מעמדן של "הלכות בירור המציאות"

במקומות שונים בש"ס אנו מוצאים שאלות על המציאות הקובעות אם פעולה מסוימת מותרת או אסורה. לדוגמה: אדם בא לאכול פרי ושואל עצמו אם יש בו תולעים, לאכול בשר כאשר ניתן להסתפק אם הבשר כשר, לשתות יין שיש בו חשש נסך וכדומה. ברבים מן המקרים הללו באו רבנן ונתנו כללים לפיהם יש לנהוג: תולעים צריך לבדוק במקום "מיעוט המצוי", בשר ניתן לאכול על פי עד אחד, ניתן להניח שהגוי לא נגע ביין אם ישראל יוצא ונכנס כך שהגוי "מרתת" וכיוצ"ב רבים. אולי הדוגמה הרצינית ביותר בכגון דא היא הלכות "תקנת עגונות", שאינן אלא אוסף קריטריונים שקבעו חכמים כדי שניתן יהיה להניח כי הבעל אכן מת ואשתו מותרת לשוק.

העניין עליו אני תוהה הוא מעמדם של אותם דינים, כלומר אותם כללי התנהגות שנועדו לספק רמה מספקת של בירור המציאות כדי שלא נכשל באיסור. ניתן לחשוב על כמה אפשרויות:

1. היה ניתן לומר כי אם צייתתי לרבנן ובכל זאת נכשלתי (לדוגמה, אף שישראל יוצא ונכנס בכל זאת ניסך הגוי את היין ושתה הישראל) הרי שיש לי איזו שהיא "הנחה" אצל הקב"ה (לדוגמה אחשב אנוס ולא שוגג). על פניו זה לא נכון, שהרי הגמרא ביבמות מסיקה (פח.) כי גם מי שבית דין התירוה לינשא חייבת בקרבן אם חזר הבעל לבסוף, ואין להוראת בי"ד בעניין זה (במציאות) שום תוקף, "הורו בי"ד ששקעה חמה ולבסוף זרחה אין זו הוראה אלא טעות".

2. אפשר שמדובר בתקנת חכמים. כלומר מי שאוכל, נאמר, ירק המוחזק בתולעים ללא בדיקה, גם אם לא היו בו תולעים, עבר על "לא תסור" ועל איסורא דרבנן. הנפקא מינה תהיה במקום בו ברור לי במאה אחוז שאין מקום לחשש, אבל אינני עומד בגדרי הבירור של רבנן (לדוגמה אשה שראתה את בעלה מת, אבל בגלל איזו סיבה בית הדין לא מאמין לה ומסרב "להתירה", כלומר להכריז על הבעל כמת). אם נאמר שזו תקנה דרבנן אזי אסור לי (אפילו ביני לבין עצמי וכשאף אחד לא רואה) לסמוך על האמת שברורהלי במאה אחוז, שהרי כך אני מבטל תקנתא דרבנן. יש מקומות בהם זה באמת נראה כך (דמאי) אבל לענ"ד ברוב המקרים קשה להמציא כזה דבר.

3. מה נשאר? אם רבנן לא "מגינים" עלי מלעבור אדאורייתא, וגם לא יצרו תקנה נפרדת, יוצא, לכאורה, כי כל מערך הדינים הענק הזה אינו אלא עצה טובה. הייתכן?

הייתי שמח אם מישהו יעלה אפשרויות נוספות, או הערות בכלל.

האם אפשר לקחת את שאלתו של נדב עוד צעד לגבי הלכות מבוססות על הערכת מציאות, כגון תתאה\עילאה גבר וכדו'.
במילים אחרות - אם נברר פיזיקלית שכלי מתכת נשאר בלוע בחמץ אחרי הגעלה, האם נוכל לחייב חטאת את כל מגעילי הכלים לדורותיהם?

שנרב

<ההלכה קבעה שהבעל מת, האשה התחתנה, והנה הופיע הבעל. האם בכך שהאשה נהגה על פי הדין זה מקנה לה איזה שהוא "יתרון" או "הנחה" ביחס למקרה בו ההלכה אמרה שאסור לה להתחתן ובכל זאת התחתנה>

החיד"א בשו"ת חיים שאל חלק א סימן עד (מ), בסוף התשובה:

"מעשה אירע בזמנינו בגויי הארצות שגוי אחד היה חייב חובות הרבה וירא כי לא יכול לברוח כי תכף יוודע הדבר על ידי אשתו וירדפוהו ויניחוהו במשמר ימים ושנים. לכן עשה בערמה ועשה עצמו איש מכאובות וצובע פניו כירק עצב וממעט אכילה כמה ימים ויפול למשכב והוא צועק ובוכה תדיר כי הוא מרגיש אפיסת הכחות ונוטה למות וכמה לילות עמל עשה לאשתו בבהלות וצעקות ויהי היום ידע כי מת גוי אחד שהיה דומה לו בקומה ובתואר וכיוצא ובתחילת הלילה עשה עצמו נרדם ואשתו בראותה שעה או שתים כי הוא נרדם הלכה לשכב כי כמה ימים ולילות עמל מינו לה. וכשהרגיש שאשתו נרדמה הלך והוציא הגוי המת הנז' שנקבר ביום ההוא והפשיט תכריכיו והלבישו חלוקו וכיוצא אשר הי' לבוש והניחו במטתו והוא ברח וימלט כי הי' עיר הסמוכ' לספר ויצא מתחום הארץ ההיא וילך הלוך ונסוע. ואשתו תרדמ' נפלה עליה ואיחרה לקום ובקומה ראתה השמש יצא על הארץ והלכ' לראות כמטת בעלה מה הי' לו שנרדם כל הליל' ולא שמעה קולו ומצאתו מת ותזעק בחבליה צעק' גדול' ובאו גויים רבים וסיפר' להם המעש' כי חשבה שהוא נרדם בתחילת הלילה והאמת שמת והיא חשכה כי ישן ונרדם הוא ומרוב צערה כמה זמן שכבה ונרדמ' ויהי בבקר והנה מת וכלם האמינו שמת ויספדוהו ויקברוהו. אח"ך תפסה מעט אשר הי' בבית בעד הדוטה שלה והבע"ח נתיאשו. ולקצת ירחין עמדה ונשאת עם גוי אחר והוליד' בנים. ובעל' הראשון הבורח לדרכו הי' מהלך לאינדי"א /להודו/ והי' איזה שנים ונתעשר הרבה ובא לעירו ותהום כל העיר וסיפר להם מה שעשה. ומצא אשתו נשואה ורוצ' להשיב' אצלו והשני טוען כי מת וקברוהו ועיניו ראו וזו אשתו ותהי צעקה גדול' והמלך ציוה לשופטים בארץ הגדולים לעיוני בדיניה. זהו תורף המעש' אשר כתבו החידושים והידיעות הנקראים גאזיטא"ס /עתונות/ ושם נאמר המלכות והעיר אשר אירע זה בזמן ומקום פ'. ויש להסתפק אם ח"ו אירע בישראל כמעשהו ממנו אם אשה זו שוגגת ומותרת לבעל' הבורח דהא דקי"ל דהורוה ב"ד להנשא ובא בעל' תצא מזה ומזה נרא' דהיינו דוקא ב"ד דעלמא דהו"ל לשאול את פי ב"ד יותר חשוב וכמ"ש הרדב"ז בח"א סימן ט"ל אבל אם נשאת עפ"י ב"ד הגדול של ע"א נראה דמותרת לחזור לבעל' הראשון דחשיב' שוגגת וכמ"ש הרשב"א סימן אלף קפ"ט גבי מיכל וכמו שכתבתי בעניותי כמ"א. וא"כ הכא בנדון זה דמצאתו מת ובפרסום גדול נקבר יש לומר דהוי שוגגת ודאי דלא ס"ד ערמה כזו והוא דבר רחוק מן הדעת ואנן סהדי דהוי שוגגת ודאי ואין לומר דהו"ל למידק דלפי הצעת כל המעש' לא שייך בהא וצריך להתישב לדינא (ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א"ה בסי' טו"ב בסופו בס"ד)".

<כעת ניתן להציג את המקרה ההפוך: ההלכה אוסרת על האשה להתחתן (כי בעלה טבע במים שאין להם סוף, לדוגמה) והיא הלכה ונישאה, כאשר האמת היא שהבעל מת. נאמר שהמקרה הגיע לבית הדין לאחר שנתברר כי הבעל מת, אבל במשך זמן רב היתה האשה נשואה שלא כדין. האם יש איזו שהיא חומרא "קשה" (מלקות, מיתה, חטאת) שיש להטיל עליה? האם יש איזה מקור לכך שהיא צריכה תשובה (במישור ה"רך")>

קידושין פא ב:

"... אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה!"

________________

ראה: הרב ד"ר יצחק זאב כהנא, "קוים בעניני עגונות-משום עיגונא אקילו בה רבנן", סיני יח עמ' רנה-רעח.

והיה העקוב למישור – ויקיפדיה

דף קשר מספר 960 - בעניין בא הרוג ברגליו / יצחק ברט

________________

מייציץ

<אבל אין ספק ששני עדים הם הבירור הכי טוב שיש ואין היא אמורה לחשוש בשום אופן במקום שיש שני עדים>

רמב"ם הלכות גירושין פרק יג הלכה כט:

"אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות".

בעניין סברת האחרונים על כך שמי שעבר על דברי חכמים אינו יכול להיחשב אונס , שמעתי פעם שבמשפט האזרחי קיימת סברא דומה , שמי שגרם נזק תוך כדי הפרת חוק הרי הוא נחשב אוטומטית לרשלן , למרות שאילולא שמעשהו היה כרוך בהפרת חוק לא היה אותו מעשה נחשב לרשלנות. ואולי יש לדמות גם למה שמבואר במשנתינו ריש האישה , למ"ד שבנישאת ברשות בי"ד פטורה מן הקרבן , אם הלכה וקילקלה חייבת בקרבן , שלא התירוה אלא להינשא .