מדובנא הסביר במשל זה את המשנה במסכת אבות:

"על כרחך אתה חי
ועל כרחך אתה מת
ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון
לפני מלך מלכי המלכים"

אם האדם נולד על כורחו הרי הוא יכול להיפטר, לכאורה, מן הדין בטענה שהולדתו היתה בעל כורחו ומאחר שהוא מעדיף שלא היה נולד, לכן אין להענישו על מעשיו בעולם קשה אליו נקלע שלא מרצונו.

התשובה על כך היא: "על כרחך אתה מת"! כלומר לאחר שנולדת לא רצית למות שהרי על כרחך אתה מת! הרי שלמרות הלידה בעל כרחך רצית את החיים והעדפתם על החידלון.

לעניננו עיקרון זה קובע כי בשאלה אם להעדיף לידת ילד עם סיכון להתייתם בגיל צעיר או למנוע את לידתו – הילד יעדיף תמיד את המשך חייו [בניגוד למצבים של סבל נורא, בהם טוב מותו של אדם מחייו], על כל המשתמע מכך.

ומדי דברנו בי נראה שיש לעורר נקודה עמוקה יותר.

הנה חילקנו בין רשלנות שהימנעות ממנה לא היתה מונעת את ההולדה (כגון עישון בזמן ההריון) לבין רשלנות שתוצאתה היחידה של ההימנעות ממנה היא אי קיומו של התובע.

אבל מתי נוכל לומר שאם ההורים היו נוהגים באופן שונה האדם לא היה נולד? השאלה היא מה מגדיר את הזהות של בן אדם.

נניח שאנו מאמינים בתיאוריה האומרת שבשמים יש מאגר של נשמות ושבכל פעם שמתרחשת הפריה נשלפת נשמה מהמאגר. מכיוון שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף הרי שכל נשמה עתידה בסופו של דבר לרדת לעולם והשאלה היא רק לאיזה הורים ובאיזה גוף . אם זה נכון הרי שאי אפשר אף פעם לטעון כלפי התובע שאם ההורים לא היו מתרשלים לא היה יורד לעולם , שכן הוא היה יורד לעולם בזמן אחר ולהורים אחרים. כלומר אם מאמינים שזהותו של אדם נקבעת על פי נשמתו והיא אינה תלויה בהוריו ובגנטיקה שלו , הרי שאין לטענה כזו כל תוקף.

אבל זו רק דוגמה אפשרית אחת. אולי אם אני הבן השני של אמי , אני יכול לטעון שאילו אמי היתה מתחתנת עם מישהו אחר , אני , הבן השני שלה , לא הייתי סובל מפגמים גנטיים כלשהם. ואולי זה הולך לפי האבא?

ולאידך גיסא , אם אדם נולד עיוור/חרש/נכה אפשר תמיד לטעון כלפיו שאילו לא היה סובל מהפגמים הנ"ל היה אדם אחר, ללא קשר לשאלה אם היה אפשר להולידו ללא הפגמים הנ"ל?

ומה אם הפגמים הם תוצאה של זמן ההפריה שאילו היה נדחה לזמן מסויים לא היו הפגמים , האם גם אז אפשר לומר שזהלא אותו אדם?

ואולי אפשר לדחוף את זה הלאה ולומר שזהותו של אדם הוא המטען הגנטי, מה שהוא נושא מעצם הכנתו + ההיסטוריה האישית שלו ואם אדם עשה לחבירו נזק כזה שממש שינה את האופן שבו הוא מגדיר את עצמו , אפשר לטעון שאינו יכול לתבוע שכן לולא הנזק הוא לא היה קיים אלא מישהו אחר?

לא נראה שיש בכלל קריטריון אובייקטיבי כלשהו.

צ'אוט

לאף אחד אין ספק שילד יכול לתבוע את הוריו אם יצא לו נזק ברשלנותם , למרות שהוא חייב את קיומו להוריו. השאלה היחידה היא כאשר אילו ההורים לא היו מתרשלים , לא היה הילד בא לעולם כלל. נניח למשל שלילד נגרמו נזקים בגלל שאימו עישנה בזמן ההריון , בכי האי גוונא בודאי יש לו תביעה . השאלה היא לגבי פגם גנטי שהאלטרנטיבה היחידה היתה הימנעות או הפלה.

הנושא נידון בפורום לפחות פעמיים .לינקי אייך.

הרמב"ם גם הוא מהסוברים שהקיום הוא תמיד טוב (מו"נ ח"ג פי"ב).
מאידך הרמב"ם כותב על איוב שחשב שהטוב הוא עושר ובנים וכו' ואח"כ נודע לו שכל אלו בטלים מול הטוב האמית שהוא ידיעת ה' בדרך המופת.
לידיעה זו אפשר להגיע בשלמות רק עם המוות (שם פנ"א)
א"כ האם הקיום הוא הטוב, או חדלונו הוא הטוב, או שהמוות הוא טוב מאד?


תוקן על ידי - אריק123 - 06/12/2005 13:01:12

עבד כנעני שנולד מעבר עברי ונולד עיוור, האם יוצא לחירות?

מיימוני.

שאלתי לא הייתה ישירות האם הקיום טוב או רע.

אני מקבל (לפחות לעת עתה לצורך הדיון) שאכן הקיום הוא טוב כדברי רס"ג.

שאלתי היא משנית על דברי חז"ל. כייצד אתם אומרים שלא נוח לו לאדם שנברא?

האם אתם חולקים על העקרון שהקיום הוא טוב? האם אתם חולקים על כך שהאל ברא את העולם בטוב?(מנוקד בשורוק)

ובעצם זו שאלה פרשנית מה כוונת חז"ל באמירתם.

תוקן על ידי - מרובקה - 06/12/2005 8:58:23

מרובקה

הדיון שכיוון אליו מיכי מאד יקר בעיני. וכבר ציינתי לעיל לרב סעדיה גאון שטען שקיום הוא לעולם טוב.

יש מעשה כזה בספר חסידים, איני זוכר היכן, על אותו צעיר בעל משפחה שבא מלאך המוות לקחתו, והציע למלאך לקחת את שכנו הישיש, המחכה למוות כל יום. המלאך הסכים. עלה לשכן, וכשזה ראה את החרב, צעק, לא, איני מסכים, קח את שכני כפי שנקבע.

כלומר, אדם אוהב לחיות יותר מכל דבר אחר.

כאן אנו מגיעים כבר לשאלה שקשה לבדוק אמפירית. אם יבוא אדם ויאמר שמאס בחייו, האם לא נאמין לו? האם נטען לו שזה מה שהוא מרגיש, אך זו הרגשה זמנית ולא קבועה ולכן היא אינה משקפת את החלטתו האמיתית?

(זו שאלה של מציאות, לא של ראוי וערך).

אך לענין האחרון שהעלה מרובקה, הרי זה שייך לבעית הרע. כיצד ה' ברא עולם לא מושלם, עולם שבו אנו סובלים. אחת התשובות היא שה' ברא את העולם הטוב ביותר האפשרי. וכך כתב כבר אפלטון, שהדמיאורגוס סידר את העולם בצורה הטובה ביותר שהוא מסוגל להיות.

על הטענה הזו חזר לייבניץ, שהעולם שלנו הוא הטוב ביותר האפשרי (אם גם מחמת נימוק אחר, שא-לוה מושלם יברא רק בריאה מושלמת).

ועל זה העיר ראסל, שהיה פיקח גדול, כי אוי ואבוי אם העולם שלנו הוא הטוב ביותר האפשרי...

אם רוצים לדון בזה - באמת ראוי לפתוח אשכול נפרד.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו