מעיין ת"א יפו פ' וישב +אירועי חנוכה בת"א

המאמר הפותח מהרה"ג אהרן סימן טוב שליט"א.
ר"מ בישיבת חזון עובדיה וראש כולל באר מים מים ק"ש ת"א


חששם של השבטים
אחת הפרשיות הקשות והעמומות בהבנה שטחית, היא פרשת מכירת יוסף ע"י אחיו, אחי יוסף שהיו קדושי עליון, שבטי יה, שהיו שמותם חקוקים על החושן והיו מאירים וזוהרים בעת כניסת הכהן הגדול לקדש הקודשים, ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים – ובמקום הקדוש ביותר, ודאי שאין לעלות על הדעת כי האחים הקדושים מכרו את יוסף בעבור שיעקב אביהם אהב את יוסף מכל בניו ועשה לו כתנת פסים . חובתנו להעמיק ולעמול בלימוד המקורות בדרכי הראשונים והאחרונים מפרשי התורה כדי להבין את עומקה של פרשה זו. פרשה זו אסור להבינה בהבנה שטחית ובגירסא דינקותא.
יעקב אבינו הולך בדרכי האבות
והנה מן הנראה ממפרשי התורה כי אחי יוסף חששו שיעקב אבינו אוחז מעשה אבותיו בידיו בעניין חינוך הילדים, שהרי לאברהם אבינו היו שני בנים, יצחק וישמעאל אברהם נתן את כל מהותו וישותו הרוחנית ליצחק כמו שכתוב "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק", יצחק היה דור ההמשך של אברהם, כמו כן יצחק היו לו שני בנים עשו ויעקב, יצחק הוריש את כל תורתו ומהותו הרוחנית ליעקב, ואילו עשו יוצא לתרבות רעה נוטש כל זיק וקשר עם אבותיו. אחי יוסף חוששים שיעקב הולך בדרכי אבותיו, יש לו י"ב בנים והם יודעים בבירור כי כל מטרת בואו של אביהם לבית לבן הוא בעבור רחל, עבודתו ימים ולילות הוא בשביל לשאת את רחל, ואכן מיד שנולד יוסף אומר יעקב ללבן: "שלחני ואלכה אל מקומי וארצי", כי בעצם הגיע למטרתו. ובמדרש "אלה תולדות יעקב, יוסף וגו' תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים, אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושיהיה זיו אוקינין של יוסף דומה לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף וכו'" ע"ש. ובמהר"ל מפראג בספרו "גור אריה" כתב כי כמו שהיה יעקב נבדל מעשו, כך יוסף נבדל מאחיו במלכות, ולפיכך קרא אותו "נזיר אחיו" ע"ש. אחי יוסף רואים שיעקב מלמד תורה בעיקר ליוסף, וכתב בעל הטורים על הפסוק "בן זקנים" שמספר לו מה שקיבל מזקנים שהם שם ועבר וכתב שם עוד שמסר לו סתרי ורזי תורה, זקני"ם נוטריקון: זרעים, קדושים, נשים, ישועות (נזיקין), מועד, ובמהר"ל כתב כי החכמה שקיבל יעקב , מסר החכמה לבנו יוסף כי הוא מקבל ממנו שהוא עיקר תולדותיו ע"ש.
יוסף אשם
האחים חוששים וחושדים על יוסף שהוא הוא הגורם העיקרי שיעקב יוריש את תורתו ומהותו ליוסף,שהרי היה מוציא עליהם דיבה , בגין כך יעקב מרחיקם מעליו ולא מלמדם תורה כמו שמלמד את יוסף, והוא יוסף המונע מאת אביהם להורישם את תורתו ומהותו הרוחנית, וע"כ דנוהו כדין רודף אחר חברו להורגו, וידוע לנו שהרודף חייב מיתה כמבואר בסנהדרין (ע"ג ע"א) וכ"ש כאן שלדעתם יוסף מונע מהם רוחניות וע"כ הוא נקרא רודף להורגם במיתה רוחנית דודאי חייב מיתה, כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, וע"כ ישבו בכובד ראש ודנו דין אמת וצדק על פי דיני תורה, וכדברי חז"ל (הובא ברש"י) שיתפו את הקב"ה בדין והחליטו להורגו כדת וכדין, ללא משוא פנים בהלכה.
לשבטים היה אומץ רב ועומק ורוחב לבבם שאחרי שדנוהו ובררו שיוסף חייב מיתה, הרי שאין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'. והרי זה דומה לבי"ד וסנהדרין שמחייבים אדם מיתה או ממון, ולא מתחשבים ברגשותיו של הנאשם או קרוביו. כי יקוב הדין את ההר. שבטי יה דנו את יוסף כסנהדרין שמוציאה פסק דין להורג. ואע"פ שראו את צרת אביהם יעקב אפילו הכי לא חזרו בהם מן הדין, והמעניין הוא שכל הכ"ב שנה שהיה יוסף במצרים, לא עמדו השבטים על טעותם, והיו בטוחים מאוד שפסק דינם הוא אמת לאמיתה של תורה.
אמנם לאמיתו של דבר הכתוב מעיד "ויקנאו בו אחיו" ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, רק ה' הבוחן לבות וכליות וחודר לנבכי הנפש של האדם למעמקי הלב פנימה, מגלה שיש כאן קנאה. האחים עצמם לא ידעו שהם מקנאים בו ולא העלו על דעתם שיש כאן קנאה, אך כאמור הקב"ה לבדו מגלה שיש כאן קנאה דקה מן הדקה, "משהו" של קנאה כחוט השערה בתוך ים גדול של יראת שמים כראוי לשבטי יה לפי רום מעלתם ורוחב בינתם.
תפקידנו ללמוד מפרשה זו מוסר השכל לבל נכשל, והעצה היעוצה היא החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך.

דבר המערכת

לקראת חג החנוכה הבא עלינו לטובה, יזמה המחלקה לתרבות תורנית בעיריית תל אביב יפו, עשרות ארועי תרבות תורנית עבור תושבי העיר. כידוע חג החנוכה, חג האורים הוא החג של המחלקה לתרבות תורנית בעירייה, כי זהו החג שבו יש לפרסם את הנס ע"י הדלקת האור, כך המחלקה לתרבות תורנית היא מדליקת האור התורני בעיר תל אביב יפו, ושמה לה למטרה להאיר בכמה שיותר נקודות של אור רוחני את החושך של העיר תל אביב יפו.
השנה החליטה המחלקה לתרבות תורנית, לתת דגש מיוחד על רמתם ואיכותם של האירועים, ואכן עשרות האירועים המתוכננים השנה, הינם אירועים איכותיות יותר מכל שנה.
בעמוד האחרון של העלון הבאנו ריכוז של כמעט כל האירועים שתקיים המחלקה בחג החנוכה.
אני קורא לתושבי העיר להגיע בהמוניהם לאירועים כדי להדליק את האור היהודי של עירנו תל אביב יפו
בברכת חנוכה שמח
ושבת שלום
הרב נתן אלנתן

סיפור


אל תונו איש את אחיו

לגאון הצדיק רבי אליהו דושניצר זצ"ל, משגיח בישיבת לומז'ה בפתח תקוה היה פרדס. בנו של רבי אליהו קנה פרדס זה בסביבות העיר פתח תקוה ונסע לחוץ לארץ. אך הפרדס נשא הפסדים גדולים ורבי אליהו שעול הדאגה לפרדס רבץ על כתפיו שקע בחובות.
עול החובות לא היו לרוחו, הוא נאלץ ללוות מאדם אחד ולהחזיר לשני וחששו היה שמא הוא מצער אי מי בשל חובותיו או מסב נזק למעורבים בעסקי הפרדס. עוד דאג שמא חלילה יעזוב את העולם בטרם יפרע את חובות הפרדס ולכן החליט כי עליו למכרו.
עסקי התפוזים באותה עת היו בשפל, וקונה לפרדס לא נמצא. לפיכך ביקש רבי אליהו מכל מכריו שיתפללו עליו שיזכה למכור את הפרדס ולפרוע את חובותיו. כמובן שהוא בעצמו התפלל ובכה רבות שה' יושיעו ויוציאו מהמיצר.
יום אחד בא אחד מתלמידיו ובשורה בפיו: "רבי – מצאתי קונה לפרדס!"
היה זה יהודי אמריקאי שרצה לקנות פרדס בארץ הקודש. שמעו של הצדיק רבי אליהו הגיע אליו והוא היה חפץ לבצע את העיסקה.
הגיע היהודי האמריקאי לפתח תקוה לישיבת לומז'ה כדי לפגוש את רבי אליהו ולקנות את פרדסו. אך רבי אליהו אמר נחרצות קודם אראה לך את הפרדס ואחר כך תבוא ההחלטה אם הנך חפץ בפרדס או לא.
יצא רבי אליהו עם היהודי לתחנת האוטובוסים ובמהלך הנסיעה הסביר לקונה פרק בהילכות משא ומתן. מצווים אנו בתורה: "אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כ"ה י"ד) על כן, כדי שלא אכשילך חלילה בעסקה שאינה מוצלחת עלי לספר לך את כל חסרונות הפרדס, ודע לך שעלול אתה לשקוע בחובות ולא להרויח מן העסקה".
"רבי" – אמר הקונה בחיוך, "רוצה אני לקנות את הפרדס ויהי מה".
כשהגיעו לפרדס, הוביל רבי אליהו את הקונה מעץ לעץ ומנה את חסרונותיהם. "הנה רואה אתה עץ זה באמצע השורה, עץ זה מתולע. ושם בשורה השניה – ישנו עץ שאינו מניב כמעט פרות. כאן האדמה מלאה אבנים ולא תצלח לעבודה ועץ זה דורש טיפול מיוחד ושם יש עץ שפרותיו קטנים וחסרי מיץ..." והקונה בשלו – העסקה נראית לו, המחיר מקובל עליו והוא מעוניין לקנות את הפרדס.
עוד רבי אליהו מוסיף למנות את חסרונות פרדסו נעמד לפתע האיש, מוציא מכיסו בקבוקון קטן ומטפטף כמה טיפות לפיו. "האם חש אתה ברע" – שאל רבי אליהו את האיש? "אל דאגה רבי", אמר הקונה, "ליבי חלש מעט ולכן עלי לקחת תרופה בכל כמה שעות, כדי להסדיר את קצב פעימות הלב".
"שה' ישלח לך רפואה שלמה במהרה" – ברכו רבי אליהו, ואז עצר לרגע והוסיף בקול פסקני – "אך העסקה ביננו בטלה ומבוטלת".
"מדוע", שאלו הקונה – "הרי מודע אני לכל חסרונות הפרדס ובכל זאת אני מעונין לקנותו ומה אכפת לרב אם אני מפסיד או מרויח – זה העסק שלי ואין לי כל טענה לרב בשל כך".
"לא ולא" – אמר רבי אליהו "זהו עסק גרוע בשבילך. האם בשל העובדה שאינך מבין זאת מותר לי להונות אותך?" "הרי אמרתי לך שאם לא תשגיח על עבודת הפועלים לא תראה שום רווח וכי אדם בעל לב חלש יכול להשגיח על עבודת הפועלים? לא ולא, אני לא אלך לפתור את בעיותי על חשבון הפסד בטוח של הזולת. זאת ועוד, אדם שליבו חלש אם מסתבך הוא בעסקה לא מוצלחת עלול הוא לחלות מרוב צער ודאגה. ואני אינני מוכן בשום אופן להיות מעורב בכך". והפרדס כמובן לא נמכר.
תלמיד אחר של רבי אליהו, רבי שמעון, שהיה מנהל תלמוד תורה התבקש על ידי רבו רבי אליהו שיתפלל עם תלמידיו שפרדסו ימכר. הדבר נשכח מזכרונו. אך באחד הימים כשהזכירו לו את הבטחתו כינס את תלמידיו מיד עם תום הלימודים והם אמרו פרקי תהלים להצלחתו של הגאון רבי אליהו דושניצר.
כעבור שבוע ימים, מכר רבי אליהו את הפרדס ופרע את כל חובותיו.

פרפראות בפרשה


"כי בן זקונים הוא לו" (לז, ג)

"זקנים" – אמר רבי יעקב בעל הטורים בא לרמז בראשי תיבות על סדרי משנה שלמד יוסף עם אביו: זרעים, קדשים, נשים, ישועות (נזיקין), מועד.


"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (מ, כג)

מבאר רש"י, כי מפני שתלה יוסף בטחונו בשר המשקים, נענש והיה במאסר במשך שנתיים ימים.
מידת בטחונו בה' של רבי יוזל הורוביץ, הידוע בכינויו "הסבא מנובהרדוק", היתה מן המפורסמות.
פעם אחת ישב הסבא בבית בודד ביער ולמד תורה. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, אולם הסבא – בהתמדתו הרבה, ישב ולמד שעות רבות, עד שהנר שהאיר לו נאכל כליל…
ישב הסבא בחושך מוחלט והצטער על ביטול התורה אשר נגרם לו.
בטוח אני – חשב הסבא – כי ה' יזמין לי את כל צרכי…
מחשבות בטחון בה' מלאו את ראשו, משום כך קם לפתע ופתח את הדלת… בא ברגע ניגש אליו אדם לא מוכר מתוך היער, מסר לו נר חדש ונעלם…
במשך עשרים וחמש שנה שמר הסבא על שארית הנר המופלא, כדי לעשות זכר לנס הנפלא, ולהראות לתלמידיו את תוצאות הבטחון המוחלט בה' עד ש…
שריפה פרצה בנובהרדוק אשר כילתה בתים רבים, בין השאר, נשרף גם ביתו של הסבא והנר המופלא…
דעו לכם – אמר הסבא לתלמידיו לאחר השריפה – הנר נשרף, כדי ללמד אותנו כי האדם צריך לבטוח בה' ללא כל הוכחות…


"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (מ, כג)

לכאורה – שאל הצדיק מהר"ם מאמשינוב – נאמרה כאן כפילות לשון: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".
אלא – תירץ הרבי – מיד כאשר בקש יוסף את עזרתו של שר המשקים, הבין כי עבר עבירה בכך שלא בטח בה' אלא שם מבטחו בבשר ודם, משום כך התפלל יוסף לפני הקדוש ברוך הוא, כדי שישכח שר המשקים את בקשתו…

דור דור ודורשיו


מהרב אלקנה אליאסי
רב איגוד בני תורה ת"א יפו


המקבל השמיני אליהו הנביא (המשך)

אם צדיקים מטמאים במיתתם

באחד הגליונות הקודמים הבאנו את דברי המדרש משלי (פ"ט) שאמר אליהו לרבי יהושע הגרסי צדיקים אינם מטמאים וכתבו התוספות והרא"ש (בבא מציעא קיד') שזה אינו עיקר הטעם שבעבורו קבר אליהו בעצמו את רבי עקיבא אלא שהיה רבי עקיבא מת מצוה.
והנה בזוהר פרשת וישלח (דף קסח' ע"א) מצינו שצדיקים באמת אינם מטמאים וז"ל הזוהר: ובגין כך צדיקיא דמשתדלי באורייתא לא מסתאבי גופא דלהון (אלא הוא דכי כגון אליהו בבי קברי דאשכחוהו רבנן ושאילו ליה ולאו כהן הוא מר אמר לון צדיקיא לא מסאבי במיתתהון כמה דתנינן ביום שמת רבי בטלה כהונה כלומר דאתעסקו ביה) דלא שרא עלייהו רוח מסאבא.
ובמסכת כתובות (קג' ע"ב) אמרו שביום שמת רבי בטלה קדושה, וכתבו התוספות (שם ד"ה אותו היום) שרבי חיים כהן (מבעלי התוספות) היה אומר אילמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו, דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה שביום שמת הצדיק מותר להיטמא לו, והביא ראיה שכן מצינו להדיא בירושלמי (מס' ברכות בפ' מי שמתו) דכשמת רבי אמרו אין כהונה היום, והתוספות חלקו שאין נראה כן דהתם מיירי בטומאת בית הפרס דרבנן אבל טומאה דאורייתא לא.
גם בחידושי הריטב"א (שם) כתב שיש שגורסין בגמרא "בטלה כהונה", והכי פירושו: בטלה קדושה של כהונה שנטמאו כהנים במיתתו שהכל מטמאין לנשיא וכמו שפירש הרב רבינו נסים ז"ל וכן הראב"ד ז"ל, ובירושלמי (נזיר פ"ז ה"א) אמר כד דמך רבי יהודה נשיאה אכריז רבי ינאי "אין כהונה היום". מהו שיטמא כהן לרבו וכו' רבי יוסי נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר להון רבי מונא חדא מתרתי לא פלטא מנכון אם אבילים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אבלים אתם למה נטמאתם ע"כ. וא"כ גם לשיטת הריטב"א אם מותר לכהנים להיטמא לרבם, נשאר בספק, ומרבי יהודה הנשיא אין ראיה דהתם היה נשיא, ולנשיא בקבורתו יש היתר להיטמאות.
ובחידושי הריטב"א למגילה (ג' ע"ב) כתב דהא דאיתא בכתובות (ק"ג ע"ב) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה, ובפסחים (ע' ע"ב) כגון שמת נשיא ואטמו ליה רוב ציבור, זה ראיה שאין הטעם מפני שאין הצדיקים מטמאים, ומה שאליהו אמר לרבי יהושע הגרסי שצדיקים אינם מטמאים הוא רק דחייה בעלמא, והטעם שהתירו להיטמאות לרבי משום דעשאוהו כמת מצוה, משום כבודו של הנשיא שכולם ראויים להיטמא לו, וכן מפורש בירושלמי, ובתלמיד אצל רבו שאלו אם מטמא לו משום כבודו אפילו כשיש לו קוברין כעין שמטמאין הכל לנשיא, ולא איפשיטא הילכך לחומרא אזלינן דאיסורא דאורייתא הוא. וא"כ אף לשיטת הריטב"א אין היתר להיטמא לצדיקים.
ואמנם לפי מה שכתב הרמב"ן (למסכת יבמות דף סא' ע"א) שחס ושלום לומר שאליהו רק דחה את רבה בר אבוה ורבי יהושע הגרסי, שאם כן היה נותן מכשול לפני עור, ומורה בתורה שלא כהלכה, מתבאר שצדיקים אינם מטמאים שהרי כך אמר לרבי יהושע הגרסי, ואליהו אינו דוחה לומר דברים סתם.
ובאמת שכן כתב הרמב"ן להדיא בפרשת חוקת (במדבר פי"ט פסוק ב') שצדיקים אינם מטמאים.
אולם הגאון רבי יצחק הכהן בשו"ת בתי כהונה (חלק א' סימן כ"ג), כתב שאפילו לדברי הרמב"ן יש לומר שלא התיר לכהן להיטמא לצדיקים אלא בשעת קבורה, כאותו מעשה של אליהו עם רבי עקיבא, וכמו שכתבו התוספות כתובות (ק"ג ע"ב), דמה שאמרו בגמרא שם, אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, הכוונה לומר שבטלה קדושת כהונה, וכמו שאמרו בפירוש בירושלמי (בפרק ג' דברכות) כשמת רבי אמרו אין כהונה היום. וסיימו התוספות, שרבינו חיים כהן היה אומר, אילו הייתי כשנפטר רבינו תם, בעירו, הייתי מיטמא לו, והסביר מרן הבית יוסף יורה דעה (סימן שע"ד), שסובר רבינו חיים שלא רק לנשיא מותר היה ליטמא ולטפל בקבורתו, אלא לכל גדול הדור. (וכן כתב בעל ספר חרדים בפירושו להירושלמי ריש פרק ג' דברכות). וכן יש להסביר דעת הרמב"ן הנ"ל, אבל לבקר בקברות הצדיקים אפשר שגם הרמב"ן יודה לאסור.

ובעזר ה' בגליון הבא נבאר מה כתבו על זה הפוסקים הלכה למעשה.