| נשלח ב-4/1/2006 15:31 |
 |
| |
ויכוחים - מים שאין להם סוף
האם ישנו ולו נושא אחד או הלכה אחת שאין ויכוח עליו או על הטעם והסיבה לו , האם אין ולו נושא אחד מוסכם שאי אפשר להתוכח עליו , + והאם כל דבר נתון לוויכוח ?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2006 01:36 |
|
| |
צ'וטנג
תודה!
חיפשתי "יעקב איש" בפרוייקט השו"ת וגיליתי בקלי קלות
.
הנה אחד משני סיפורים על יעקב. האם דבריו שם הם "הווה אמינא" או לא?
בראשית רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה ב יעקב איש
סיפור ראשון:
יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה.
שמע ר' חגי. שלח ליה: תא לקי (=שלח לו, בוא וקבל מלקות)
א"ל: בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי (=אמר לו: וכי בן אדם שאמר דבר מן התורה לוקה?)
אמר ליה: מנין היא דאורייתא? (שאל ר' חגי: מנין לך שזה מן התורה?)
אמר ליה: מן הדא. דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה. (אמר לו: מכאן. ויאמר אלקים וגו'. לכאורה יש כאן מידת היקש, ויתבאר לקמן).
אמר ליה: לא הורת טב. (=אמר לו: לא הורית נכון).
אמר ליה: מניין את מודע לי? (=הוכחה, בבקשה).
אמר ליה: רביע ואנא מודע לך (תתכופף להחבט במלקות, או, תכניע את עצמך, ואומר לך).
דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף (בשל השינוי בין שחיטה לצאן ובקר לבין מה שנאמר בדגים נמצאנו למדים שאין שחיטה לדג).
אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא (הרבץ, כי טוב ללמוד).
יש שם עוד מעשה בהוראה בטעות, על היתר מילת בן גויה שכנראה אביו היה יהודי. ראו שם.
סיפור זה אומר דרשני מבחינות רבות. אציין כמה הערות כיון שהגענו לעסוק בו.
א. לא ידוע לי מי היה יעקב זה. הביטוי "בר אינש" מזכיר ביטויים דומים אצל האיסיים ואצל הנוצרים. אך מהלך השיחה שבה מודה יעקב לר' חגי מראה כי קיבל את מרותו. האם היה מן היהודים הנוצרים או תלמיד טועה?
ב. הראיה של יעקב נראית נכונה. יש כאן היקש בין עוף לדגים. וזה כמובן לא כמי שאמר שעוף גם הוא אינו טעון שחיטה מן התורה.
ג. הראיה הנגדית של ר' חגי היא מן הפסוק שמחלק בין היתר בקר וצאן להיתר דגים. אך הלא ניתנת הרשות לדרוש. לי נראה שר' חגי הסתמך על הסברה מכאן ועל המסורת מכאן. המסורת שאין שחיטה לדגים, שלא כדברי יעקב. ועל הסברה, שהשחיטה נתקנה בבעלי חיים דמויי צאן ובקר, אם בגלל הרחקה מעבודה זרה כשיטת הרמב"ם ואם בגלל חינוך כשיטת וטו שלנו... על כל פנים, זה שייך פחות בדגים. אך מסברה לבד לא ניתן להלקות, והראיה מהפסוק אכן נראית חותכת, גם אם עלינו לוותר על אותה מידה הקרויה היקש (נוכחות של שני מרכיבים, למד ומלמד, באותו פסוק).
על כל פנים, נראה מכאן שדברי יעקב נדחו לגמרי, והם אינם אפילו הווה אמינא.
או שמא נאמר, כבוגי שלנו, שמה שקובע הוא רק החלטת הדורות הבאים, והם בחרו לדחות את דברי יעקב ולהתעלם מהם?
זה נכון שההחלטה היא תמיד בידי הדור האחרון, גם אם הדור הבא סבור שהוא רק פוסע בעקבות קודמיו - כי גם זו החלטה. אבל יש ויש שיקולים שכליים, במובן של שיקולים הניתנים להצדקה ולעיון.
אז מה הם השיקולים שהרחיקו את שיטת יעקב מלבוא בקהל ה"דברים הראויים להאמר בבית המדרש"?
ובעצם, לצורך הטיעון שלי כאן איני חייב להצביע עליהם, אלא די לי בכך שיש כאלו, ובזאת נראה כי למרות דברי הרמב"ן, הנכונים כשלעצמם, על העדר מופת חותך ומוחלט, עדיין יש דברים שניתן לפסול ולהרחיק ללא פקפוק וללא מקום לדיון נוסף.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2006 00:17 |
|
| |
מיימוני המדרש מופיע בקהלת רבה עם יעקב איש כפר נבורייא. הוא דרש שמילת עבד (אני חושב) דוחה שבת וגם דרש שדגים חייבות בשחיטה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2006 22:54 |
|
| |
אמנם צדק וטו וצדקו כולם, אך אני מבקש להוסיף פן חדש ובעיני שלילי.
יש כאן בעיה עקרונית: איך להתייחס לדעות שהן אינן נכונות בעליל.
אם נתעלם, יחשבו שאנו מסכימים.
אם נזכיר ונדחה, יחשבו שזו "הווה אמינא" - אפשרות שצריך להביא בחשבון.
איני בא לומר שלא נזכרו הווה-אמינות בגמרא ובמפרשים מאז ועד היום. ויש להן ערך, גם במחקר ההיסטורי על מי חשב מה, וגם בתור סברות שניתן להעלות בבית המדרש.
וכאן המקור לפוריות של ההלכה, ולאפשרות ההתחדשות התמידית שלה, כי כל דעה עשויה היתה לעלות אי פעם וממילא היא יכולה לחזור ולקבל חיים חדשים.
אך לכל דבר יש מחיר. מה עם סברות רעות שאין להם שום הצדקה, לכאורה?
זה בדיוק הענין: איך אפשר לשלול משהו על מנת שלא יהיה עוד מועמד תקני לדיון בבית המדרש.
ואם נאמר שאין לשלול שום דבר, עד היכן?
במדרש (בראשית רבה באחת הפרשיות הראשונות. אולי בעניני מילה?) מובא מעשה באחד שדרש דין מסויים במילה שהיה נגד ההלכה. שכחתי את הפרטים ואפילו בתקליטור איני יודע למצאו.
מסופר שם שאחד התנאים הוכיח לו שטעה, ואז פנה התלמיד הטועה לרב ואמר: הלקה אותי (זה היה כנראה העונש) כי אתה צודק וזה מגיע לי.
כלומר, הטעות שלו לא היתה אפילו הווה אמינא.
כלומר - יש דעות שאין להן מקום בבית המדרש כלל.
***
אסכם מה שחוששני שביארתי באריכות יתר:
א. מצד אחד, נוכחות של הווה אמינא מעידה על דיון היסטורי שנערך אי פעם בשאלה, או לפחות על אפשרות כזו שעלתה בדעתו של מי שטרח לדחותה.
ב. יתכן שהופעה של הווה אמינא מכשירה אותה לשמש כאפשרות שתהיה נכונה אי פעם בבית המדרש.
ג. ככלל, כדברי הרמב"ן, בתחום המשפט, וממילא בתחום ההלכה, קשה מאד למצוא ראיות חותכות שאין עליהן עוררין.
האם המסקנה היא שכל סברה יכולה להפוך לאפשרית?
והאם המילכוד הזה אינו נובע, בסופו של דבר, מן הבעיה העתיקה שעלתה כבר אצל פרמנידס ואפלטון, שאי אפשר לדבר על שלילה, כי הדיבור עליה מעניק לה מעמד ישותי או, בנידון שלנו, מעמד של "מועמד לדיון"?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2006 17:53 |
|
| |
כד הווינא טליא הייתי בשיעור של הרב ברוך קהת, הוא הביא ראיה לדבריו מהווא אמינא שתוס' דחה, כאשר הטיעון שלו היה שאם תוס' טורח לדחות את הדיעה כנראה מישהו סובר כך.
והאמת שלאור נסיון העבר שלי אכן כמעט תמיד כך הדבר, שאם טורחים לדחות דעה, סימן שהיא קיימת.
אבל חשבתי שישנו דבר שאין עליו מחלוקת, ובכל זאת ראשונים טורחים לדחות אותו.
ראשונים לא מעטים מביאים ראיות רבות שמומר זוקק יבום, דהיינו שישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. והרי זה דבר שלית מאן דפליג.
אך זהו שטעתי אמר לי רבי, שהרי רב יהודאי גאון סובר כך, ובמרדכי ביבמות מביא לזה ראיה
א"ר יוחנן וכולן לפסול כי אמריתה קמיה דשמואל א"ל בנך הבא מן ישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן <העובדת כוכבים> {הגויה} קרוי בנך אלא בנה והאיכא בנות ואמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן <העובד כוכבים> {הגוי} קרוי בנך גמירי דבנתא דההוא דרא איצטרויי אצטרו איכא דאמרי כי אמריתה קמיה דשמואל א"ל לא זזו משם עד שעשאום <עובדי כוכבים> {גוים} גמורים שנאמר (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. יבמות י"ז.
בקיצור מסתבר "אמפירית" שכל דבר שדנים בו יש מי שאומר צד שני...
על השאלות היותר מהותיות האם על כל דבר ניתן להתווכח... טוב זו כבר שאלה פילוסופית עמוקה, בערך כמו האם ניתן לחשוב על רעיונות שלהביע אותם דרוש יותר זמן מאורך החיים של בן אדם...
תוקן על ידי - מרובקה - 04/01/2006 18:00:31
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2006 16:39 |
|
| |
ווטו,
אם לדייק במה שאומר הרמב"ן שם, הרי שהוא מסביר את דרכו לחלוק על בעה"מ ו"להגן" על הרי"ף, בכך שהוויכוח והדיון הם הדרך היחידה (ואולי - היחידה הנכונה) להגיע לאמת (עד כדי כך, שהוא מודה שלפעמים הוא מעלה טענות כנגד בעה"מ, רק כדי לקיים דיון...). הוא דורש מתלמידיו שלא לקבל דבריו באנחת "אהה", ולא לנוח על זרי הדפנה של "כה אמר הרמב"ן ואנו מקבלים דבריו כאמת", אלא להמשיך ולהתווכח איתם.
לענ"ד, הוא חולק על העצב שנשמע משאלתו של שאון עמים - הוויכוח מבחינתו אינו עול שיש להמנע ממנו, או לסיים אותו מהר ככל האפשר, אלא יסוד הכרחי בלימוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2006 16:38 |
|
| |
[תיקון קטן: לא על הש"ס אלא על הרי"ף , כידוע]
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2006 16:13 |
|
| |
שא"ע,
הרמב"ן בהקדמתו לספרו מלחמות ה' על הש"ס הצביע על נקודה זו לומר שאין ההכרעות בש"ס ברורות חד וחלק ולכן לא ייתמו הויכוחים [אלא בדרכי הכרעה שרירותיים-שיטתיים]. יכולת האדם לדייק לגמרי, מוגבלת לתחום המספרים-מטמתיקה, בה הכימות מפריד. היינו שכדי לחשבן שאחד ועוד אחד הוא שניים עלינו להפריד בין השניים אך מבלי להתחשב במה שביניהם [השלישי שלפ"ז 1+1=3]. גם בכמות דביקה [מידה לעומת מניין-גיאומטריה] המדידה היא לפי פסים פרודים.
כאשר יש להתחשב בכל התמונה השלימה כולל המשטח שבין הכמויות הברורות, נופל הדיוק הקל והטבעי. אך תרגול האדם לחשיבה מתוך עקרונות והחזרה התמידית לדייק במונחים הטאוטולוגים [שביסודם מובנים מאליהם] מקדמת אותו לשלב שלפחות בנוגע לעקרונות מבטו על העולם הוא מדייק יותר ויותר [סביר שבד בבד יתקדם גם המדע לעמוד אפילו על הביטי טעם וריח]. גם במהלך הלימוד העקרוני יש המסתייעים בכימות כ"צוויי דינים" הבריסקאי, אך תכליתו לראות דרגות באחדות ולא להפריד בהזנחת האמצע כמבואר באשכול עתיק*.
לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל מההתקדמות [כפי שיבואר באשכול "למי אני עמל" האמור להיפתח מחדש בסוף השבוע].
*http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=274293
|
|
|
|
|
|
