איך מוציאים מהדורה מדויקת של הרמב"ם?
באשכול סמוך סיפר דרום חוקר על המהדורה החדשה של הרמב"ם בכרך אחד, בעריכת יוחאי מקבילי וצוותו.
יש הרבה מה לומר ולהעיר בנושא, וגם בהקשר למהדורה מפוארת זו, אך לעת-עתה רק אציג כאן חלק ממכתב ששלחתי ליוחאי מקבילי בנושא:
לק"י כסליו תשס"ה
לכבוד ר' יוחאי מקבילי הי"ו,
שמחתי מאוד בראותי את המהדורה המפוארת של הרמב"ם בכרך אחד, על פי כתבי יד תימן ושאר ספרים דווקנים. רבות ציפו לומדי הרמב"ם למהדורה שתאפשר להם ללומדו בבקיאות הגונה, אך ללא שיבושי הדפוס הרבים.
אין ספק שמהדורתך היפה, חיצונית ופנימית, תתרום רבות ותתחבב על קהל לומדי תורת רבנו הגדול. ראויה לציון העבודה הרבה שהושקעה בניכוש טעויות הדפוס ממהדורת הרב קאפח, בציון הפסוקים הדקדקני (כולל שימת לב לציטוט משולב של פסוקים או פרפראזה שלהם, ואף ציטוט מן התפילה), כמו גם בציון למקומות שבהם יש חילופי נוסח משמעותיים. גם המפתחות המפורטים והרעיון של אתר המלווה את המהדורה המודפסת, ראויים הם לשבח. אשריך שזכית, ויצא תחת ידך דבר מתוקן ברוב פאר והדר, וכל הערותיי דלקמן לא יבוא אלא כמאסף אחר הקוצרים.
עברתי בין בתרי הספר, והערתי לעצמי כמה הערות – מהן כלליות, מהן פרטניות, מהן תיקוני שיבושי דפוס סתם – ולמען לא למנוע טוב מבעליו, ובנושאים המהותיים למען הגדיל תורה ולהאדירה, אני מצרף אותן כאן. אני מניח שלא תסכים עם כולן, אך ברי לי שכתלמיד אמת של רבנו הרמב"ם, שהאמת והיא לבד הייתה נר לרגליו, לפחות תטה אוזן אליהן, ותברור את הנכונות ותשליך את המוטעות.
בתודה, בברכה ובאיחול מקרב לב שתמשיך להביא לציבור מפירותיו המתוקים של מורנו הגדול,
----
נקודות כלליות:
• הסתמכות היתר על נוסחי תימן. במבוא מובאות רק התשבחות של פרנקל, אך לא טענותיו הענייניות של הרב שילת, על כך שהבכורה צריכה להינתן דווקא לכתבי היד המזרחיים הקדומים, ולא התימנים. וראוי היה לפחות להתייחס אליהן, ולו רק כדי לסותרן. ההסתמכות על נוסחי תימן באה גם במקרים שהם נגד עדותו של הרמב"ם באגרות לחכמי לוניל, בעקבות דעתו של הרב קאפח שהן זיוף (על אף שרבים הכו על קדקודו בעניין זה, ועל אף שר' אברהם בן הרמב"ם מתייחס אליהן כאל אמיתיות), וכן כנגד עדויות של ר' אברהם על נוסחים שונים, והרי ברור שהוא ראה את הספר של אביו! כן סוטה הספר פעמים רבות מנוסחותיו הישרות של הספר שהוגה מספרו של הרמב"ם, על אף שוודאי טוב הוא לאין ערוך מספרים המועתקים ביד שלישית או רביעית (גם אם נפלו בו טעויות, כצפוי); והרי אפילו פרנקל, שכביכול קיבלו על עצמם את נוסחי הדפוס, ועל אף שבחם את מעלת כתבי תימן, קבעו את הספר הנ"ל כנוסח יסוד. והרי העורך עצמו מודה שנוסחי תימן אינם בהכרח כליל השלמות גם בנושאי כתיב פעוטים, כבדוגמת "על כרהו". ויבואו ההבדלים הרבים בין האוטוגרף של הרמב"ם בפירוש המשנה לבין ספרי תימן, ויוכיחו. ואיה דווקנותם הנודעה של סופרי תימן? אין ספק שמעלתם גדולה, אבל נגד עדויות של מי שראו את ספר הרמב"ם – זה צריך עיון גדול. ואמנם בכל זה הלך המהדיר בעקבות מורו ורבו הגר"י קאפח זללה"ה [כמו גם בנושא הטענה שהרמב"ם לקח את נוסחי תימן דווקא (!) כבסיס לסידורו, ולא להיפך, טענה שהרב שילת הביא ראיות בטוב טעם ודעת נגדה (והיא גם טענה שאינה מסתברת כל כך, בפרט ללא עדות חיובית כתובה על כך, מן הרמב"ם או מסביבתו). ואף על פי כן, הביאה המהדיר בהקדמה כדבר הפשוט ומוסכם לכולי עלמא.], אך כלום חסידות אנו מבקשים או אמת אנו מבקשים?
• עוד בעיה, שולית במקצת, בהקשר זה, היא הבאת שירת הים על פי ספרי תימן (כולל הלפופות). אמנם נאה הדבר, אך אין זה חלק ממשנה תורה להרמב"ם (שעל אף שכתב שיש להיזהר בלפופות, מי לנו יתקע שמסורתו זהה הייתה למסורת תימן?). והרי הרמב"ם לא הביא את הלפופות בתיאור צורת שירת הים, ועלול הקורא לטעות ולחשוב שגם אלו דברי הרמב"ם.
• בשולי ההקדמה יש להעיר, שפרנקל עצמם סטו פעמים לא מעטות מנוסח הדפוסים (על אף הצהרתם), וקבעו גם בפנים כנוסח כתבי היד, ונוסחם הוא משובח וטוב, למעט חריגים מעטים (ומרגיזים). אציין, כי למדתי כמה מספרי הרמב"ם עם חברותא, אני עם פרנקל והוא עם קאפח, ובכל שוני משמעותי עייננו בילקוט השנו"ס בסוף פרנקל. גילינו שאמנם פעמים פרנקל קבעו בפנים נוסח שונה מכתבי היד התימנים, אך רוב הפעמים פרנקל מציינים את נוסח קאפח כנוסח הדפוסים דווקא, וכל כתבי היד שברשותם אומרים אחרת מקאפח, וכנוסחם. והרי לפרנקל היו הרבה יותר כתבי יד, כך שחזות הדברים מראה לכאורה על כך שכתבי היד שברשות הרב קאפח לא היו בהכרח הדווקנים ביותר. הדבר מצריך מחקר נפרד, אבל התרשמותי האישית הייתה שנוסח פרנקל, על אף מגרעותיו, עולה על נוסח קאפח.
• נושא אחר הוא נושא ניקוד הפסוקים. ודאי נאה הוא זה ומאיר עיניים, אך גורם לבעיות לא פשוטות. מה קורה במקרים הרבים שהרמב"ם מביא פסוק שלא כצורתו? בעיה זו פתר המהדיר על ידי הסגרת נוסח הרמב"ם בסוגריים עגולים והבאת נוסח המסורה בסוגריים מרובעים. פתרון מעניין, אך מכביד, וגם מטעה כאילו "טעות" יש לפנינו, ויש לתקן את דברי הרמב"ם, ולא שציטוט חופשי הוא זה. ומה קורה כשהרמב"ם מצטט בלי אותיות השימוש שלפני המילה? שוב מוסיף המהדיר, במקום שבו הוא יכול, אותיות אלו, לכאורה שלא לצורך. במקומות שבהם אין הוא עושה זאת, נוצרות לפעמים צורות מוזרות, שכן ניקוד בהקשר הפסוק שונה הוא מניקוד בהקשר הרמב"ם, וכך לעתים בג"ד כפ"ת בראש מילה רפות הן, כנגד הכללים. גם ההחלטה לכתוב בכל מקום שיש "הִוא" סוגריים מרובעים וסוגריים עגולים (למעט חריגה אחת שמצאתי לעת עתה), היא תמוהה ומקשה על העין. שאלה אחרת היא מה קורה כאשר הרמב"ם מבאר פסוק שלא על פי ניקוד המסורה. דוגמה נפלאה לזה היא בהלכות תשובה ה, א, כאשר הניקוד שאליו מכוון הרמב"ם (כאונקלוס ורס"ג, ונגד המסורה) הוא "היה כאֶחָד" . וכן הדבר גם בדרשות, כמו למשל שלוש המשמעויות של "לא תחנם" (ע"ז י, ד) כאשר הקריאות בהן שונות, ולמשל איסור לתת חניה בקרקע צריך להביא לקריאה "לא תַחֲנֵם". מבעיות אלו אפשר היה להימלט בקלות, על ידי החלטה לנקד ניקוד-עזר חלקי בלבד, או אפילו לעשות כמו שעשה הרמב"ם עצמו (וכל מעתיקיו), ולכתוב בכתיב מלא ורגיל.
• בהקשר זה אנו באים לעניין הכתיב החסר מאוד, שגם אותו נטל המהדיר מן הרב קאפח. גם החלטה זו צריכה עיון, שהרי כתבי היד הקדומים מעידים דווקא על כתיב מלא, והדבר גם נוח יותר לקורא.
•
...
נספח: שיטת הרמב"ם בדין חימוץ במי פירות (מתוך מאמר שכתבתי בע"ה בנושא)
שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ה, ב, בנוסח הנדפס ברוב המהדורות):
חמשת מיני דגן אלו – אם לשן במי פירות בלבד, בלא שם מים בעולם – אינם באין לידי חימוץ; אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח כל הבצק, הרי זה מותר באכילה: שאין מי פירות מחמיצין, אלא מסריחין. ומי פירות, הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רימונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין – והוא, שלא יתערב בהן שם מים בעולם; ואם נתערב בהן מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין.
מדברים אלו עולה, שהרמב"ם פסק כתוספות, בהבדל עקרוני אחד – לשיטת התוספות, מי פירות בתערובת מים מחמיצים חמץ נוקשה; ואילו מדברי הרמב"ם, שלא חילק בנושא, משמע שמחמיצים חמץ גמור.
הרמב"ם חזר בו
אלא, שנמצאת בידינו עדות של רבנו אברהם בן הרמב"ם, האומר שהרמב"ם חזר בו. עדות זו מובאת בספר מעשה רקח (על ההלכה הנידונה), וזה לשונו:
ואחר זמן רב שכתבתי הנ"ל זימן השי"ת לידי ספר כ"י קדמון וראיתי שם כתוב וזה לשונו אות באות: כתב הר' אברהם החסיד בן הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בספר כפאיה' אל עאבדין שחבר בלשון ערבי, וזה לשונו מועתק: וכשילושו העיסה בלתי מים בשמן זית או בשמן שומשומין או יין או חלב או מי פירות מבלתי שיעורב עמו שום מים בעולם לא תתחמץ, ואפילו אם תשרה זמן ארוך קודם האפיה עד שתסדק כחמץ שהוא שלם החימוץ, הנה לא יחוייב על אכילתו כרת. וגם אין ראוי לאכול מה שהגיע ממנו לגדר זה לכתחילה, לפי שמעתיקי השמועה ע"ה לא אמרו בו 'חימוצו מותר', אבל תכלית מה שאמרו, 'מי פירות אין חייבין על חימוצן כרת'. וזה הלשון לא יורה התר גמור מה שידמה לחמץ ממה שנילוש במי פירות. וזה הדקדוק קבלתי אותו מפי אבא מארי ז"ל בעת למדי לפניו, עד שהיה כתוב בחבורו בפ"ה מהלכות חמץ ומצה: 'חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלא שום מים בעולם, אינן באים לידי חימוץ; אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק – הרי זה מותר, שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין', וגרר ז"ל 'הרי זה מותר' ותקן בכתב ידו 'אין חייבין עליו כרת, שאין מי פירות מחמיצין' וכו' עכ"ל.
אם כן, חזר בו הרמב"ם ממה שאמר היתר גמור בעיסה שהותפחה במי פירות. עדות זו נתמכת מעוד כמה כיוונים: בפירוש המשניות (פסחים ג, א) כתב הרמב"ם: 'אבל בלי מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאכלו', והועבר (בטופס של כתי"ק הרמב"ם) קו מעל המילים 'ומותר לאכלו' ונכתב בצד: 'ואין האוכלו חייב כרת. הגה'. ואמנם, ההגהה היא בכת"י של רבנו אברהם ולא של הרמב"ם (כפי שכותב הרב קאפח שם), אך ראשית, הדבר מחזק את העדות המובאת לעיל, שכן סבר ר' אברהם, ואם כן מסתבר שגם עדותו על כך שהרמב"ם תיקן את הספרים נכונה היא; ושנית, קשה להאמין שר"א ישנה משהו בחיבור אביו בלי שידע שכך סבר (ואמנם העביר קו מעל המילים ולא עליהן, והוסיף את המילה 'הגה', שהרי בכל זאת אין זה חיבורו הוא).
גם בשו"ת הרשב"א (א, ד) נאמר במפורש בשאלה שהרמב"ם חזר בהלכה זו, והרשב"א לא חולק על כך, אלא כותב שמה שכתב הרב בתחילה הוא הנכון (לדעתו) <ודלא כמו שכתוב במהדורת מקבילי שם, שהרשב"א כתב שהרמב"ם לא חזר בו>. וכן כתב גם הרמ"ך (הלכה יט): '...ושמעתי כי בספרו המוגה הגיה דאפילו בלא מים עובר בלאו, ונראין דבריו'.
גם בכ"י סוטרא [Sutro 117, הושלמה כתיבתו בחודש סיון שנת ה' נ"ט (כתשעים שנה אחרי פטירת הרמב"ם)], שאותו נטל הרב רבינוביץ' כבסיס למהדורתו, כתב הסופר 'אין חייבין עליו כרת', אלא שידיים מאוחרות "תיקנו" לנוסח 'הרי זה מותר באכילה'; וכן גם בדפוסים הישנים זה היה הנוסח, עד מהדורת ונציה של"ד, שם "תיקנו" כפי הנוסח הישן. כל התיקונים הללו תוצאתם, ככל הנראה, מהתפשטות כתבי יד של החיבור זמן ממושך לפני שתיקן הרמב"ם בעותק שלו את דבריו; כך שהמגיהים על פי כתבי יד מוסמכים ואמינים, לא ידעו שמדובר במהדורא קמא של רבנו. וייתכן שגם הקושיות התוכניות הביאו לבחירת המגיהים את הנוסח הישן, וכדלהלן. אך הדבר הברור הוא מכל העדויות האמורות לעיל, שהרמב"ם חזר בו מדעתו שמותר לכתחילה לאכול עיסה שנתפחה במי פירות [ודברי הרב קאפח במקום, הטוען שלא הרמב"ם ולא בנו חתומים על גרסה זו, תמוהים לאור זאת. קושייתו העניינית מהלכה ד אכן קושיה היא, ותתברר בהמשך, אך אין קושיה עניינית יכולה לדחות גרסה מבוררת (שהרי מצינו מאות קושיות ענייניות על הרמב"ם, במקום שבו אין כל ספק בגרסה). הטענה שהרמב"ם לא נהג לגרור אלא להעביר קו על האותיות ודאי אינה טענה מספקת (וייתכן ששם החליט הרמב"ם לגרור מסיבותיו הוא, או שהמתרגם לא דייק, או שר' אברהם לא דק, וכולי). הטענה שהספר 'כפאיה' אלעאבדין' הוא ספר חסידות מידות ומוסר ועל כן אין שייך אליו עניין זה, גם היא לכאורה אינה מובנת; וכי לא מצינו בספרים מעין אלו (כדוגמת 'שערי תשובה' לרבנו יונה, ועוד) הלכות לרוב? ובפרט שעל כך מדבר ר' אברהם, על הקפדה שלא לאכול דבר הדומה לחמץ. ויעויין בהקדמת הג"ר מרגליות לספר 'מלחמות השם' מאת ר"א (עמ' יט), שמבואר משם שהחיבור 'המספיק' כלל ענייני הלכה רבים; ויעויין שם בהערה 10, קבוצת ראשונים המביאה עדויות הלכתיות מספר זה. גם מנהג תימן שמביא הרב קאפח שם, לטנן את חיטי המצה השמורה בעשב שמזיע ומרטיב את החיטים, אינו קושיה: ייתכן באמת שלתימן לא הגיעה השמועה שהרמב"ם חזר בו; ואף אם כן, המנהג הנ"ל נשען, כפי שנַראה בעז"ה, על הלכה ד (ההיתר לבשל במי פירות), ואין זה נידונה של הלכה ב].
קושיות על דעתו האחרונה של הרמב"ם
ואולם, על דעתו זו של הרמב"ם, קשה: אם אכן יש איסור לאכול מי פירות שהתפיחו, כיצד זה הוא מתיר לבשל קמח במי פירות? שהרי כך לשונו בהלכה ד':
מותר לבשל הדגן או הקמח במי פירות; וכן בצק שלשו במי פירות – אם בישלו במי פירות, או קלהו על המחבת בשמן – הרי זה מותר: שמי פירות אינן מחמיצין.
ולכאורה זוהי סתירה גלויה ומפורשת.
ועוד קושיה יש, שהרמב"ם נקט בלשון 'שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין', שהיא אותה לשון שנקט לגבי אורז; ולגבי 'סירחון' אורז הדבר פשוט שאין כל איסור, ואם כן לכאורה כך צריך להיות הדין ב'סירחון' של מי פירות.
בירור דעתו של הרמב"ם באיסור אכילת מי פירות שהתפיחו
אלא שצריך לברר, למה התכוון הרמב"ם בשינוי דבריו ל'אין חייבין עליו כרת'. מדברי רבנו אברהם נראה, שאין מדובר באיסור גמור, אלא ב'אין ראוי... לכתחילה'; עם זאת, יש לשים לב שאלו דברי עצמו, אלא שכך למד עם אביו, ואין זאת אומרת שגם אביו סובר בדיוק כמוהו. מה גם, שאז ברור שאין מדובר ב'חמץ נוקשה' (שכן אז לפחות יש איסור דרבנן), ואז 'איבדנו' סוגיה אחת, של תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה (מנחות נג-נד), המדברת בפירוש על חמץ נוקשה, לטובת ההבנה הזו, ויצרנו לכאורה מחלוקת סוגיות ללא צורך. בנוסף, סוגיה זו נפסקה להלכה ברמב"ם (הלכות תרומה טו, ד); ולפי זה נצטרך להעמיד אותו כדברי התוספות, שהתפוח המרוסק ניתן אל תוך עיסה שכבר יש בה מים. מה גם שמהעמדה זו (ומהנחה שפוסקים כחכמים) עולה שחימוץ של מי פירות מעורבים עם מים הוא 'נוקשה', ודבר זה לא פורש בהלכות חמץ ומצה (ומשמע שזהו חמץ גמור).
מן הצד השני, עומדת עדות השמיעה של הרמ"ך, שהרמב"ם סובר שעובר בלאו (ומסתבר ששמע זאת מאנשים שהבינו כך בגרסתנו). אלא שצריך עיון על איזה לאו יעבור, שהרי הרמב"ם לא פסק שעובר על חמץ נוקשה בלאו, ואת 'כל מחמצת לא תאכלו' מנה כאיסור לאכול תערובת חמץ, ולא בנושא חמץ נוקשה ; וגם איסורי 'בל יראה' ו'בל ימצא' לא קיימים בחמץ נוקשה לשיטת הרמב"ם (עי' סוף פרק ד מהלכות חמץ ומצה).
אפשרות שלישית היא לומר, שאינו עובר עליו כרת, אבל איסור דרבנן קיים. כן מסתבר, שהרי מדברי הרמב"ם, כאמור, נראה שהוא סובר כשיטה התנאית שחמץ נוקשה אסור מדרבנן. הדבר גם מסתבר מההנמקה של ר' אברהם, האוסר 'מה שידמה לחמץ', כלומר, יש איסור דרבנן לאכול דברים הדומים לחמץ, אף אם אינם חמץ 'אמיתי'.
תירוץ הקושיות על הרמב"ם
והיה מקום לומר, שפתרון הסתירה מהלכה ד' תלוי בהבנה שאיסור עיסה שנתפחה במי פירות אינו איסור גמור, אלא רק מידת חסידות, או אפילו איסור דרבנן; ואיסור זה חל רק בדיעבד, על עיסה שכבר תפחה, אבל לא גוזרים לכתחילה לא ללוש, שהרי זו בעצם גזירה לגזירה.
אלא שנראה יותר לומר כמו שתירצנו למעלה בשיטת רש"י, שבאמת יש הבדל עקרוני בין דיון בעיסה שכבר תפחה לדיון באיסור או היתר לישת עיסה לכתחילה. במקרה הראשון, שאלתנו היא מה היחס ההלכתי לאותה תפיחה. כאן עונה הרמב"ם שמבחינה הלכתית אין זה חימוץ, אלא סירחון – אלא שבכל זאת יש איסור לאכול את זה, מצד דמיונו לחמץ. במקרה השני, השאלה היא (אם נניח שהתוצאה אכן אסורה) מה הסיכוי המציאותי שהדבר יתפח. וכאן התשובה היא שהסיכון הוא קטן מאוד (עד לא קיים) שכן מי פירות אינם מחמיצים מציאותית, ועל כן מותר לכתחילה ללוש ולבשל במי פירות .
ואם כן, לגבי הקושיה הראשונה, ברור שאין סתירה; שהרי בהלכה ב' מדבר הרמב"ם על עיסה שכבר הותפחה והראתה סימני חימוץ, ואילו בהלכה ד' מדובר על היתר ללוש עיסה לכתחילה, והדברים אינם סותרים, כמבואר למעלה.
והקושיה השניה, מהלשון 'סירחון', אף היא אינה קשה. ראשית, יש לשים לב שלשון זו באמת נכתבה בזמן שהרמב"ם סבר שהדבר מותר לגמרי; ואם כן, כשחזר בו, לא חש לשנות (גם אם דקדוק הלשון יוצר קצת קושי). ומעבר לכך, אפשר לומר (על פי הדקדוק בדברי ר' אברהם) שהרמב"ם לא חזר בו מההבנה שאין זה חימוץ כלל, אלא סירחון; אלא שאסור לאכלו משום שהדבר דומה לחמץ (גזירה מדרבנן, או אפילו מדאורייתא, או חומרה). אבל באמת אין זה חמץ כלל ועיקר .
סיכום שיטת הרמב"ם
לסיכום נראה, שדעת הרמב"ם במשנה אחרונה היא שעיסה שהותפחה במי פירות אסורה, ככל הנראה מדרבנן; אך מותר ללוש ולבשל עיסה לכתחילה, שכן אין חוששים שמא הדבר יתפח ו'יחמיץ' [ועל כן אין כל חשש לשיטת הרמב"ם במנהג בני תימן המוזכר אצל הרב קאפח, ויאכלו ענוים וישבעו]. ואם כן ניתן לצרף את דעתו לשיטת רש"י לעיל, אם כי נראה שאצל הרמב"ם האיסור אינו מדאורייתא, לעומת רש"י, שנראה יותר לומר בדעתו שעובר על לאו.
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 14/11/2006 14:13:57
 |
|
|
