לאחרונה אני נהיה יותר ויותר מודע עד כמה שאנו בני תמותה משוללים השלימות.
אז בשביל מה לשאוף אם לעולם לא נגיע לשלימות?
נשלח ב-16/1/2006 10:30
הנה ציטוט מהתניא על תכלית עבודת הבינונים.
פרק לה
והנה לתוספת ביאור תיבת לעשותו וגם להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעו"הז להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וס"א מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה מחלל השמאלי שבלב שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה היא בתקפה ובגבורתה אצלם כתולדתה רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם כנ"ל וא"כ למה זה ירדו נשמותיהם לעו"הז ליגע לריק ח"ו להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושיה ולשמח לבם בה' השוכן אתם בתוך תורתם ועבודתם והוא בהקדים לשון הינוקא [בזהר פ' בלק] על פסוק החכם עיניו בראשו וכי באן אתר עינוי דבר נש כו' אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בגילוי' דרישא ארבע אמות מאי טעמא דשכינתא שריא על רישיה וכל חכם עינוהי ומילוי ברישיה אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דב"נ איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צוח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדאן טבאן וע"ד החכם עיניו בראשו עכ"ל. והנה ביאור משל זה שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא ע"י מעשים טובים דווקא ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל להיות היא כשמן לפתיל' מבואר ומובן לכל משכיל כי הנה נשמת האדם אפי' הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגי' אעפ"כ אינה בטילה במציאות לגמרי ליבטל וליכלל באור ה' ממש להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו. משא"כ המצות ומעשים טובים שהן רצונו ית' ורצונו ית' הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של רצון העליון ב"ה וירידת המדרגות עד שיוכלו להתהוות ולהבראות יש מאין ודבר נפרד בפני עצמו ולא יבטלו במציאות כנ"ל משא"כ המצות שהן פנימית רצונו ית' ואין שם הסתר פנים כלל אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו ית' והיו לאחדים ממש ביחוד גמור. והנה ענין השראת השכינה הוא גילוי אלהותו ית' ואור א"ס ב"ה באיזה דבר והיינו לומר שאותו דבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאות לגמרי שאז הוא ששורה ומתגלה בו ה' אחד אבל כל מה שלא בטל אליו במציאות לגמרי אין אור ה' שורה ומתגלה בו ואף צדיק גמור שמתדבק בו באהבה רבה הרי לית מחשבה תפיסא ביה כלל באמת כי אמיתת ה' אלהים אמת הוא יחודו ואחדותו שהוא לבדו הוא ואפס בלעדו ממש. וא"כ זה האוהב שהוא יש ולא אפס לית מחשבה דיליה תפיסא ביה כלל ואין אור ה' שורה ומתגלה בו אלא ע"י קיום המצות שהן רצונו וחכמתו ית' ממש בלי שום הסתר פנים: הגהה (וכאשר שמעתי ממורי ע"ה פי' וטעם למ"ש בע"ח שאור א"ס ב"ה אינו מתייחד אפי' בעולם האצילות אלא ע"י התלבשותו תחלה בספי' חכמה והיינו משום שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת
החכמה וכו'): והנה כשהאדם עוסק בתורה אזי נשמתו שהיא נפשו האלהית עם שני לבושיה הפנימים לבדם שהם כח הדבור ומחשבה נכללות באור ה' א"ס ב"ה ומיוחדות בו ביחוד גמור והיא השראת השכינה על נפשו האלהית כמארז"ל שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו. אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש צריך לקיים מצות מעשיות הנעשים ע"י הגוף ממש שאז כח הגוף ממש שבעשיה זו נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו ביחוד גמור והוא לבוש השלישי של נפש האלהית ואזי גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב ונכלל ממש בקדושה כנפש האלהית ממש מאחר שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה שבלעדו לא היתה נפש האלהית פועלת בגוף כלל כי היא רוחניית והגוף גשמי וחומרי והממוצע ביניהם היא נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבלבו וכל הגוף ואף שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו שהן מדותיה הרעים עדיין לא נכללו בקדושה מ"מ מאחר דאתכפין לקדושה ובע"כ עונין אמן ומסכימין ומתרצין לעשיית המצוה ע"י התגברות נפשו האלהית שבמוח ששליט על הלב והן בשעה זו בבחי' גלות ושינה כנ"ל ולכך אין זו מניעה מהשראת השכינה על גוף האדם בשעה זו דהיינו שכח נפש החיונית המלובש בעשיית המצוה הוא נכלל ממש באור ה' ומיוחד בו ביחוד גמור וע"י זה ממשיך הארה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף וגם על הגוף הגשמי בבחי' מקיף מלמעלה מראשו ועד רגליו וז"ש ושכינתא שריא על רישיה על דייקא וכן אכל בי עשרה שכינתא שריא. והנה כל בחי' המשכת אור השכינה שהיא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה אינו נקרא שינוי ח"ו בו ית' ולא ריבוי כדאיתא בסנהדרין דאמר ליה ההוא מינא לרבן גמליאל אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא כמה שכינתא אית לכו והשיב לו משל מאור השמש הנכנס בחלונות רבים כו' והמשכיל יבין:
שוטנג,
אם בן אדם יגיע לשלמות מה ישאר לו עוד לעשות בעולם הזה?
האם שלמות גוררת סיום החיים?
נשלח ב-10/1/2006 02:15
שוטנג,
אם הכוונה בשאלתך בעיקר להיבט רגשי-אישי, אכן, יש בכך משהו מייאש, ועיין בתשובתו של מיימוני.
אבל אם נתכוונת להעלות בעיה שהיא פילוסופית-אנושית-כללית, עיין בדברי דורש ווטו (נראה לי שתשובת דורש כאן נכונה - להבדיל מהאשכול הקודם, ומעניין שלא התייחסת לדבריו). ואוסיף בשולי דבריהם:
שם המשחק הוא הבחירה החפשית (שהזכיר ווטו). בוא נבדוק מהן האפשרויות, לפחות באופן תיאורטי-היפותטי:
1. אפשרות אחת היא אדם שאינו שלם ואינו שואף לשלמות;
2. אפשרות שניה היא אדם שהוא כבר שלם, וממילא אינו שואף לשלמות;
3. אפשרות שלישית היא אדם שאינו שלם אך שואף לשלמות. אפשרות זו יכולה עקרונית להתפצל לשתיים:
תת-אפשרות א': אדם שאינו שלם אך שואף לשלמות ויגיע אליה;
תת-אפשרות ב': אדם שאינו שלם אך שואף לשלמות ולא יגיע אליה;
לדעתי שתי האפשרויות הראשונות זהות, ובשתיהן אין שום ערך לחיים מנקודת מבט יהודית, כי הן סטאטיות, ואין בהן שום ביטוי לבחירה חופשית ולהתקדמות.
לפי אפשרות 3-א, לאחר שאדם הגיע לשלמות, אין עוד ערך לחייו, כי השלים את דרכו.
חיים בעלי ערך אמיתי חייבים להיות חיים של שאיפה, התקדמות, מאבק, התגברות על קושי.
לשם כך דרוש: א-בחירה ב-חוסר שלמות.
המחיר של הבחירה החופשית וחוסר השלמות הוא הכשלונות והנפילות.
ואל תיפול רוחך בראותך לעתים את "האדם השלם" בדמותם של צדיקים וגדולים, כי באשכול הקודם כבר למדנו באריכות (ולא מאיינשטיין...) כי "הכל יחסי", וכנראה שאין אדם מושלם באופן אבסולוטי בעולם הזה,
כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא...
כי רק הבורא הוא השלם האחד האמיתי, ואנו כפי עבודתנו להידבק בשלמותו, יכולים להתחבר יותר יותר לשלימותו - "ולדבקה בו"!
ולכן, מצד שני, גם חוסר השלמות אינו אבסולוטי, וזוהי נקודת האור והתקווה, שלמרות שאנו נמצאים על מסלול אינסופי, יכולים אנו להתקדם לעבר השלמות ולהתקרב אליה יותר ויותר.
לסיכום, חוסר השלמות אינו סיבה לייאוש ותחושת חוסר תוחלת, אלא להפך, היא היא המפתח המנוף להתעלות.
נשלח ב-10/1/2006 01:04
ווטו
יש לי חסרונות שאני מכיר בהם כחסרונות ולמרות זאת לא הייתי מסכים בשום אופן לבלוע כדור שיבער אותם.
נשלח ב-9/1/2006 23:50
צוטנג,
דווקא התייחסת לקטע המפולסף שכתבתי ולמה שלא תאהב התפלספויות? האינן חלק מהשאיפה לשלימות?
הצבעתי על "כמה וכמה אשכולות" לא כדי לשכנע אלא כמראה מקום על צד שלפותח אשכול חשוב העניין עד כדי חיפוש דיונים קיימים בנושא, שלכן עמלו כאן על עבודת המפתחות.
לגופו של ענין; הרצונות לנשום, לאכול, לחיות וכדומה כולם רצון עקרוני אחד "כי זה מתאים" שהצבעתי עליו. גם לו היה רצון להוליד זה היה משום שיש זיהוי שכך מתאים [אגב, לא זהיתי רצון מוטבע "להוליד" אלא רצון להזדווגות ולרוב פועל רצון זה עם רצון למניעת ההולדה ויש בנ"א שלא רוצים ילדים בכלל, אלא שפירשו שהבורא רצה שיולידו ולכן הכין הנסיבות לרצון ההזדווגות ואכמ"ל]. ללא התפלספות לא שייך לדון ברצון העמוק כי ההתפלספות מובילה לקילוף הפרטים הלא רלוונטיים ולתפיסת הכלל העקרוני. [כעת מתברר שהויכוח הראשון שהיה לנו תלי כנראה באהבת ההתפלספות, אך גם זו התפלספות.]
אם אי אפשר לדעת אם אין למישהו שאיפות ונאמר שהוא מדכא אותן, לא נשאר במה לדון. אך למבין ששאיפה היינו שיש לאדם רצונ[ות] להעפיל לגבהים שכעת אינם בהישג ידו, בהחלט ידועים בנ"א שמשאלותם צרורות לנמצא בהישג ידם.
מצו"נ, לו היו מציעים לך לבלוע כדור שיבער את חסרונותיך, היית מסרב? גם אם כן, ניתן יהיה לכנות את סירובך כחלק מהשלימות שלך, אך גם זה סמנטיות.
נשלח ב-9/1/2006 23:36
בקריאה חוזרת של תגובתי לאמשלום אני שם לב שאפשר לפרש דברי שאני חושב שאמשלום מתייחסת לאנשים רק עד כמה שאפשר לה לנצל אותם.
אני מתנצל שלא כתבתי את דברי בצורה ברורה יותר. כוונתי היתה שההתייחסות של אמשלום לחוויות הוא הדדי ולא לחוויה כשלעצמה כדבר שהוא נבדל ממנה.
נשלח ב-9/1/2006 17:55
אני מצהיר קבל עם ןעדה שהשאיפה לשלמות איננה מוטבעת בי. יש לי הרבה שאיפות , אבל שלמות איננה אחת מהן. יש לי חסרונות רבים שאין לי בעיה לחיות איתם ואני אף חושב שלא אהיה מי שאני בלעדיהם.
השאיפה לשלמות הוא לדעתי משהו ערטילאי לבד מהיותו יעד לא ריאלי. זה כמו לומר שיש לי שאיפה שכל משאלה שלי תתגשם.
נשלח ב-9/1/2006 17:24
לפני שאני ניגש לענות לנקודות מסויימות שהעלו פה החברים, אני רוצה להבהיר מה בעיקר מפריע לי בחסרון השלימות. המעשים והדיבורים של האדם השלם הם שונים במהותם מהאדם הבלתי שלם. וזאת משום, שהאדם השלם אומר מה שאומר ועושה מה שעושה מתוך המקום הנכון והאמיתי, משא"כ האדם המשולל ממעלה, מעשיו ודיבוריו באים ממקום של חסרון אם זה בקשת הכבוד או שנאה או קנאה וכדומה, ואז דבריו ומעשיו גם הם נגועים בחסרונות שלו.
אשר על כן האדם השואף לאמת ולצדק מההכרח שישאף לשלימות גם. כי רק בתור אדם השלם יוכל לעשות ולומר דברים הגונים בתכלית.
יוצא אם כן, שחסרון השלימות גורמת שהמעשים שלנו נגועים במחלות שבהם אנו עצמינו נגועים, ואין אפשרות כלל להגיע למקום של אמת.
ואשר על כן אני שואל שוב, למי ולמה אני עמל? למה בכלל לנסות להתעלות שבסופו של דבר עדיין מעשינו יהיו נגועים אם מעט ואם הרבה!
ומעתה אפנה לדברי החברים.
אמשלום:
זה שאת מעריכה אנשים עם חסרונות יותר מאנשים ללא חסרונות מתאים לגישה שלך לטקסטים שאת מנתחת שבו את מתייחסת אליהם בהדדיות. וגם כאן את לא מתייחסת לאדם איך שהוא, אלא "אם הם "בני אדם" ויש להן חסרונות, ובכ"ז הם גדולים בהנהגתם, בחכמתם וכו', הרי שיש אולי סיכוי גם עבורי "לגדול"." זאת אומרת, שהאדם לא נחשב איך שהוא באמת אלא רק עד כמה שאת יכולה להפיק ממנו. אני חושב שרוב אנשים מתייחסים לאנשים איך שהם באמת, ולפיכך מעריכים את השלם על הלקוי.
ווטו1:
איני אוהב התפלספויות. אע"כ אתמקד על הקטע הראשון מדבריך וממנו תקיש על השאר.
כתבת:
התבאר בכמה וכמה אשכולות שהרצון היחיד המוטבע מעל הבחירה הוא הרצון להתאמה שבלעדיו אין בחירה.
לא יודע באיזה אשכולות דבר זה התבאר. ודבריך מזכירים לי את דברי הרמב"ם שכתב שאנשים חושבים שכל דבר כתוב חייב להיות אמת. ולנידון דידן, יש הרבה רצונות מוטבעים באדם ללא בחירה. הרצון לנשום, לאכול, לחיות וכדומה. הרצון להוליד גם הוא מוטבע ללא בחירה למרות שאפשר להשתלט עליו ולא ליישם אותו.
אך מכאן ל"שאיפעס" [מטבע לשון בעולם הישיבתי-ליטאי] יש מרחק ולכאורה בני אדם חסרי השאיפה יוכיחו שאין זה הכרח וממילא גם לא מוטבע.
קודם כל אי אפשר לדעת אם אין למישהו שאיפות או לא. אבל אפילו על הצד שאין לבן אדם מסויים שאיפות יכול להיות שבן אדם זה הוא יוצא מן הכלל, ויכול להיות שהחיים לימדו אותו לדכא את השאיפות שלו וכיוצא.
נשלח ב-8/1/2006 10:54
ווטו
בעולם הכללי אין שום משמעות ל 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה' כי הכל הוא תלוי בהישג ולא תלוי במאמץ. אימרה כזו ניתנת להאמר רק ע"י מי שסובר שהקב"ה סופר את השעות ולא את הדפים.
*****
עקב הודעה כפולה
תוקן על ידי - עצכח - 08/01/2006 16:41:47
נשלח ב-8/1/2006 10:22
צ'ונטג
האם גם בדברים החומריים הינך חושב שהיות ולא נגיע לשלמות , א"כ לא נרצה לחיות , או שבעיניני החיים הגשמיים ברור לך שאדם צריך לעשות ככל יכולתו.
אם בעיניני העולם הזה ברור לך שאדם צריך לעשות ככל יכולתו הוא הדין בעינינים הרוחניים.
כמובן שכדי לשכנע שהדבר אכן כך ,יש קודם לבדוק מה הם המיניעם שלהגעת השלמות האם המניעים הם כדי של "אני" שלי יהיה טוב ואז "אני" מחליט להיכן "אני" רוצה להגיע ו"אני" מחילט מה טוב ל"אני" שבי.
אבל האמת היא לא כך , ובעצם כל תורת החסידות באה לענות על שאלה זאת , תורת החסידות באה לומר לאדם שבעצם השלימות האמיתית זה האלוקים , ואנו כעבדים חייבים למלא את רצונו עד היכן שידינו מגעת , הביטוי "שלימות" אין הכוונה לשלימות עצמית היות ורק האלוקים הוא שלם , המושג "שלימות" הוא שאדם ישתמש בכל כוחו לעשית רצון בוראו ועל כן ככל שאדם מכניע את עצמו יותר לאלוקים הרי הועיל בזה , אפילו אם איננו מגיע לשלמות , ומה הדבר דומה האם לא תסכים לקבל X כסף אפילו במקרה שאתה נצרך ל X*10 , הרי בוודאי שתקח אותו , ובכן אותו הדבר הוא בעבודת השם כל מצוה כל יגיעה הרי היא עוזרת לתיקון העולם, מטרתינו איננו לתקן את עצמינו לצורך עצמינו אלא מטרתינו לתרן את עצמינו לצורך תיקון העולם (להודיע וליידע את העולם שיש מלך בעולפ ועל כן איו לנו מה להתייאש מאי הגעה לשלימות כי אין אנו צריכים לדאוג לעצמינו אל לדאוג שכל באי עולם ידעו שה" הוא המלך היחיד, וכל פעולה שאנו עושים כדי לקדם את המטרה הרי שהועלנו , ויש להסתכל על כל פעולה ופעולה בצורה פרטנית האם היא מוסיפה כבוד שנים , או האם המלכתי בזה את האלוקים , או שח"ו עשיתי להיפך.
וכבר אמר ה"בית ישרא" יאוש שלא מדעת = יאוש הוא שלא מדעת, היאוש בא מחוסר הדעת.
דעת = התקשרות = התחברות.
כשאדם מחובר לאלוקים הוא אף פעם לא יגיע לידי יאוש.
קבל את האמת ממי שאומרו.
ניכרים דברי אמת
נשלח ב-6/1/2006 09:39
צוטנג,
האם כתבת ש"השאיפה לשלימות היא מוטבעת בנו" כתשובה לשאלתך "בשביל מה לשאוף אם לעולם לא נגיע"?
התבאר בכמה וכמה אשכולות שהרצון היחיד המוטבע מעל הבחירה הוא הרצון להתאמה שבלעדיו אין בחירה. אך מכאן ל"שאיפעס" [מטבע לשון בעולם הישיבתי-ליטאי] יש מרחק ולכאורה בני אדם חסרי השאיפה יוכיחו שאין זה הכרח וממילא גם לא מוטבע.
לכן גם האדם החסר סיכוי להגיע לשלימות ומכיר בזה ולכן אינו שואף לכך, יצעד לקראת שלימות מאחר וזיהה את ה כיוון כמתאים לו יותר גם ללא סיכויי הגעה. תדע, שהרי מי שחסר רגל, עדיין ינסה לצעוד ברגלו הנשארת ולא יתחיל ללכת על הידיים אא"כ מתאים יותר!
מכאן שאמרת "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להיבטל הימנה" אינה אך ציווי דתי, אלא עצת ההיגיון האנושי כי כך מתאים לו יותר. בעצם מסר זה שכל התורה אין לה ערך אלא אם כן היא משרתת את השכלת ההיגיון האנושי כלשון חוב"ה ש"ההערה התוריה מבוא להערה השכלית" בתור "עצות מגדול העצה" [כל' הרמב"ם סוף הלכות תמורה], הוא שאני מנסה להעביר.
נשלח ב-2/1/2006 20:46
צ'אוט,
למה הכרת החסרונות אצל אנשים גדולים מורידה מערכם? באופן אישי, כאשר אני מכירה אנשים, הכרת החסרונות שלהם גורמת לי להערכה גדולה יותר (אם אלה חסרונות שאינם איומים בעיני במיוחד, ואני מניחה שלכל אחד מאיתנו רשימה מעט שונה של מה "איום במיוחד" ומה פחות). כך גדולתם בולטת, ויש בה כדי ללמדני משהו - אם הם "בני אדם" ויש להן חסרונות, ובכ"ז הם גדולים בהנהגתם, בחכמתם וכו', הרי שיש אולי סיכוי גם עבורי "לגדול".
גו"ג -
נשלח ב-2/1/2006 20:35
גם אם תשאף, לא תגיע לשלמות. אבל לאן היית מגיע אם לא היית שואף?
נשלח ב-2/1/2006 20:34
צ'וטנג
הרשה לי לומר דבר פשוט ומוכר:
הכרת החסרונות היא הצעד הראשון לתיקון.
אמנם, כמה פעמים אנו מנסים, מנסים - ונכשלים.
אבל זו לא סיבה להתייאש.
זו עבודת האדם בעולם הזה.
ואדם צריך ללמוד לחזק את עצמו ולא להתייאש.
(שבע יפול צדיק וקם, וזו דרך הצדיקים, זוכר?)
אמנם, אם ההתקדמות איטית, צריך לחפש את השורשים לתובנה ואת הדרך היעילה ביותר לשפר את הטעון שיפור.
וזה תלוי. תלוי במידה שיש לתקן ותלוי באישיות של השואל.
יש דברים שאפשר ללמוד מאחרים, מספרים ומחברים, ויש דברים שכל אדם צריך לגלות בעצמו.
ועיקר שכחתי: להתפלל. צריך להתפלל על זה. ליישוב הדעת, לעצה טובה, להתחזק.
ונזכור: באנו לעולם הזה כדי לתקן את הנושא הזה. וגם כאן מסתבר שנכון הכלל: לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיפטר ממנה.
