לא רק מרנן. לרחוב התור להגיע זה פשוט:
1. נכנסים לעיר. מאיטים עם הקטנוע בזהירות בעלייה, תוך כדי פזילה לשתי המראות.
2. מוודאים שאף רכב לא הצליח לפתח מהירות כמו של אופנוע ושאין אף לובש כחולים באזור.
3. עולים על 'שביל האחדות', גולשים לשמעיה, מרביצים את העלייה כי מתים כבר להיות בבית.
4. לוקחים ימינה בזהירות, מתאפקים לא להגביר מהירות באבטליון כי זה שטח בנוי.
5. פונים לחנייה שהשער החשמלי שלה יום סגור, שבועיים מקולקל. אם השער סגור, יש לזגזג ברווח הצר של האזור הניטראלי, אם השער פתוח, משכיבים ימינה בחיוך רחב.
6. מנווטים בין ילדי החמד הרבים הקופצים בחבל או בועטים בכדור. (נזהרים במיוחד מהקטנצ'יק שחושב שהוא עושה איתך תחרות ועל הדרך מוכיח לחבר'ה שהוא לא פוחד מהרעש של המנוע).
7. מסבירים בפעם המליון ורבע לילד של השכן (השני) שאני לא השליח של הפיצה.
8. מדוממים מנוע.
9. נושמים את האוויר בלי הקסדה, כאילו זו הפעם הראשונה שנושמים אוויר.
10. פותחים את הדלת ב"שללללווווםםם" מתנגן.
11. מגלים ששכחת משהו ב'תא המטען'.
12. חוזרים לקטנוע.
13. מגלים שבעצם לא שכחת.
14. חוזרים שוב הביתה ואפשר להתחיל את היום.
15. לאחר חצי שעה לכל היותר, נכנסים לפורום חרדים אלעד ובודקים מה חדש.
פשוט לא?
 |
|
|
