| נשלח ב-11/12/2005 17:05 |
 |
| |
פרדוקס ה"שאיפעס"
שאיפות, מלת המפתח!
הפרדוקסליות היא נחלת העולם החרדי. היא מתבטאת בהתנהגותם, חשיבתם ושאיפותיהם.
הפרדוקס שאתמקד בו, הוא פרדוקס השאיפות, השמחה והעצבות.
מלבד אווירת שמחה כללית, האמורה להיות דבר חיובי, אך נתנת לוויסות ובקורת על פי כללים חברתיים ודתיים, ישנה סתירה בגישה החינוכית החרדית לשמחה אישית, לסיפוק עצמי ולתחושת יעילות.
ילד הלומד בחיידר, אם כי בכתות הנמוכות ה"רבה" מעודד את הילדים לרקוד ולשמוח לעת מצוא, בכתות הגבוהות יותר כבר מתחילים לטפטף לחניכים קצת "עצבות", קצת דיכוי שמחה פנימית ומעט ביטול ההכרה האישית. כך למעשה, בישיבות הקטנות והגדולות, מנטרלים את הצעירים מכל תחושת סיפוק אישי.
אם הוא "בקי", הוא לא "למדן". אם הוא "למדן", הוא לא "בקי" דיו. אם הוא "בקי ולמדן", הרי "אסור לאדם להיות מרוצה ממצבו, כי כך לא ישאף ליותר" (מי לא שמע פתגם זה בישיבה?)
המוסר של "שאיפעס" הוא כי יש לאדם להיות דואג על מצבו הרוחני. אשרי אדם מפחד תמיד!
ובכן, לפי הדת החרדית אין מקום לשמחה אישית או לסיפוק עצמי כלשהו. אולי זוהי תביעה דתית מן החבר בדת, שלא יהנה יתר על המדה ושלא יסתפק במועט מבחינה רוחנית, אך המסקנה המתבקשת היא, שאיננו יכול להרשות לעצמו ליהנות ולהרגיש מסופק נפשית מפעולותיו וממעשיו.
וכאן טמון הפרדוקס. כי לכאורה, דרוש לאדם המאמין לעבוד את ה' בשמחה, ובד בבד להיות בעצב מתמיד על מצבו הרוחני.
אל תרקוד יותר מדי - בגלל החורבן.
אל תצחק כ"כ הרבה - כי "זה לא מתאים לבן תורה".
אל תחייכי כל הזמן - כי זה לא צנוע.
אל תהיה נחמד יתר על המדה - כי יחשבו שאתה לא לומד הרבה.
למה אף פעם לא שמעתי אדם חרדי אומר לחבירו: אל תמנע מלחייך - כי "לא מתאים" לאדם דתי לא לחייך.
למה לא מלמדים בישיבות ש:"אסור לאדם שלא להיות מרוצה ממצבו, כי כך הוא יהיה בדכאון כל חייו מבלי לדעת זאת".
האם ייתכן שילוב בריא בין שמחה, עצבות ושאיפות?
תוקן על ידי - semedia - 11/12/2005 17:07:48
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2005 19:17 |
|
| |
בתחום ההגותי הדתי - כולם צודקים, אולם סמדיה לא התלונן כי אם התחום החברתי.
אני מצדד בדברי יהוסף, שהפרדוקס טמון בסוציולוגיה החרדית ולא בממסד החינוכי, ובודאי לא בדת עצמה.
מרבית הדוגמאות של סמדיה הן מתחום ה'פאסט נישט' כנודע.
סמדיה, חשבתי שתרצה לדבר על הספר הבא:
'שאיפות' מאמרי חיזוק והתעלות, עובדות והנהגות מגדולי ישראל המעוררים שאיפה ורצון למימוש האפשרויות הגלומות בכל אחד ואחד מאתנו להתעלות ל"גדול בישראל" /יצחק הרשקוביץ. תשס"ג. 520 עמוד!!!!
הספר הזה הוא נקודת ציון חשובה בהיסטוריה של הסוציולוגיה הישיבתית החרדית. חקר ספרות העידוד הישיבתית ממתין לגואל!
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2005 21:16 |
|
| |
לשון הרמב"ם הלכות לולב ט"ו ה:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.
(למרות שהנושא שם הוא חג הסוכות, ברור שכוונת הר"מ לדין כללי, וראיה מהמקור שהביא לענין)
כנראה שצריך לצרף את השמחה בעצמה לשאיפות הלא מושגות...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2005 09:33 |
|
| |
לפום ריהטא
משום מה אתה מזכיר לי את הכוזרי. אצלו אין דגש רב על העולם הבא ויש דגש גדול על השמחה (אין זאת אומרת שריה"ל כפר בעולם הבא !)
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2005 09:26 |
|
| |
דעתי בעניין זה, שעל פי התיזה הדתית, שדרך אגב קיימת בצורות שונות בכל הדתות. עניינה, שאנו כאן כדי לעבוד, ולקבל שכר בעולם הבא. לעבוד פירושו כל החיים. ומכיוון שכך, אם אתה שמח וטוב לך, הרי שאינך מתאמץ וסובל, אזי אינך צדיק.
בקיצור, ככל שקשה לך יותר ורע לך יותר, כך סימן הוא, שאתה עובד את ה' קשה יותר, ומגיע לך שכר גדול יותר. לכן, דת שבנויה על עבודה ושכר בעולם הבא, אינה יכולה להרשות לאדם להיות מאושר, כי אם הוא מאושר הוא אינו מתאמץ.
וליודעי חן נוסיף, שבתורה שבכתב לא מופיע כלל עניין עולם הבא, ולעומת זאת מופיע גם מופיע העניין של לעבוד את ה' בשמחה מרוב כל. וזאת משום, שהשכר והעבודה נמצאים כאן, ולכן שייך וחייב שתהיה גם עבודה וגם שמחה,
פורום קהילת הציבור החרדי -כל מה שיש לך לומר ואין לך איפהhttp://www.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=12810
|
|
|
|
| נשלח ב-13/12/2005 16:57 |
|
| |
By the cold and religious we were taken in hand
Shown how to feel good and told to feel bad
( הדת מראה לנו איך לחיות טוב אך מורה לנו להרגיש רע,הפינק פלויד מתוך השיר Your Possible Pasts )
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 11:31 |
|
| |
בראשית רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ז רבי נחמן
ז רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר הנה טוב מאד זה יצר טוב והנה טוב מאד זה יצר רע, וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהא, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ולא נשא ונתן, וכן שלמה אומר (קהלת ד) כי היא קנאת
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 10:49 |
|
| |
כמו בכל נושא כמעט, אפשר למצוא מאמרי חז"ל נוטים לכאן ולכאן, אם כי ברור שהרוח השולטת בחז"ל היא בכיוון "לא דייך מה שאסרה עליך תורה " וכו'.
במשך הדורות נוצרו ביהדות אסכולות שונות, באירופה היו חסידי אשכנז שנטו לסיגופים ופוריטניות , ומאידך גיסא היו היהודים באיטליה שם הגיעו לקיצוניות הפוכה עד כדי שכרות , משחקי קלפים ואף גרוע מכך.
- ודומני שאין לנתק את התפתחותן של נטיות אלו מהסביבה הדתית הכללית בה חיו היהודים, והדברים ראויים למחקר מיוחד -.
בדורות המאוחרים היו בעלי המוסר והמגידים שדגלו בחיים רציניים ותובעניים, ומאידך הופיעה החסידות והעלתה על נס את עבודת ה' בשמחה , והעמדת העצבות כעבירה בפני עצמה.
ודומה שעד היום יש עדיין מקום לאסכולות שונות אלו בחינוך שחוגי הצבור השונים מקנים לתלמידיהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 10:46 |
|
| |
בעלבעמיו
אולי תסביר איך זה אפשרי שהרמב"ם יאמר דברים חד משמעיים שלא משתמעים לשתי פנים, ועוד מכנה את מי שמחזיק בשבח הפרישות כ"בער" - יחשוב אחרת למרות דיבוריו בגנות הפרישות?
אולי אם תשנה את נקודת המוצא שלך, ותניח, כמו שהרמב"ם באמת מניח "נפש בריאה בגוף בריא", ותיקון הנפש הוא המטרה, הדברים יתישבו אצלך, ולא תצטרך לחשוד ברמב"ם בעשיית מניפולציות?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 10:39 |
|
| |
החסידות באה לפתור את הפרדוקס הנ"ל.
החסידות נבנתה על פיתורת הנפש היות והיא היתה מודעת לבעיות האלנ ועל כן היא מכוונת את האדם איך למלאות את רצון השם בלא להכניס את עצמו לצער.
כל הענין שהחסידות הכניסה את ענין ה"איתהפכא" הוא כדי להמחיש לנו שאפשר להינות מהעולם הזה ובו זמנית לקיים את רצון השם.
החסידות ביטלה את כל נושא הסיגופים כשיטה , החסידות דוגלת שאדם צריך לאכול כדי שיהיה לו כח לעבוד את השם ומסבירה שכשאדם אוכל כדי לעבוד את בוראו הרי כשאתו אדם עובד את בוראו מכח אותו אכילה הרי הוא מעלה את האוכל לקדושה.
החסידות גם מאריכה מאוד בלכווין את האדם איך לא להישבר מחטאיו אלא לכווין את עצמו בצורה נכונה.
התניא מאריך מאוד מתי לעשות חשבון נפש , ומתי לדחות את מחשבות ה"עצבות" שעולות לאדם בגין חטאיו.
שיטת התניא.
לאדם שתי נפשות, אלוקית ובהמית. כאשר האלוקית היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ואילו הבהמית היא מוצר ה"סטרא אחרא". הבהמית אינה רע בהכרח, היא מעוניינת באכילה ושתיה ושאר תאוות הגוף. תפקידה של האלוקית הוא - לא להרוס ולחבל, כי-אם - להכשיר גם את הבהמית לעבודת השם.
התניא גם מסביר שאדם שנופל לעצבות כשעולות לו מחשבות רעות הרי זה בא מגסות רוחו , שחושב את עצמו לצדיק ולכן נכנס לעצב על מחשבותיו הרעות, אבל אינו יודע שמצוות "לא תתורו אחרי לבבכם" ניתנה לבינוני ועל כן עליו לשמוח שבא לידיו אפשרות לקיים את מצות לא תתורו , ולדחות את המחשבה , ולא ליפול לעצבות ח"ו.
שוה לעיין בתניא ולראות שבעצם המחבר עונה על כל הפרדוקס שנכתב כאן.
קבל את האמת ממי שאומרו.
ניכרים דברי אמת
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 10:12 |
|
| |
מיימוני,
כתבת:
לדעתי, התורה מלמדת אותנו למצוא את המיזוג הנכון, גם ברמת הפרט וגם ברמת הציבור. אבל יש כאלו שנטייתם גוררת אותם הלאה מזה (כמו ר' יוסף קארו, ויש טוענים כי גם הרמב"ם למעשה דגל בסגפנות).
עיין כאן:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/4-2.htm
המידה הבינונית בתורה ובנביאים
וזאת התורה השלמה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה:
תורת ה' תמימה, משיבת נפש,
עדות ה' נאמנה מחכימת פתי (תהלים י"ט, ח')
לא ציוותה דבר מעין זה. ואין כונתה אלא שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעי:
יאכל מה שיש לו לאכול בשווי,
וישתה מה שיש לו לשתות בשווי.
ויישב המדינות ביושר ובאמונה.
לא שישכון במערות ובהרים,
ולא שילבש השער והצמר,
ולא שיטריח גופו ויענה אותו.
ונאסר עליו הדבר, לפי מה שבא לנו בקבלה, בנזיר:
וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו', י"א).
ואמרו (רז"ל):
"וכי על איזה נפש חטא זה? אלא שצער עצמו מן היין. והלוא דברים קל וחומר: ומה זה שלא צער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה"...
הנטייה היתרה ותוצאותיה
וכשבא איש, בער בלא ספק, ובקש להוסיף על אלה הדברים, כגון, שיאסור המאכל והמשתה, מוסף על מה שנאסר מן המאכלות, ויאסור הזיווג נוסף על מה שנאסר מן הביאות, וייתן כל ממונו לעניים או להקדש, מוסף על מה שבתורה מן הצדקה וההקדשות והערכים, הרי זה עושה מעשי הרעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקיצוניות האחת, ויצא מן המצוע לגמרי.
ולחכמים בעניין הזה מאמר, לא בא לידי נפלא ממנו. והוא בגמרא דבני מערבא, בפרק תשיעי מנדרים. דיברו בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים, עד שנעשים כעין איסורים. ואמרו שם בזה הלשון:
"אמר רב אידי בשם ר' יצחק:
לא דיך מה שאסרה לך התורה,
אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים" (ירושלמי נדרים פרק ט', הלכה א').
וזה הוא העניין שזכרנוהו בשווה, בלא תוספת ובלא חסרון."
***************
לדעתי הפרדוכס היחיד שאני מוצאת הוא: שהאדם המצווה להגיע לשלמות, לעולם אינו מגיע אליה, ונמצא כל חייו רק בחתירה להגיע אליה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 10:01 |
|
| |
הפרדוקס נעוץ ברובד עמוק יותר.
אם העולם הזה הוא טרקלין לפרוזדור, אז כבמשלו הידוע של החפץ חיים אדם אינו מדקדק ברהיטי הפרוזדור וברמת החיים שלו בדרך.
אם 'תיקון הגוף - חורבן הנפש' ולהיפך, ותיקון הנפש הוא המטרה מן הראוי לצמצם את הנאות הגוף עד כדי החרבתו. ובוודאי אם ההנחה היא שהנפש נמצאת במאסר הגוף והיא מצפה למוות כדי להגיע להשגת המושכלות ולהשגת השם ללא חציצת החומר.
כדי להרשות לעצמנו ליהנות מהעולם הזה עלינו להניח שיש תכלית עצמית בעולם הזה, כפי שעולה בפשטות מהתנ"ך.
בצורה שאולי תשמע פרדוכסלית במקצת, בשיטה הראשונה שהתגתי היא שיטת חובות הלבבות והרמב,ם (למרות דבוריו בגנות הפרישות !) והשניה היא היא שיטת הכוזרי.
תוקן על ידי - בעלבעמיו - 12/12/2005 10:01:22
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 09:19 |
|
| |
כל חיי האדם מלאים בפרדוכסים מהסוג הנזכר. הנה דוגמא, ממציאות חיינו, גם מספרות חז"ל, ובעצם משנה ערוכה היא:
"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (פרקי אבות).
כל בר בי רב, המצוי מעט בחכמת החיים, יודע כי שלושת הדברים הנוראיים הללו - הקנאה, התאווה והכבוד, נוצרו למען קיום העולם, בלעדיהם אין להוויה האנושית המרצה ודחף להמשך (הדברים ידועים ואכמ"ל), אם כן איפוא - דברים אלו הם ה"טובים" ביותר, איך אם כן נאמר משפט המחץ הנ"ל, שיש בו לכאורה "לקטול" אותם במחי יד???
והתשובה לכך - גם היא ידועה, מפורסמת וגלויה, כאשר האדם מפתח בעצמו שליטה על אותם דברים חיוניים, אזי השימוש בהם הוא באופן הראוי, אך במידה והם שולטים בו - הרי זו צרה צרורה, עד כדי ש"מוציאים את האדם מן העולם"...
ופרדוכס נוסף ממציאות החיים.
אחד הדברים ההרסניים ביותר מבחינה פסיכולוגית הוא הדבר המכונה "רגשי אשמה", אלה מפרנסים את יושבי הקליניקות למיניהם בכבוד ובריווח גדול, אך ראו זה פלא: בבית המשפט - בזמן שנאשם אומר את המילים "אני מביע חרטה על מעשי..." מיד טוען עורך דינו להקלה בעונשו, או אפילו לפטור מלא מעונש, דבר שעל פי הרוב אכן מסייע לנאשם בדינו.(???)
אכן כל רגש עלול להיות הרסני, אך לא נוצר לתוהו אלא לישובו של עולם, ויש בו צורך לתקינותם של החיים, כפי שקבע הבורא יתברך בעולמו, אם אך נעשה בו שימוש נכון, מכוון ונשלט, לפי מקומו ושעתו...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 08:42 |
|
| |
יהוסף
סמדיה
מה שבאתי לומר הוא ששתי הנטיות קיימות הן באדם מבחינה פסיכולוגית והן במקורות.
פסיכולוגית - מפני שאדם מטבעו רוצה לתת לה'. ואם הוא מרגיש או מגיע למסקנה שפינוק עצמי מנוגד באיזה אופן לעשית רצון ה', הוא ינסה לקצץ בכל מה שהוא לוקח לעצמו, עד כדי ביקורת עצמית על שתית מים מרובה מדי (הדוגמא מן המגיד מישרים של הב"י).
במקורות - מפני שבגמרא מובאות שיטות או מסופר על אנשים שנהגו כך. כמו ריש לקיש שלא היה ממלא שחוק פיו.
לדעתי, התורה מלמדת אותנו למצוא את המיזוג הנכון, גם ברמת הפרט וגם ברמת הציבור. אבל יש כאלו שנטייתם גוררת אותם הלאה מזה (כמו ר' יוסף קארו, ויש טוענים כי גם הרמב"ם למעשה דגל בסגפנות).
וזה יכול לקרות גם לציבור שלם, כפי שקורה היום.
וכך, החינוך שלנו, עם הדגשים שהוא שם על תביעות מוקצנות - גורם לעיוות הזה. (אם כי יש לברר אם הוא באמת כה חריף כפי שהוצג כאן).
וכל מה שבאתי לומר הציג יהוסף הרבה יותר ברור וטוב, וגם את התרופה.
***
ממדבש
למרות הדגשים פה ושם, לא ברור לי שהבנתי. אני מבין שבאת לומר שבאשכנז הגרסה הזו לא היתה קיימת ובשאר מקומות - כן?
בוודאי שהנטיה לסיגוף היתה קיימת בחוגים מסויימים באשכנז. וראשון עולה על הדעת ר' יהודה החסיד וחוגו. תפיסת העולם שלהם הצטיינה בתביעה מוסרית גבוהה (מזכיר את תנועת המוסר בחלק מסניפיה), אמונה בשכר ועונש, ובמיוחד עונש, עם טבלאות ענישה מחמירות מאד בעולם הזה.
בשעתו ציין מסתברא-אתנחתא כי החוגים האלו הושפעו ממנהגי ארץ ישראל, כפי שעלה במחקר. האם הנטיה לסיגוף היא גם כן ארץ ישראלית מקורית? הרי ר' אלעזר שחסך לאכול מכל דבר היה ארץ ישראלי...
לדעתי, אלו שני כיוונים בגמרא ובאדם, כפי שכבר כתבתי לעיל. אך בחוגים כאלו ואחרים צמחה נטיה אחת יותר מאחרות. באשכנז, זה יכול היה להתבאר על רקע הפוגרומים שארעו על רקע מסעי הצלב, וגרמו לתחושה כי החיים ארעיים ומדי זמן לזמן מגיעים עונשים כבדים - שהרי אין דבר כזה יכול לקרות בלא רצון ה'. את ההסבר הזה שמעתי בשם פרופסור יוסף דן, והוא מסתבר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 08:13 |
|
| |
כל חינוך דורש מאמץ, הדגשת הצורך והחשיבות של המאמץ ביחס לתמורה הוא הדגש שמחנך אמור לתת עליו את הדעת.
החשש הגדול בו מצוי החרד, שהוא אינו כנה, שאינו רציני, שאינו עומד במטלותיו, שאינו מממש את שיכול הוא לממש. חשש זה מהווה הקצנה של נקודת ההתחנכות האמורה.
בעוד הדגש על החלק המושג, בחינוך ובחיי כל אדם, היה צריך להיות חשוב בעייני המשיג, ושיראה עצמו עם הישגיו ברמה טובה ומוצלחת יותר, ונתינת דעתו ביחס לחלק שלא הושג לא יסתיר את מה שהוא כן השיג או מושג אצלו, ואז הפרדוקס בין עצב לשמחה היה מתיישב, התיאור שאתה מתאר, מייצג הקצנה של הדגשת החלקים היכולים להתייעל - הדגשת הבלתי מושג, תוך זלזול ואי החשבה של מה שכבר הושג.
בהתאם לכך, האדם מצוי בעצב במקום בשמחה.
החרד שאתה מתאר, מתחנך לראות את החסר ולא את המלא. לכן הוא גם לא לומד לשמוח בחלקו, ולכן הוא יוצר לעצמו תמיד יעדים הגבוהים ממקום השגתו. [כי החסר התיאורטי הוא אין סופי].
המיוחל הוא, שהאדם מציב יעדים שהוא מסוגל אליהם (הן אלה שכבר רכשן והן אלה שעתיד לרוכשן), ומודע ושמח מהישג עיקר ורוב מגמתו, וערני להשיג את השלימות של מה שהוא מסוגל אליו, וחושש מהפסדה.
(גם עניין המסוגלות, תלוי מאד, אם מסתכלים על טבע האדם כממוקם מכבר, והאדם אך מביא לאיזון ומונע עיוותים אפשריים, או שהאדם תמיד רחוק מהיכן שהוא צריך להיות.)
האופטימי דוגל ב"אלוקים עשה את האדם ישר"
הפסימי החרד דוגל ב"יצר לב האדם רע מנעוריו"
המאוזן, דוגל בישרות הטבועה בו ועירני ליצר.
איני חושב שהפרדוקס שציינת הוא עניין דתי, אלא עניין חברתי ולפעמים גם אישי. יש ואדם מתמקד במה שיש, ויש המתמקד במה שאין, ויש המודע לשניהם.
[עניין נוסף יש כאן, והוא עניין "תכלית אין סופית" מדומה, המאפסת כל הישג.]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2005 04:28 |
|
| |
ממדבש,
סחרחרתני אחי!
תודה על המקורות.
תוקן על ידי - semedia - 12/12/2005 4:27:34
|
|
|
|
|
