"צפנת פענח"

נ"א

ישר.

מאמר מרתק.

תמהני איך מסתדרים הדברים עם מה שהביא החכם המימוני בראש.

התנ"ך והארכיאולוגיה - מסורת מול מדע
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/maamarim/hatanach3-2.htm

לעיל (בפרק א') זיהינו את יוסף עם המשנה למלך בימי פרעה ג'וסר ששמו היה אמחתפ. אך בתורה נאמר ששמו של יוסף היה "צפנת פענח"8, כיצד מתיישבים הדברים? לשם כך עלינו להבין את השם "צפנת" ובכדי להבין שם זה נעיין בסיפור יציאת מצרים.

כאשר יצאו בנ"י ממצרים הם נצטוו לחנות "לפני בעל צפון"9. "בעל צפון" התפרש כשמה של אלהות: "בעל צפון נשתייר מכל היראות שלהם"10. מיהו האל המצרי הקרוי בתורה "בעל צפון"?

מסתבר שזהו האל "סופד" (בכתובות אשוריות "צפת") שתוארו היה "אדון ארצות הנכר"11: "הוא שומר על דרך ים סוף... לעיתים הוא מתואר כיצור אנושי בעל לבוש של בני אסיה. בדמות זו הוא מופיע כבר בימי הממלכה העתיקה... מקדשו הראשי היה ליד דרך חשובה לסיני וא"י"12. בתקופת הממלכה העתיקה פולחנו היה משותף עם אל החכמה "תחות" שאף הוא היה "אדון ארצות נכר" והכהן נקרא גם "כהן-תחות" וגם "כהן-סופד".

הכינוי "בעל צפון" יובן יותר כאשר נכיר את מקומו של סופד במערך האלים המצרי. הוא השתייך ל"משפחת אלים": האב - האל סח, האם - האלה ספדת (סותי) והבן - האל סופד. הם זוהו עם כוכבי מזל אוריון. סח זוהה עם אוריון עצמו, ספדת זוהתה עם בן הלויה הדרומי סיריוס וסופד עם בן הלויה הצפוני "כלב קטן"13. תרגום המילים סופד וסופדת הם "הקצה המחודד" והאגיפטולוגים התקשו להסבירם, אך הם יובנו היטב כאשר צופים במזל אוריון. סופדת היא הקצה הדרומי וסופד הוא הקצה הצפוני ועל כן יאה לו השם "בעל צפון".

מסתבר ש"צפנת" שעל שמו נקרא יוסף הוא הוא "בעל צפון", כלומר סופד. את יוסף זיהינו עם אמחתפ , ומכאן שיש שייכות בין אמחתפ לסופד. האם נמצא קשר בין שניהם? כן. שהרי לאחר מות אמחתפ התרכז פולחן תחות-סופד בסקארה, עירו של אמחתפ, ואמחתפ עצמו זוהה עם האל. זיהוי אמחתפ עם יוסף מסביר היטב מדוע המצרים תיארו את סופד כאל שהגיע מאסיה.

מצאנו את צפנת-סופד, אך מהו "פענח"? פענח פירושו: החי, ו"צפנת פענח" פירושו: האל סופד החי. אך יתכן שהכוונה אחרת, שכן בפירמידה שבנה אמחתפ נמצאו שתי כתובות הנוקבות בשם האיש של עיר סופד: "פרינך" (Pri-n-k)14, שמסתבר שהוא אמחתפ עצמו. כינויו של אמחתפ היה "סופד-פרינך" שהוא הכינוי צפנת-פענח שבמקרא. (ואולי זהו המקור לשם העברי "פרנך"15).

אך אם שמו היה סופד-פרינך מדוע הוא ידוע בשם אמחתפ? התשובה היא שאמחתפ היה השם שניתן לו ככהן און, שהרי מצאנו שם זה בין כהני און בדורות מאוחרים16. מכיון שעל יוסף מסופר שקיבל את השם צפנת-פענח ולאחר מכן נשא את בתו של כהן און, יוצא שאת השם אמחתפ קיבל מאוחר יותר, כשירש את תוארו הנכבד של חותנו. השם אמחתפ שהיה יוקרתי יותר דחק את השם סופד-פרינך (או סופד-פענח) וזכרו השתמר רק בשתי כתובות בפירמידת המדרגות ובגירסה המקראית: צפנת פענח.
___________
8. בראשית מא, מה.
9. שמות יד, ב.
10. מכילתא שם.
11. Giveon, Lexikon der Ageptologie, V, Wiesbaden 1980, p. 1107.
12. גבעון, כנ"ל הערה 52, עמ' 126. אמנם דרך זו אינה מגיעה לים-סוף עצמו אלא לאגם תמסח, אך יש לזכור שבימי קדם ים-סוף התפשט צפונה והגיע עד אגם תמסח (הראל, מסעי סיני, ת"א 1986, עמ' 105). או אולי השם "ים סוף" כולל גם את האגמים הצפוניים.
13. Shaw and Nicholson, Dictionary of Ancient Egypt, London 1996, p. 276.
14. Giveon, ibid.
15. במדבר לד, כה.
16. Clayton, Chronicle of the Pharaohs, London 1994, p. 81

עולם הפוך אני רואה

הרמב"ם במורה ובעקבותיו בנו בפירוש התורה מרבים לפרש על דרך זו דברים שלא התבררה לנו התועלת שבהם שאם היינו יודעים ומכירים את אורח חייהם ואת ידיעותיהם היינו מבינים את תועלת הדברים
דוגמא הזכורה לי כרגע היא מסעי בני ישראל באחד הפרקים האחרונים במו"נ

תוקן על ידי - מזמור - 02/01/2006 19:19:20

ישרן,

בעניין פרעה -
ראה מה כתבתי שם באשכול.
לימוד מעמיק של תרבויות העולם העתיק וניסיון ללמוד ממנו על תרבותנו ודתנו שלנו הוא חשוב ביותר, לענ"ד. אבל לימוד זה צריך להיעשות בכלים נכונים ומושכלים.
אי אפשר ללמוד על פרעה בזמן משה, מצירוף נתונים בין מדרש חז"לי מאוחר במאות שנים לתורה (ואלפי שנים למעשה עצמו, לשיטת מי שחושב שהוא יודע מתי היה המעשה עצמו...), לבין מחקר העוסק בתרבות המצרית בתקופה קדומה יותר לזו של התורה. לעשות זאת, זה לא רציני, לא מדעי ולא מחכים.

אם כבר רוצים ללמוד משהו, אפשר לבדוק מה היה יחסם של תרבויות האזור לנמוכי קומה (למשל - האם יוחסו להם כוחות מין עצומים וכו'), בתקופת היווצרות המדרש הספציפי. כך נוכל ללמוד על השפעות תרבותיות על יוצרי המדרש, ואולי על פולמוס עקרוני דתי/ערכי/מוסרי בין חז"ל לבני זמנם מתרבויות אחרות.

ישרן,

אני חולקת עליך מכל וכל בעניין ההשוואה והלימוד ממנה.

העובדה שאנחנו יודעים כי בעולם העתיק היו הורים מקריבים את בניהם לאלים, מוסיפה רבות למשמעות הסיפור על עקידת יצחק (הא-להים הספציפי הזה לא מעוניין בילדים כקרבן!); העובדה כי בחוקי חמורבי נידונה האישה הנחשדת בניאוף לזריקה לנהר השוצף (אם טבעה - היתה אשמה, ואם ניצלה - זוכתה), מאפשרת לנו הבנה חדשה לגמרי של המסר והמשמעות של טקס השקיית הסוטה (למשל, שאין שם כוונה לפגוע באשה מראש, וברירת המחדל אינה מוות בשום אופן. אגב - גם לשיטות המחמירות בקריאת הטקס בבמדבר ה', אין שם מוות בסופו!); העובדה כי ידוע לנו מחוקי העולם העתיק, ששפחתה של אישה היא רכושה, גם כאשר היא יולדת בן לבעלה של האישה, מלמדת אותנו משהו חשוב על הביטוי "חמסי עליך" (ששרה מאשימה את אברהם בגניבה של הרכוש שלה - הגר). ועוד כהנה וכהנה.

חסימת עורק שלם של השכלה, לעולם אינה מועילה. לא לתורה ולא ללומדיה.

'טבעי' התכוונתי לאפוקי ממלאכותי.והדבר פשוט שכל המצאה שאיננה טבעית תראה מיושנת בדור אחרי זה.היום השור לא נראה מיושן כי הוא קיים.ודברים טבעיים קימים בכל התקופות (מה גם שכל המצאה תהיה העתקה של משהו שנמצא המציאות הראשונית ואם כן הוא המקור והבסיס לכל מה שיומצא אחר כך).
דעתי אינה כדעתך בענין יחס בין חז"ל לתורה.
ובענין לימוד תורה - תורה הוא לא סתם מדע, ולדעתי הענין הוא לא בטקסט המקודש כי ללימוד תרבות העולם העתיק עדיף כבר מחמורבי אלא ה'תורה' שהוא מלמד.הצדק והיושר שנותן.וזה מסופקני אם יתן הלימוד הנ"ל.
לדוג' - אם יאמר מאן דהוא שהיה נפוץ לעבוד 7 שנים תמורת אשה במזרח הקדום או היה נפוץ שאשה נותנת לגבר את שפחתה - כמו שרה , הוא לא אמר בזה כלום כי ממה נפשך - במזרח הקדום היה מקובל גם לעבוד אלילים ואנשים אלו (האבות)מרדו בכל תרבותם אז אם יעקב מציע לעבוד ברחל 7 שנים התורה מורה פה על משמעות מסוימת בעלת תוכן ואם שרה נותנת את הגר כדי שתבנה ממנה יש כאן משמעות ולא חזרה על ריטואל של 'כולם'.אמנם יתכן שאותו תוכן הניע את כל החברות הקדומות ויהיה מענין באמת לחשוב מה גרם להם להגיע לאותה 'תורה' שנמסרה בתורה שלנו אבל ההשואה לא הוסיפה ולא גרעה מהצורך בחיפוש משמעות במעשה זה.
ועוד דוגמא - חז"ל צינו שפרעה היה נמוך כדי למסור תוכן מסוים , ובאים ודנים האם היה מקובל במצרים לשים מלכים נמוכים.כאילו זה מה שחז"ל באו לומר כאן.וגם אם כן נהגו את זה במצרים המענין יהיה מה המשמעות של זה בכל אופן ואם הוא משמעות מסתבר ונצחי ניתן ללמוד אותו כ'תורה'.אז לא הורדת בזה ואולי רק גרעת.




תוקן על ידי - ישרן - 02/01/2006 19:00:56

תוקן על ידי - ישרן - 02/01/2006 19:01:38

ירמיהו,

והכל חז"ל.
ולא בתורה כפשטה.

[שני אגבים - א) לא אני העליתי את דוגמת המכונית. ב) מישהו מוכן להזכיר לי איך זה קשור לנושא האשכול?]




תוקן על ידי - אמשלום - 02/01/2006 18:48:13

ב"ה.

אמשלום,

לדעתי, האריך ישרן מעט בהסבר, ובתוך דבריו מופיע משפט שהוא משפט המפתח: "דבר שכאשר הוא מזיק הוא מזיק בכוונה", בדגש על המילה כאשר.
כלומר: התורה מתייחסת לסוגי נזק שונים מבחינת המאפיין אותם, ומציינת דוגמה לכל אחד מהם.
השור עצמו יכול להזיק באופנים שונים. כאשר שור נוגח בקרניו, הוא עושה זאת מתוך כוונה לנגוח. כך גם אם בהמה כלשהי בועטת ברגלי'ה, נושכת בשיני'ה וכו'.
לעומת זאת כאשר בהמה אוכל תבואה בשיני'ה, היא עושה זאת להנאת ולתועלת גופה, ולא מתוך כוונה להזיק לתבואה.
וברור שרכב אינו יכול להוות דוגמה לנזק שנעשה בכוונה כמו שור.

ישרן,

אני מצטערת אם הבנתי אותך לא נכון.

"לימוד תורה" הוא הגדרה רחבה ועמוקה, ולענ"ד כוללת כל מעשה שיש בו אלמנט של לימוד ויש בו כוונה לתורה.

אני לא יודעת איפה אתה מתגורר, אבל בעולם שלי לא מצויים במיוחד החמור והשה, וקשה לי לראות בהם משהו "טבעי" לעולמי. עד כמה שהבנתי משגת, הפרשנות הדרשנית, המוציאה
את החמור והשה הקונקרטיים מכלל בע"ח ספציפיים עם מבנה ביולוגי מסויים, לכלל מושגים הלכתיים ורעיוניים (דוגמת - "היזק", "אבידה שיש/אין בה סימן" וכו'), בדרך בה עשו זאת חז"ל, היא זו שמאפשרת לתורה להתקיים גם במציאות המשתנה.
לולא הפרשנות הזו, סביר להניח ששור היה נשאר בתודעת העם כשור, וכאשר היה נעלם מבתיהם, היתה נעלמת עימו גם תורת "שור שנגח".

ועדיין, אם רוצים להבין מהו ה"שור" הקונקרטי עליו דיברה תורה, רצוי מאוד ללמוד על שוורים בעולם הקדום, ועל מקורותיה של המילה ודרכי הבנתה. ולו רק כדי להבין ולהיות מודעים ל"קפיצה" האדירה שביצעו חז"ל בין התורה למשנה.




תוקן על ידי - אמשלום - 02/01/2006 18:32:08

אמשלום,

כדי שלא לסטות מנושא האשכול, אני לא ארחיב. אם תעייני בשמונה פרקים פ"א, תיווכחי ששם הרמב"ם טוען שלכל בעל חיים יש את התכונות שעושות אותו למה שהוא.

שאלת את ישרן :
"ראית פעם שור?
מה יש בטבעו להזיק דוקא?
טבעו הוא לאכול עשב ולהוליד עגלים, ותו לא..."

אז זהו, שזה לא כל כך פשוט שכל החיות המלחכות עשב הן בעלות 'אופי' שווה.


'..אבל כל מין ומין מאשר יש לו נפש, יש לו נפש אחת בלתי נפש אחר. ויתחייב מנפש זה פעולות אלה, ומנפש זה פעולות אחרות. ואפשר שתדמה פעולה זו לפעולה, ויחשוב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעצמו, ואין הדבר כן...'