שאלולא אגו לא בנה אדם... האם אגו רק רע?

מאמר של אדמיאל קוסמן על האגו ככוח משעבד ומשחית ב"הארץ" של השבת העלה אצלי שאלות -

האם אגו הוא רק שלילי?

האם ניתן למצוא בו פונקציות מועילות (אולי אפילו
השרדותיות?)

האם אפשר בלי אגו?

האם העיסוק באגו ובשיכּוכו אינו מפמפם אגו בעצמו? (זכרו את המעשה בתגובתם של חסידי הקוצקער על אותו חסיד צעיר שעלה אתם לגג כמנהגם בכל יום וזעק יחד אתם "אני עפר ואפר", באומרם בכעס: "רק אתמול הגיע וכבר מרשה לעצמו להיות עפר ואפר?").

שחרית,

יש לציין את דברי הרמב"ם שמי שנמצא בקצה של "העדר הרגשת הנאה" - הוא רע מאוד. מאידך הוא מציין ש"לגאווה שמות רבים"[כמו: כבוד, קנאה, תאווה, קניין,שמביאות בדרך כלל להרס עצמי אצל האדם, למרות מה שהוא כן הצליח לבנות בזכותן]- והיא קשורה וכרוכה בהרבה מהמידות הבנוניות, שיש לשאוף אליהן- ולכן הווה שפל רוח מאוד מאוד היא המידה המאוזנת.

הקומוניזם ניסה למחות את קיומו של "אגו" במובן הכלכלי-רכושני ויצר שעבוד נורא. לא האגו הוא מקור השעבוד, אלא ההזיה שאגו הוא דבר רע, דבר פסול, דבר שיש להתבייש בו. במרוצת ההיסטוריה האשליה הזו חוללה סבל נורא ובדומה להשערה שהעלת, ניפחה למימדים חולניים עד רצחניים את האגו של אלו שהיו ממונים על הטפתה.

והמאמר עצמו:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=669655&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

נובושיגיי הלוחם היפאני והציצית של הרבי מזסכיז'
בדומה לחכמים היפאניים תיארו חכמי התלמוד והחסידות את כוח האגו ככוח המשעבד את האדם מבפנים
מאת אדמיאל קוסמן

חייל אחד, נובושיגיי שמו, בא אל הקואין ושאלו: 'האם באמת יש גן עדן וגיהנום?' שאלו הקואין: 'מי אתה?' השיב הלוחם: 'סמוראי אנוכי'. 'אתה חייל?' - תמה הקואין - 'איזה מין שליט הוא זה שיסכים לכך שאתה תהיה שומר ראשו? הרי פניך נראים כפניו של מחזר על הפתחים!' בערה בו חמתו של נובושיגיי עד כדי כך שהחל שולף את חרבו, אבל הקואין המשיך ואמר: 'ובכן, גם חרב לך! אבל ייתכן שנשקך קהה מכדי עריפת ראשי!'. מששלף נובושיגיי את חרבו, אמר הקואין: 'בזה נפתחים שערי הגיהנום!' למשמע מלים אלו נתחוורה לו לסמוראי משמעתו של החכם, והוא החזיר את החרב לנדנה והשתחווה. אמר הקואין: 'בזה נפתחים שערי גן עדן!'" ("חכמת זן", תירגם דוד שחר, ת"א תשמ"ג, עמ' 62-63).

התכונה הבולטת ביותר של הלוחם המעולה היא מהירות השליפה. כאן מתברר שיש לוחם פנימי מהיר ממנו, שמכה אותו מתוכו במהירות גדולה כל כך עד שהוא מוכרע עוד לפני שהוא בכלל יודע שנפל בידיו. הלוחם הזה הוא האגו. מחוות ההשתחוויה של נובושיגיי בסוף הסיפור משמעותה היא ענווה, ההבנה שהאגו של הלוחם אינו יכול עוד לשלוט בו. רק ברגע זה יכולים להיפתח לפני האדם שערי גן עדן.

סיפור יפאני זה מנתח בתמונת מיקרו את תופעת האלימות האנושית, שבמסגרות הגדולות יותר מניעה את ההיסטוריה האנושית ללא הרף אל תוך מערבולות המלחמה. היסוד המרכזי המודגש בסיפור הוא המהירות הרבה שבה עולה יסוד זה ושולט בנו. השאלה ששואל הלוחם את הקואין היא בעצם על מהותו כלוחם. הוא מוטרד מהשאלה התיאורטית על גן עדן וגיהנום משום שחייו כאן, בגלל אותו יסוד אלים, נעים בתוך מעגלי גיהנום, והוא שואף להשתחרר ולעבור ל"גן עדן".

הוא סבור בטעות שתשובה עיונית תבהיר לו את הדרך לצאת ממעגל הסבל. ברם, התשובה שמשיב הקואין היא שאם אכן הוא רוצה לראות בבהירות את הדרך מהגיהנום אל גן עדן עליו להבין שאין מדובר בשאלות הנוגעות לעולמות רחוקים. עליו להתבונן פנימה ולזהות את מקומו העכשווי בגיהנום הזה. רק משיוכל לזהות זאת יוכל גם לעבור משם אל גן עדן. "המקום" בשפת הדתות אינו מצוי במרחב הגיאוגרפי, אלא הוא תיאור מטאפורי של אפשרויותינו הרוחניות כאן ועכשיו.

לשם ההתבוננות פנימה הוא זקוק לחוויה שתאיר את מקור שאלתו ותענה ללא מלים על מה שהטריד אותו. דרכם של מורי הזן היתה לומר כי כתבי הקודש אינם ניתנים למסירה בדרך השינון אלא בתקשורת ישירה ובלתי מילולית בין המורה לתלמיד (ועוד זאת: התלמיד יכול לראות בדרגות הגבוהות כל תופעה כ"מורה" המוסר לו מסר בלתי מילולי). הזן מדגיש מאוד גם את הפתאומיות של ההארה. מה שבא בדרך האטית של השפה לעולם לא יכול לגעת ב"דבר כשהוא לעצמו".

במקרה שלנו התגלה הדבר כשהלוחם זיהה את המורה כאויבו, לאחר שהמורה החל להמעיט בערכו כלוחם ולהעליבו. כך הוא נחשף לכעס שבו, כעס שהניעו "לצאת לקרב". עם שליפת החרב יצא לאור בגלוי הכעס כרגש ששלט בלוחם. זו בדיוק הנקודה שבה נחשפת בורותו של הלוחם. במה מתבטאת הבורות שהמורה מאיר? בחוסר יכולת להכיר בכך שהוא נתון לסמכות חזקה ממנו, המניעה אותו לפי כיוונה. ההכרה בכך שהוא נפעל פאסיווי של כוח האגו העריץ, היא עצמה משחררת אותו מאותה אוטומטיות של "שליפת חרב".

החשש שכבודו יופחת, עד כדי הצגתו כקבצן המחזר על הפתחים, מעורר את הכעס בתחילת הסיפור. אך בסופו נקנה לו חופש חדש, כלומר גמישות פנימית המאפשרת לו להשתחרר מהאופן שבו הוא נתפש בעיני אחרים - כלוחם נועז או כקבצן חלש. כך הוא נהפך מלוחם, שכלפי חוץ שומר על כבודו כדי להיראות "גברי" ו"אקטיווי", ללוחם כלפי פנים - המשתחרר מאותו כוח עריץ. כעת מתברר לנו כי אותו אגו הפכו לפאסיווי ושלל ממנו את יכולת הבחירה.

המהיר מכולם איננו אם כן הלוחם השולף את חרבו למראית עין כמעין גיבור, אלא אותו אגו שמהירות שליפתו גבוהה מזו של הלוחם. רק המורה, המהיר מאותו "שולף מהיר", יכול לעזור ללוחם השבוי בידו. כדי להציגו לפני הלוחם בבהירות משתמש המורה בתחבולה נגדית: הוא שולף את האגו ממקום מחבואו, וב"אבחת החרב" של הראייה החדה הוא מוציא אותו לאור. ובאותו הרף עין שבו יכול הלוחם לזהות את הראש המציץ של האגו, כבר ניצח הלוחם.

בדומה מאוד לחכמים היפאניים תיארו חכמי התלמוד את כוח האגו ככוח המשעבד את האדם מבפנים. וגם הם הדגישו כי הגיהנום הוא המקום שבו נמצאת הנפש המשועבדת לו כאן ועכשיו: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד" (שבת קה ע"ב). בקשר לכך קובע הזוהר (ח"ב, קפב ע"א) כי אם ברצוננו לעמוד על מהותו הרוחנית של האדם נוכל להכיר זאת לפי כעסו: אם הוא נתון למרותו הרי ששוכן בו "אל זר". ובנדרים כב ע"ב מסופר על שני אנשים מחוזאי שבפרס שהתלוו לחכם עולא במסעו לארץ-ישראל ובשעת רוגז שחט האחד את חבירו. בהקשר זה אמרו שם כי "כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר 'והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך' (קהלת יא, י) ואין רעה אלא גיהנם".

בספרות החסידית, כמו בסיפורי הזן, בולטת שוב העדפת הסיפור החי על פני האמרה העיונית. כך למשל מסופר על הוויז'ניצאי (רבי ישראל מוויז'ניץ, 1860-1936), שסיפר גם הוא סיפור נאה על "לוחם" אחר, רבי מרדכי מנסכיז' (1752-1800):

"פעם אחת במוצאי יום טוב באו העולם (=הציבור) שהיה על יום טוב אצל הרב הקדוש מוויזשניטצא... לקבל ממנו ברכת פרידה כנהוג. ומחמת שהיו אנשים רבים, ונדחקו הרבה, שברו חלון אחד מהזכיכות (=מהזכוכיות) הגדולים, והרב הקדוש שחק ולא אמר כלום, וכידוע שלא ראו אותו בשום פעם להיות בכעס על שום דבר. וכשהיה צריך לכעוס היה נראה כשחוק קל עבר על פיו. וסיפר מעשה להעולם, שפעם אחת רצה הרב הקדוש ר' מרדכילי מנעסחיז... שיהיה לו טלית קטן (=ציצית) מארץ-ישראל, ובקישוי (=ובקושי) גדול השיגו.

"ואמר אחד מן תלמידיו להרב הקדוש שהוא רוצה לעשותו (=להכין מן הבד את הציצית). ונתן הרב הקדוש את הטלית קטן ליד תלמידו שיתפור אותו. והתלמיד הנ"ל קיפל את הטלית קטן כדי לחתוך את בית הצוואר (=את הפתח שממנו מושחלת הציצית מן הראש על הכתפיים), וטעה וקיפל אותו יותר מן הצורך (=פעמיים), וחתך שני בתי צוואר. ובראותו מה שעשה נפל לבו מאוד, כי היה ירא מאד מהקפדת (=מהכעס של) רבו הקדוש - כי כמה טרחות ויגיעות היה לו עד שהשיג טלית קטן מארץ-ישראל - והוא קלקל אותו לגמרי!... ויהי כי שאל אותו הרב הקדוש אם עשה את הטלית קטן, השיב בפחד ובבהלה: מה אומר לרבנו הקדוש, כך וכך עלתה בידי! אמר לו הרב הקדוש: ומה אתה מפחד? הלא צריך שני בתי צוואר לטלית קטן. האחד - כנהוג, והב' (=השני) צריך כדי לנסות אם יכעוס מרדכי על זה - אבל מרדכי אינו כועס כי גם זה הוא רצון הבורא שלא לכעוס (=כפי שרצון הבורא הוא שילבש ציצית)" (חיים יצחק מאליק, "ספר ספורים נפלאים", עמ' נז-נח).