אידישע גישעפטען
יותר מיהודי אחד שמח שהנצרות ירדה לעולם, למרות שהיא הביאה עמה רדיפות ושמדות.
הם שמחים מפני שהיא הביאה את חג המולד, וחג המולד הביא את המכירות בחנויות, המכירות בחנויות הביאו את הקניות מהספקים, הקניות מהספקים הביאו פרנסה ליהודים-האוהבים לספק.
"לפני אידיהן של עכומ"ז /עובדי כוכבים ומזלות /שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפורען ולפרוע מהן רבי יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר לו אמרו לו אף על פי שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן". ) משנה עבודה זרה פרק א משנה א(.
"ואלו אידיהן של עכו"ם קלנדא וסטרנורא וקרטסים.. ". (משנה ג).
אף שהלכת המשנה מתייחסת לחגי דתות העת העתיקה, שהיו דתות פאגאניות-עבודת כוכבים "בהידור", הרי אחד מאותם החגים הפאגאניים התפתחח לחג דתי "מודרני":
"סטרנורא - ח' ימים לפני תקופה, ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה], כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים". (עבודה זרה דף ח עמוד א).
בשנה אחרת הם קבעוהו לשם מכירות.
סטרנורא = חג המולד.
האם ייתכן שהנצרות עצמה מוגדרת כעבודה זרה, ולא רק שאחדים מחגיה הם גלגולי חגי עבודה זרה?
דברי הרמב"ם מפורשים במספר מקורות:
הדת הנוצרית היא "עבודה זרה".
את דבריו הוא כתב במספר מקומות:
א. בפירוש המשנה עבודה זרה פרק א, משנה ג:
"ודע שזאת האמה הנוצרית, הטוענים טענת המשיח, לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה".
ב. במשנה תורה הלכות מאכלות אסורות פרק יא, הלכה ז:
"אבל הנצרים עובדי ע"ז הן...".(במהדורות המצונזרות: "אבל אותם העובדים עכו"ם סתם יינם אסור בהנייה").
בהלכות ע"ז, פרק ט' הלכה ד הוא כתב, (לפי הגירסא בהוצאות שלא שלטה בהן יד הצנזורה, ואילו בהוצאות המצונזרות- כנענים, אדומים):
"נוצרים עובדי עכו"ם הם, ויום ראשון הוא יום אידם. לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום, וכן נוהגין עמהם בכל אידיהם".
ועד"ז הוא כתב גם בפירושו למשנה, עבודה זרה פרק א משנה ג, בה הוא מקשר בי חגי דתות העת העתיקה והנצרות:
"אלו החגים הנזכרים היו מפורסמים באותו הזמן אצל הנוצרים והנלוים אליהם. וכן כל חג אצל כל האומות בכל גלילות הארץ, אם היו עובדי עבודה זרה, יחויב בהם מה שזכר. ודע, שזאת האומה הנוצרית העומדת בטענת המשיח, על חילוף כיתותיה, כולם עובדי עבודה זרה, ואידיהן כולם אסורים, ונוהגים עמהם בכל התורה כמו שנוהגים עם עובדי עבודה זרה, ויום ראשון הוא מכלל אידיהן של גויים, ולפיכך אין מותר לשאת ולתת עם מאמין המשיח ביום ראשון כלל בדבר מן הדברים, אלא נוהגים עמהם ביום ראשון כמו שנוהגים עם עובדי עבודה זרה ביום אידן".
האם יש מי שאומר "בימים ראשון חמישי ששי שבת או ראשון" איני יכול למכור לך, תבוא בימים שני, שלישי ורביעי"?
פרנסה זה לא משרד ממשלתי, מוכרים מתי שיש קונים.
אם לא ראינו מי שנמנע מלמכור לנוצרים בימים חמישי שישי או ראשון בארץ ישראל, או בימי ראשון או חגות בחו"ל, האם זה מפני שייתכן שהגדרת הרמב"ם לנצרות לא נתקבלה להלכה?
או מפני ששהלכת הרמב"ם נאמרה על הנצרות של ימיו, ולא על הנצרות של ימינו?
קשה לענות על השאלה: "מה היה יחסו של הרמב"ם לנצרות של ימנו", מפני שהרמב"ם לא הסביר אפילו במקור אחד מכל אותן המקורות שבהן הזכיר את הנצרות או הגדירה כעבודת אלילים, מדוע הוא הגדירם כן, ומה בנצרות היא ה"עבודה זרה", אף שהגדירם ככזו במקומות הנוגעים להלכה, (הלכות עכו"ם ומאכלות אסורות, והלכות ע"ז, ראו לעיל).
ישנם מהאחרונים הדנים בשאלת היחס אל הנצרות ואל הנוצרים כיום, טוענים, שהנוצרים והנצרות של ימינו שונה במהותם מהנוצרים והנצרות של זמן עבר, ולכן ייתכן שגם הגדרת הרמב"ם נוצרים=עבודת כוכבים, היתה לנצרות של "פעם".
ראו: הרב חיים דוד הלוי, תחומין ט עמוד 71, דרור פיקסלר וגיל נדן, תחומין כב עמודים 68-78.
"תיאוריית" השינוי באמונת הנוצרים (ואולי דרכה באמונה הנוצרית) הובאה להלכה בשולחן ערוך יורה דעה סימן קמח סעיף יב:
"יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם עובדי עבודת כוכבים, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים".
גם הבית יוסף (שם באות יב), התייחס לשאלת הגדרת הנוצרים "היום", וכתב:
"והאידנא כתב הרשב"ם בשם רש"י שהכל מותר. כלומר כל מה שנזכר בסימן זה לאיסור האידנא מותר וטעמא משום דלאו עובדי עבודה זרה הם כלומר דאינם יודעים בטיב עבודה זרה כ"כ וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יג:) גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא אזלי ומודו".
מבלי להסביר מה "ידעו" קודמיהם "כ"כ" שלא ידעו הם.
התרת המשא ומתן עם הנוצרים בימי חגם, מפני שהם "אינם עובדי עבודה זרה כקודמיהם", אינה חדשה, והיא הופיעה בשו"ת שדנו במסחר בבגדי כמרים, שממנו התפרנסו כנראה יהודים רבים בגרמניה ובצרפת.
כך ניתן להבין מדברי ראשוני אותן הארצות.
מדברי רש"ישהובאו ב"שבלי הלקט" ח"ב, (הוצ' מכון ירושלים תשמ"ח, עמוד מא):
"בגדי המלחמה של כומרין שלובשין בשעה שעובדין לע"ז, לא ראינו שנוהגים בהם שום איסור להלוות עליהן".
בראב"ן, (ראב"ן סימן רפ"ט, דף קכד סוף עמודה ד) :
"גם המעילים אפי' אם יפרש ויאמר למלבושי הכומר בעו להו נ"ל דשרי לזבוני להו דלאו תכשיטי ותשמישי ע"ז נינהו אלא תכשיטי משמשיה הוא דלא אסרה תורה אלא תכשיטי ע"ז ומלבושיה כדכתב [דברים ז'] לא תחמוד כסף וזהב עליהם שכן היה מנהגם להלביש ע"ז שלהן ולא מלבושי שמשיה, ועוד לאו קמי ע"ז [בלבד] לבשו להו אלא לבשו להו נמי בהקבלת פני מלך ושרים הילכך תכשיטי כומר נינהו ולא תכשיטי ע"ז. ואפילו דושלש פרכות של מעילים שתולין בע"ז לנוי נ"ל דמותר למכור להן, כיון דזימנין שקלו להו ותלו אחורי מלך ושרים אישתכח דלאו מיוחדין הן לע"ז אלא דע"ז ודאחרים, ותנן [נ"א ב] ע"ז שיש לה גינה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובת הכומרים ולא בטובתם היה שלה ושל אחרים נהנין ממנה אפי' בטובת הכומרים, ה"נ כיון דאיכא אחרים בהדה דעבדי להו נמי שרי לזבוני להו. נראה לי דמכאן סמכו למכור להם מעילים ודושלש, אבל מעילים לצורך במה נ"ל דאסור דליכא למיתלי בדבר היתר, והמחמיר יהיה ברוך. וכשם שמותר למכור להם כך מותר ללות עליהם על תכשיטי הכומרים ועל הדושלש מטעם שאמרתי. וגם הגביע מותר למכור להם ולהלות עליהם כי אינם אלא לשתיית לכומרים בשעת תיפלותם, אבל פסיליהם שלהן וצלמי מסכיותם ומחתות קטורת שלהן אסור למכור להן ולהלות עליהן, כדחז"ל שאמרו [נ"ג א] מכרה או מישכנה לא בטלה".
במרדכי לע"ז רמז תתמ"ג:
"וקאפוש שלובשין הגלחים ומייחדין ללבוש נוי ע"ז יש להן ביטול, דדוקא תקרובת הוא דאיתק' לזבחי מתים ורבי' אבי העזרי כתב בשם ר"ג להתיר קאפש של גלחים משום דאף יוצא בהן להתנאות כנגד המלכים. אף שכאן המדובר בסחר של בגדי גלחים".
ספר האשכול (אלבק) הלכות עבודה זרה, דף קצ עמוד א:
"מלבושים שנעשו מתחלה לשאר בני אדם ורוצים הכומרים לקנותם לשמש בהם לע"ז יש מקילין ויש מחמירין. ולעניות דעתין הן בכלל מה שאמרה המשנה ושאר כל הדברים סתמא מותר ופירושן אסור, שאם אינו מזכיר בפירוש לע"ז מותר. ויש שמחמירין [כי] יש בגדים ידועים שקונין אותן לכסות הבמה הרי הן בכלל אלו דברים שאסור למכור לגוים, אבל בגדים שאין נעשים לבמה אלא לכומרים המשמשין ליתנייהו בזה הכלל ומותר למוכרן לכומרים".
והשוו את המקומות שמביא ר' א' אפטוביצר במבוא לראבי"ה עמוד תמ"ו.
מדברי ראשונים אלו אנו מבינים, שהם נהגו היתר בסחר בגדי כמרים, כי פרנסת יהודים רבים היתה תלויה בסחר זה, אשר היה נפוץ בקרב יהודי צרפת ואשכנז).
וכבר "השתמש" בה ר"ג מאור הגולה (שו"ת סימן כ"ג), כשענה לשאלה אם מותר לסחור בבגדי כמרים.
"לרבינו גרשום זצ"ל, וששאלתם שהורה לכם החבר שלא להלוות על בגדי הכומרין שמזמרין בהם לפני ע"ז ואומרים שהן משמשי ע"ז ואסורין ... וגם הורה לכם החבר שלא לישא וליתן באידיהן של גוים יום אידם כשמואל דאמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם, אמנם כי כן מפורש במסכת ע"ז, אבל בישראל נהגו לישא וליתן באידיהן של גוים ואין לנו לאסור עליהן. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין
לפי שפרנסתם תלויה בסחורתם ורוב ימות השנה יום אידם הם, כמו ששנינו אלו אידיהן או ימי הלידה או ימי המיתה, ונמצאת פרנסתם כלה אם לא ישאו ולא יתנו ביום אידם, והיו עוברין ונושאין [ונותנין] במזיד...".
ראהו גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קעה.
היהודים סחרו גם בשאר "תשמישי קדושה" נוצריים, ראו ספר חסידים (מרגליות) סימן תל
"רוב בני אדם שיש להם עסקים עם המינים משמשי ע"ז אינם עשירים עד יום מותם כי לא יאריך עשרם עד סוף ימיהם לפי שמספיקים להם תשמישי ע"ז ועוד עוברים על ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו (דברים ז' כ"ו) לכך לבסוף מה שהרויחו ע"י הכומרים יפסידו".
וספר חסידים (מרגליות) סימן תלג:
"מעשה באדם אחד שהיה מוכר לכומרים תכשיטיהם לבית התפלות וכשמת היה יום שמביאים צלמים שלהם והביאו הערלים כנגד מטתו ואמרו מדה במדה נעשה לו".
"ורוב ימות השנה יום אידם הם".
ואכן, הרב יוסף יוזפא נוירלינגן, (פרנקפורט, נפטר בשנת 1637), מונה בספרו "יוסף אומץ" עמוד 258 את חגי הנוצרים שהיו בזמנו, שמספרם בשנה הגיע לכמאה,ובתוספת ימי ראשון, הרי כמחצית ימי השנה הם ימי איד.
עולם הפוך אני רואה 
 |
|
|
