הוא מאמר תגובה של אדם ברוך, רבה של ק"ק (קהילת קוראי) "מעריב", למאמרה של דרורית רוזנפלד, (חברת "קולך" פורום הנשים הדתיות), מהיום שלפניו, "קדיש יתומה", בו היא תיארה את חוויתה האישית, באמירת קדיש בבית הכנסת על אימה.
בסיום מאמרו הוא ידע לייעץ לה:
"ולעניין הקדיש הנ"ל, טוב תעשה הגברת דרורית רוזנפלד, טוב מבחינת המבט הכללי ולא טוב מבחינת המבט הפרטי שלי, אם תודיע לחברותיה בקדישים הראשונים לפי איזה מקור ועל סמך מה היא אומרת את הקדיש, ובכל מקרה תציין בפניהן שאין פה התרסה נגד הרבנים, או חלילה נגד ההלכה, אלא הכל נובע מצורך נפשי שהוא התפילה עצמה. ומהשמיים כבר יקלו על דרורית רוזנפלד".
אף שהוא הודה רק שעצותיו אינן טובות מהכיוון ממנו הוא מביט, נראה לי שהוא גם יודע שהן אינן טובות גם מהכיוון שממנו היא מביטה, וכי דרורית לא תתייחס ל"עצותיו" כלל, ולא רק מפני שאין זה דרכן של נשות קולך הפמניסמיות להשמע לעצותיהם של עתונאים, אלא מפני שעצותיו אינן יותר מאשר שטויות.
גם הוא ידע זאת אלא שמאמרו לא היה מיועד אליה, אלא לאותו ציבור מקוראי העתון מעריב, שאחד מהם כתב בתגובות הקוראים:
"לא הבנת את אדם ברוך, ברור שיש לכך מקור הלכתי. הנקודה היא מאיפה מגיע קדיש היתומה, אם הוא מגיע מתוך צורך של האישה בודאי שיש לה על מי לסמוך, אם לעומת זאת אמירת הקדיש הוא אקט הצהרתי פמיניסטי ההלכה רואה בכך מעשה בעייתי. התפילה אינה פלטפורמה לפעילות חברתית או פוליטית".
ידידי המגיב:
"ההלכה לא רואה בכך מעשה בעייתי", אלא הרבנים שהפכו כל שינוי לרפורמה, וכל תביעת נשים לאקט "אקט פמינסטי", ואפילו אם אותן הנשים אומרות "אם הדבר מותר לפי ההלכה, זכותי לרצותו".
למה אסור להן לרצות?
כי רק פמיניסיות רוצות, השאר מחכות בתור לרגע שירצו עבורן.
אני יודע שדברי האחרונים, שכאילו יצאו מתוך מניפסטו של "קולך", יגרמו לאנשים לשאול "מה קרה לבן אדם"? אך אני יכול להטיחכם שלא קרה דבר, ואי"ה בהמשך דברי אציין למקורי שממנו הבנתי, שהנשים "דרשו" מהחכמים כבר לפני יותר מאלפיים שנה, והחכמים שנענו לדרישותיהן לא ראו בדורשות "פמיניסטיות ארורות".
המגיב הבין את דברי אדם ברוך, באותו כיוון המחשבה שהיה בהודעותיהם של מספר כותבים בפורומנו, והיה בתשובתו של הרב פיינשטיין, כאשר נשאל אם להרשות לנשים פמניסטיות להתעטף בטליתות בעת התפילה, שאליה כבר ציינתי בעבר, אלא שמלבד ניצול קריאת הקרב המסורתית , "דרישות פמניסטיות", המשותף לבינם ובין ר"מ, אין בינם דבר, מפני שר"מ עוסק בנשים שרוצות לחדש דבר שלא היה מעולם, אך אמירת הקדיש ע"י נשים אינה חדשה בעם ישראל, אף אם הי חדשה "שם".
אדם ברוך יעץ לדרורית:
"אם היא רוצה להגיד, תודיע לחברותיה בקדישים הראשונים לפי איזה מקור ועל סמך מה היא אומרת את הקדיש, ובכל מקרה תציין בפניהן שאין פה התרסה נגד הרבנים, או חלילה נגד ההלכה"!
לא פחות ולא יותר!
"אם היא רוצה להגיד תודיע לחברותיה בקדישים הראשונים לפי איזה מקור ועל סמך מה היא אומרת את הקדיש".
מנין לו שהיא לא אמרה להן או שהן לא ידעו, אולי למי שקרא על אמירת הקדיש ע"י אשה לראשונה בעתון "מעריב", הדבר נראה כגילוי ממקור ראשון, אך שאלת אמירת ואמירת קדיש ע"י בנות בקהלות אשכנזיות, כבר היה ידוע במשך מאות בשנים, ולא צריך להיות גאון כדי לצטט מקור.
ולא הבנתי מדוע על אשה הבטוחה שמעשיה אינם סותרים להלכה, (אנא אל תביאו לי את הסיפור: "ישנן דעות מחמירות", מפני שתמיד ישנן דעות מחמירות, ומי שרוצה להחמיר שיחמיר לעצמו, ולא יכפה אותן על אחרים), "להצהיר בפניהן שאין פה התרסה נגד הרבנים, או חלילה נגד ההלכה"!
מאימתי נשות קולך מודאגות אם יאשימום במרידה נגד הרבנים?
הוא דרש שהיא תסביר לחברותיה שאין פה התרסה נגד הרבנים, מבלי לציין לאילו רבנים כוונתו.
האם הם הרבנים שהצדיקו את מעשיה עוד לפני שידעו שהיא עשתה אותן, מפני שידעו שאת מה שהיא עשתה אינו נגד ההלכה?
האם הם הרבנים שיחשבו שמעשיה הן התרסה, אף אם מעשיה הם במסגרת ההלכה, מפני שהיא חברה ב"קולך"?
האם הם הרבנים החושבים, שאם הם חושבים שמעשיה הם התרסה, אין ספק שהם התרסה, ואסור לפקפק בצדקת מחשבתם, מפני שעצם המחשבה שהם טועים היא התרסה.
האם נגד הרבנים שלא יאמינו לה, אף אם תשבע בפניהן בנקיטת חפץ, שאין כוונתה להתרסה נגד הרבנים?
את מי עוד שכחתי?
תמיהני מה היו אותם הכותבים ששללו בפורום מעשים שנעשים מפני שהם גורמים להרגשה טובה לעושיהם היו אומרים, אילו הם היו "בעלי סמכות" החלטה, בזמן שבו היה בית המקדש קיים, והיו באות לפניהם נשים, ובפיהן בקשה:
אנו רוצות שתתירו לנו ל.... כמו הגברים!
האם הם היו מסבירים לאותן הנשים בדרכי נועם, שאף אם יאשרו להן את המעשה, לא תהיה בעשייתו כל תועלת, וא"כ למה להם לאשרו? בעודם חושבים לעצמם:
אם תקבלנה את הסברם מוטב, ובאם לא, לא נורא. מפני שכלל לא עלה על דעתם להכנע לדרישות הפמניסטיות, הם בס"ה מנסים להיות נחמדים.
האם היו מכריזים עליהן כעל מורדות פמיניסטיות, הרוצות לערער את יסודות היהדות מפני שהם רוצות להיות כמו הגברים?
היו אומרים להן:
תאמינו לנו, היינו רוצים לסייע בידכן, אך איננו יכולים לעשות כן, מפני שידנו כבולות מהבחינה ההלכתית, מעיקר הדין/ מדין חדש אסור מן התורה/בגלל החשש שהפמיניסטיות שכוונתן אינה לשם שמים, ושדרישותיהן הדתיות אינן יותר מדרישות פוליטיות, תעלינה על הגל, ולא יהיה קץ למצוות אותן תרצינה לקיים, כדי שיהיו "כמו הגברים", ומכיוון שאת זה אין אנו יכולים להרשות, אתן צריכות "לסבול".
או שהיו אומרים להן:
אף אם הנשים לא נהגו בו עד עכשיו, אין זה אומר שאסור להן להתחיל לנהוג בו, אך מכיוון שהוא לא היה בעבר, לא נתיר את ה... לנשים באופן גורף, והיתרו יהיה מותנה בכוונת האשה, באם היא אשה שכוונותיה הן לשם שמים, נאשר לה את ה... אך באם היא אשה שרוצה לעשותו רק מטעמים פמניסטיים, נאסור אותו עליה.
וכי כיצד ידעו מה בלבה של אשה, באם כוונוותיה הן "אמיתיות" או "פמיניסטיות" ?
הם יכינו רשימה "שחורה"של ארגוניים פמיניסטיים, שדי בחברות בהם, כדי לפסול את מגישת הבקשה, אף אם היא אשה שכוונותיה הן "אמיתיות".
למה שאלתי, "אילו הם היו "בעלי סמכות" החלטה, בזמן שבו היה בית המקדש קיים", ולא אילו הם היו "בעלי סמכות" החלטה בזמננו, וכי למה לחזור אלפי שנים?
מפני שאילו הייתי שואל "בימנו", היתה התשובה ידועה מראש:
אסור באיסור גמור לתת לנשיםן אפילו את קצה האצבע, מפני שהפמיניסטיות הללו תתלושנה את היד עמו.
אך מה תענו על השאלה: באם היה באם זה היה בזמן הבית?
בטל תענו:
בזמן הבית זה לא היתה לנשים היהודיות את החוצפה לדרוש "אנחנו רוצות" ןבפרט מרבנים גדולים!
יש לי הפתעה בשבילכם:
כהנשים בזמן הבית דרשו, וכשהן דרשו נכנעו להן החכמים.
"אמר רבי יוסי: סח לי אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים - אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים". (חגיגה דף טז עמוד ב).
הם התירו את הסמיכה בצורה גורפת לכל הנשים, תהא זו אשה פמניסטית או אשה לבושת שחורים מגולחת ראש.
תאמרו:
מה פתאום היתה כאן כניעה לדרישות הנשים, אולי היוזמה להתיר לנשים לסמוך באה מצד החכמים?
אולי, אך לא נראה לי שהוא היה מעצמו.
לא נראה לי שבישיבת וועד אחת , קם לפתע אחד מחברי הוועד ואמר:
מוירי ורבויתי! אני חושב שצריך לתת לנשים משהו שיגרום להן נחת רוח!
וכששאל אותו אחד החכמים:
מה פתאום לתת להן, מי הן בכלל, האם לא מספיק להן שהן מקבלות מבעליהן שלוש שמלות חדשות בשנה, (פבחים דף קט עמוד א).
הוא ענה:
השמלות הן מה שבעליהן נותנים להם!
ואז באה הקריאה מאחד המשתתפים:
הכל בזכותנו, באם אנחנו לא היינו מחייבים את בעליהם לתת, הם לא היו נותנים, האם אין המעַשה גדול מן העושה?
שעליה ענה:
אף אם בעליהן נותנים להן את השמלות, רק מפני שאנחנו אמרנו להם לתת, אין הנשים יודעות מזה, כל שהן יודעות הוא שבעלים נותנים אותם, אנחנו צריכים לתת להם דבר, שלא יהיה להן כל ספק שאנחנו הם אלו שנתנו אותו!
באותה אסיפה הוחלט רק שיש לתת לנשים "משהו" מיוחד, אך לא יותר מזה, וכי מה לתת להן יוחלט בישיבה הבאה הועד, אחרי שהחכמים יגישו את הצעותיהם.
מכל ההצעות נקבלה פה אחד, ההצעה להרשות לנשים לסמוך, ולא היה להם אפילו ספק קטן שבקטנים שהנשים לא תאהבנה את המתנה.
כשם שהמציאות שתיארתי היא דמיונית, דמיונית לא פחות תהא הטענה שההחלטה לאפשר לנשים לסמוך, היתה מעשה התנדבות מצד החכמים, שבפתע פתאום "בא להם" לעשות נחת רוח לנשים,
לי נראה שההחלטה לאפשר לנשים לסמוך, היתה אחרי דרישה מהנשים, ואף שסמיכת הנשים הוא "דבר חדש", ונראה כ"עבודת נשים אסורה" במקדש, הותרה הסמיכה: "כדי לעשות נחת רוח לנשים".
בין אם היה זה כתוצאה מלחץ של דרישות הנשים, ובין אם היה זה מתוך התנדבות, החכמים לא חששו שהיתר שסיבתו היתה, "לעשות נחת רוח לנשים", יביא לדרישות מנשים לקיים מצוות אחרות, מפני שהם לא ראו כל רע בקיום של התנדבות מצוות "גבריות" ע"י נשים, (ראו תוספות ר"ה דף לג ע"א, והרא"ש ר"ה פרק ד סימן ז).
כדי לגרום לנשים "נחת רוח" הותרה להן גם עשיית "מצוות" שלולא היו מצוות, הם היו מעשים האסורים לעשותן:
"אע"פ שהנשים פטורות, מכל מקום אם רצו לתקוע בעצמן הרשות בידן, ואע"פ שהתקיעה ביום טוב בחנם אסורה מדברי סופרים, מכל מקום כדי לעשות נחת רוח לנשים התירו להן איסור קל כזה, שאין בו אפילו משום שבות גמור, אלא משום עובדין דחול".(שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקפט סעיף ב).
חכמי "פעם" התירו אפילו מה שהיה אסור כדי לגרום להן נחת רוח, ואילו חכמי היום יאסרו את המותר, אפילו אם האיסור גורם צער.
אדם ברוך חשב, שטוב מבחינת המבט הכללי, אם תודיע לחברותיה בקדישים הראשונים לפי איזה מקור ועל סמך מה היא אומרת את הקדיש, ובכל מקרה תציין בפניהן שאין פה התרסה נגד הרבנים, או חלילה נגד ההלכה, אלא הכל נובע מצורך נפשי שהוא התפילה עצמה. ומהשמיים כבר יקלו על דרורית רוזנפלד".
איני חושב שמן השמים יקלו על דרורית רוזנפלד, מפני שעשתה כעצתו של אדם ברוך, אחא מפני שעשתה בהלכה.
איני יודע מצורך הלכתי להסביר למאן דהוא "כהתנצלות", עשיית מעשים שההלכה מתירה לעשותם, (אולי ישנן דעות מחמירות, אולם אין חובה הלכתית לנהוג דוקא כדעה המחמירה).
ואיני יודע למה ומדוע "בכל מקרה תציין בפניהן שאין פה התרסה נגד הרבנים?
אם הרבנים חושבים שאמירת קדיש על ידי אשה, המותרת לפי ההלכה, היא הכרזת מרד על הממסד הרבני, זו הבעיה שלהם,
השאלה היא: מותר או אסור, ולא מה הרבנים חושבים,
תפקידם וסמכותם של הרבנים הוא רק לומר, למי שאינו יודע, מה אומרת ההלכה, ולא לגזור גזרות, וכאשר אשה יודעת מה כתוב בהלכה, סמכותה להורות הוראה, אינה פחותה מזו של גבר, מפני שהיא סמכות התלויה בידיעה, ולא באורך הזקן או במין. (ראו פתחי תשובה חו"מ סימן ד ס"ק ח).
בפתיחת מאמרו כתב אדם ברוך:
"לדורית רוזנפלד יש על מה שתסמוך. אמירת קדיש על ידי אישה היתה בעצם התקנון בקהילות שונות, בזמנים שונים".
אלא שהוא לא עצר כאן אלא המשיך:
"ואם לא נאמרה בפועל, במניין, לא נאמרה כפי שלא מומשו בפועל זכויות תפילה וטקס נוספים מצד הנשים. וזאת מדוע? כדי לסגור גדר ילמדו גזירה שווה מדברים שרב הסותר ביניהם מהמשותף".
מנין לו מסקנתו?
אם אמירת קדיש על ידי אישה היתה בעצם התקנון בקהילות שונות, בזמנים שונים, זה אומר רק דבר אחד:
מנהג זה אינו שונה מכל מנהג אחר, שהיו מקומות שנהגו בו והיו מקומות שלא נהגו בו, היו מנהגים שתחילה נהגו בהם ואח"כ הפסיקו, והיו מנהגים שתחילה לא נהגו בהם ואח"כ החלו.
לא פתחו ולא סגרו, אלא נהגו ולא נהגו.
כשם שמנהג אינו מתחיל בנפילת פתקא משמייא עם מפרטי המנהג, כך הוא אינו מפסיק באותה צורה, כל מנהג מתחיל במישהו או מישהיא אחד/ת העושה פעולה מסויימת, וכאשר אחרים רבים שהפעולה מצאה חן בעיניהם, מחקים אותו/תה ונוהגים כמותו/תה, הוא הופך למנהג מקומי, ואילו מנהג מפסיק כאשר התנאים לקיומו אינם קיימים במשל זמן.
אדם ברוך שידע שיש לסגור גדר כדי ילמדו גזירה שווה מדברים שרב הסותר ביניהם מהמשותף", אינו שונה מאותו רב הונגרי עליו סיפרתי באשכולי "ממשגיחת כשרות לנשיאת מדינת ישראל", http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=1178195 שאסר על מינויה של אשה אלמנה, אם לילדים קטנים, מלעבוד לפרנסתה כמשגיחת כשרות, בגלל חששו שמינוי נשים למשגיחות כשרות, יגרור מינוי נשים לרבניות, (לא כאשת רב, אלא המקבילה החרדית לרבה הריפורמית).
ועכשיו לדרורית שכתבה במאמרה:
"תגובה מחממת-לב אחרת היתה של חבר בקהילתנו שאמר כי הוא מכוון במיוחד לשמוע את קולי (מעזרת הנשים המוגבהת) באמירת ה"קדיש".
ייתכן שהיא אמרה את הקדיש מאחורי עזרת הנשים מוגבהת, כי היא לא רצתה להכנס לבית כנסת בו היו הגברים, אך לא עלה על דעתה, או על דעת מי ששמע אותה אומרת קדיש, שעליה להכנס לעזרת הגברים בשעת האמירה.
ובאת למה?
מפני שקדיש אינו נאמר אלא בעדה, והיינו בפני לפחות עשרה גברים, וכשאר היא אומרת את הקדיש מעזרת הנשים המוגבהת, היא עומדת "ברשות בפני עצמה" שאין בה עשרה גברים.
והרי מתשובתו של הרב ווזנר, (שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן כ ד"ה אבל פשוט), בענין צירופם של מתפללים הנמצאים בעזרת הנשים, עם הנמצאים בבית הכנסת כדי להרכיב מנין:
.".. ואעפ"י שמחויבים הנשים בתפלה, מכ"מ מספיק להו לענות משם, אעפ"י שנפרד מעיקר בית הכנסת.
אבל פשוט מאד דלענין צירוף עשרה נחשב רשות אחרת לגמרי, כיון שיש מחיצות גמורות מפרידות, וע"כ לא פליגי קדמונים אלא בתיבה (בבימה) שבאמצע בית הכנסת באו"ח סי' נ"ה סי"ט אם מחיצות מגיעות לתקרה אם גם זה נחשב רשות אחרת לצירוף, והמקילים שם משום דהבימה תשמיש בית הכנסת ממש, לא כן עזרת נשים דנעשה ממש רשות אחרת.
ואחרי שעלה זה על לבי ראיתי בס' ערוך השולחן סי' נ"ה ס"כ, שכ' וז"ל מיהו זה ודאי העומדים בעזרת נשים לא יצטרפו עם העומדים בבית הכנסת ואף שיש חלונות בביהכ"נ של נשים וראים פניהם של אלו כיון שמחיצות גמורות יש ושתי רשויות וכו' והיינו דנדון לענין צירוף כעומד בבית אחר וכן משמע לי מתשובת הגאון בית שלמה הנ"ל, ואין זמן להאריך".
מה הן "מחיצות גמורות"?
א"כ איך בעבר אמרו הנשים קדיש?
ייתכן שהן אמרו אותו כשהן בתוך בית הכנסת.
הר"מ פיינשטיין כתב (שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן יב), בדונו בשאלה:
"אם צריך מחיצה לחצוץ בבית כנסת רק בפני אשה אחת או שתים"?.
"הנה באג"מ ח"א א"ח סימן ל"ט בסופו, הבאתי ראיה מקידושין נ"ב ע"ב תוד"ה וכי אשה בעזרה מנין, שאין חיוב מחיצה להפסיק לפני כמה נשים בלבד. וצריך לבאר עד כמה נשים אין צריך מחיצה. כגון בבית אבל, או בבית מדרש שמתפללים שם בימי חול ובמנחה בשבת, שאין שם מחיצה, האם מותר להניח שכמה נשים יכנסו וישבו בסוף החדר. והנה בכל הדורות נהגו *שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש*, וההלכה למעשה בעניין זה צריכה עיון ותלויה בהרבה עניינים. ומכל מקום נראה שבבית מדרש שבכל שבת תרצה אפילו אשה אחת לבוא למנחה בקביעות, שאין להקל להתפלל בלא מחיצה, ורק באקראי אפשר להתיר. ואפשר להתיר, באקראי, רק עד ב' נשים ולא יותר. והנה יש ראיה, כעין שהזכרת, שלדינא אפשר להניח לאשה אחת להכנס לבית המדרש, מן הדין בשולחן ערוך או"ח סי' רפ"ב סעיף ג' דאשה עולה למנין שבעה קרואים".
ולסיום, לאלה שערערו על הרגש-החוויה כסיבה המצדיקה אמירת קדיש וריקודי נשים עם ספר תורה.
איני יודע כמה מכם יודעים, שתחילתו של מנהג ההקפות והריקוד עם ספרי התורה בשמחת התורה, החל בכמה זקנים ש"הרגישו" שמחה ויצאו בריקוד לכבוד התורה, אלא שמנהגם של היחידים שהרגישו שמחה התפתח לריקוד המונים של "כך צריך", ומשם להקפות "שניות" ברחובה של עיר, שמי ש"מרגיש", הוא פסול.
כיצד היתה תחילתו של מנהג ההקפות והריקודים עם הספר תורה?
תחילתו בימי הגאונים בריקודם של כמה זקנים ש"חוו".
מהר"י קולון, (שו"ת שורש ט'), מביא בשם רבינו יצחק גיאת, (מהרי"ץ איבן גיאת), מתוך תשובת רב האי, אחרון הגאונים:
"... ודאי כי זה רגילין אצלנו מאז לרקד בו אפילו *כמה זקנים* בשעה שאומרים קלוסים לתורה אלא שזו משום שבות הוא ונהגו בו היתר...".
בתחילה היו הרוקדים כמה זקנים שנהגו בו היתר, ואילו היום כולם חייבים לרקוד.
כולם, חוץ מהנשים.
כבר "אז" היו הנשים משתתםות בשמחת התורה של הגברים:
בתשובתו הנ"ל המהרי"ק מביא בתשובתו הנ"ל שאלה נוספת שאותה נשאל רב האי, והקשורה גם היא לשמחת תורה:
"ועוד נשאל ממנו מקום שנהגו לעשות עטרה לספר תורה בין מכסף בין מזהב בין מן הדס בין מן תכשיטי נשים כגון נזמים וטבעות וכיוצא בהם ותולין באותה עטרה ומניחין על ספר תורה כשהוא בתוך התיק או על התיק שלו ביום שמחת התורה מותר בתכשיטי נשים או לא"?
תשובתו של רב האי היתה:
"בין בזה ובין בזה מותר להניחם על ספר תורה או מפני חשש שמא יש בהו צד קדושה איבעיא להו כיון שלא הוזמנו אלא עראי בעלמא על דעת שעה הונחו אין בכך כלום דהזמנה זו לאו מילתא היא. ולהניחו על ראש הקורא אי משום שמלת אשה אצטריך לכו, אין זה דרך תכשיט אשה ואין בכך כלום, אלא שאין יפה לשום כן על ראש בני אדם, ואם הנוהגין כך יפה הוא בעיניהם יעשו ואין בכך כלום!".
ראו נוסח שונה לשאלה זו במנהיג סי' נ"ט.
מאותן ההקפות הראשונות של הזקנים היחידים, התפתחו ההקפות השניות ההמוניות, המיוחדות לחלק כבוד לפוליטיקאים, קציני משטרה וצבא, שרובם ככולם הם "אוכלי שפנים", כ"לשון הזהב" של הרב עובדיה יוסף).
האם היה אי פעם רב עיר, שניסה למנוע בעירו את ההקפות השניות, מפני שמניעיהם של הרוקדים אינן טהורים, או מפני שהם "פלטפורמה לפעילות חברתית או פוליטית".
בטח שלא, לא רק שהם אינם מתנגדים להקפות השניות, אלא שהן אף מכבדים אותן בנכחותם, ואוי לו לראש מחלקה לתרבות תורנית בעיריה שהיא, שישכח להזכיר במודעות, שההקפות השניות תהיינה בנוכחות רב העיר ורבני השכונות.
וכאשר הרב עובדיה יוסף נשאל (שו"ת יביע אומר חלק ז - או"ח סימן נו), אם מותר להוציא את ספרי התורה לרחובה של עיר בהקפות השניות, הוא כתב בסוף תשובתו:
''המורם מכל האמור שמותר להוציא את ספרי התורה מבית הכנסת לרחובה של עיר ביום שמחת תורה, בשמחה ובשירים ובריקודים ומחיאות כפים לכבודה של תורה, וכן יש להתיר לעשות כן במוצאי שמחת תורה להקפות שניות עם כלי שיר בקול רנה ותודה המון חוגג. ובלבד שיהיו זהירים בכבוד הראוי לספרי התורה, וכמו שנפסק בש"ע (יורה דעה סימן רפב). וחלילה לנהוג מנהג רקים ופוחזים לזרוק ספר התורה באויר ולקבלו דרך שמחה, שזהו נחשב בודאי לזלזול בקדושת ספר התורה, וכבר אמרו חז"ל (בברכות ל ב) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה. וכן יש להזהר מאד שלא למסור ספר תורה בידי ילדים קטנים, פן תהיה לפוקה ולמכשול אם יגרמו ח"ו לנפילת הס"ת. ... ויש להזהיר ביתר שאת וביתר עוז על הצניעות וההפרדה בין האנשים לנשים, וכמו שהזהירו חז"ל (בסוכה נב א) בשמחת בית השואבה... ".
ושכח להזכיר את ה"פלטפורמה לפעילות חברתית או פוליטית" של נושאי התורה.
עולם הפוך אני רואה
הלינק
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 18/01/2006 0:40:56
נשלח ב-7/6/2006 00:39
אמשלום,
סליחה על הקטנוניות, אבל שורת הדין נותן שיהיה קל וחומר בת ביתה של קל וחומר, ולא בת בתו. את מוכרח לעמוד על המשמר בקפדנות רב יותר. (הפסיכולוגיות מלמדים שמין טעויות כאלה משמעותיים מאוד).
נשלח ב-5/6/2006 15:40
גלוי עינים,
מזל גדול (או, שמא - השגחה פרטית...) שהגעתי לכאן, שכן אחרת היתה נעלמת ממני שאלתך המופלאה ונמצאתי, בעוה"ר, מחסירה תורה מישראל. אחרי התעמקות חוזרת ונשנית בשאלת כת"ר אשר הטרידתני דקות ארוכות, צר לי לומר, שאין לי שמץ של מושג מה זה "יועצ/ת לענייני מגדר", ק"ו "יועצת בכירה לענייני מגדר" ק"ו בת בתו של ק"ו שנסתתרה מבינתי הדרך אל המעמד הנשגב הזה.
נשלח ב-5/6/2006 15:35
בג"צ: נשים מופלות לרעה בבית העלמין
הרבנות הראשית תצטרך לנמק מדוע אינה מאפשרת לנשים להספיד בבית העלמין של פתח תקווה ומדוע חלים במקום נורמות מחמירות הפוגעות בציבור הנשים
נישטאיך
אולי תביא ספר הזכרונות של אדמו"ר מהריי"צ כמקור לאמירת קדיש ע"י ילדה בעזרת נשים.
נשלח ב-28/5/2006 04:02
לא תוכל לקבל תפקיד "יועץ לעניני מגדר", מפבי שישנה רק הגדרת תפקיד של "יועצת לעניני מגדר".
נשלח ב-28/5/2006 03:01
אמשלום,
משום מה עשה לי הרושם שתוכלי להיות לי לעזר. בתמימותי אני מבקש להשכיל מה זה "יועצת לענייני מגדר"? (זה תוארה של הדוקטור שנזכרה למעלה: "מרצה לפילוסופיה ויועצת בכירה לענייני מגדר").
והבכירות, היא בילד אין בענייני המגדר? או שקודם יש יועצים סתם, ואחרי כמה ייעוצים מגדריים במיוחד באה גם הבכירות?
גם אני מבקש לדעת איך נהיים יועצים לענייני מגדר (אני בדיוק מחפש מקצוע).
תוקן על ידי - גלויעיניים - 28/05/2006 3:07:59
נשלח ב-24/1/2006 07:31
לירמיהו השלום והברכה,
<"הספר, כשמו, שערי הלכה ומנהג, אינו מחוייב לתשובות הלכתיות בלבד, אלא גם למנהגיות, כפי שוודאי ידוע לך, הרבי הפנה שאלות הלכתיות לרבנים מורי הוראה">
כל זה ידוע ידוע לי, וגם ידועים הדברים שבהמשך
<"ייתכן שתשובת האדמו"ר היתה: או, שאל אותם, אם יש לאשה לברך, או שאל אותם, אם ב"עבר" ברכו, כך או כך, התשובה אחת היא: לא שמעו שאשה תברך, וממילא אל לה לברך">
לא התייחסתי לעובדה, שאיני בטוח אם היתה כדבריהם אלא למנהג שמקורו: "התקשרות" ללא שם שואל, והערה שאין בה שם נשאל, אלא "הם אמרו".
כתבת:
<"מן הסגנון בו מופיעים הדברים (שאלה, מענה), לא נראה לי שזה מכתב, אלא שאלה שמישהו שאל (בפתק או כד'">
ואילו נראה לי יותר מסגנון התשובה, שהשאלה והתשובה לא היו במכתב אלא בחלוקת דולרים, והתשובה היתה לנודניק, שקיבל דולר וברכה בחינם, ובמקום להגיד תודה, הוא מנצל את המעמד כדי "להיות בסרט".
תמיהני אם יש מקום לקביעתך: כאן מדובר בעובדה - לא נהגו לברך! מפני שייתכן שהיה לך לומר כאן מדובר בעובדה "לא נוהגים", מפני שפרסומים גרפומניים, בדוגמת "התקשרות", שפעמים רבות מקורותיו הן סיפורי: הוא סיפר פעם בפארבריינגען אחרי שמילא את כרסו בוודקא, אינם בדיוק מקור ש"כך היה".
לצערי, בחב"ד הם הפכו למקור.
עולם הפוך אני רואה
נשלח ב-20/1/2006 07:25
נישט,
הצלחת להצחיק אותי. תודה.
אני חוזרת שוב - איני מכירה את הד"ר גליקסברג, והערתי לירמיהו באה כדי לדייק בתוארה. ייתכן וירמיהו מכיר את הכותבת, ולכן יודע למי נישאה, ומכאן הוא מכנה אותה "הרבנית"...
אגב, גם אני לא קראתי משהו מספריה, אבל יש לי הרגשה שהספר "האשה ביהדות שווה יותר" דומה מעט לספרו של וינרוט, שנדון בו בעבר - "פמיניזם ויהדות", ואם כך, אחסוך מעצמי זמן וגם לא אקרא...
נשלח ב-20/1/2006 07:03
אמשלום
בילדותי התייחסו תושבי הכפר בו גרתי, לכל אדם שהיה משכיל יותר מהם, כאל אדם "משכיל".
אפי' מי שסיים בית ספר תיכון, היה יותר "משכיל" מרובם.
היו בכפרי פנקסן אחד או שנים, אך לא היו בעלי תואר אקדמי ובטח שלא בעלי תואר ד"ר, מלבד רופא הישוב, רופא יקה, ששלט רק בשפה אחת, גרמנית, ואילו תושבי היישוב היו עולים חדשים מרוסיה, פולניה, הונגריה וצ'כוסלבקיה, על כל שאלת תושב היה תמיד מגיב במלה אחת:
"יאוואל"!
אף שהתושבים היו מדברים אליו בשפות בהן הם שלטו: אידיש, רוסית, פולנית, הונגרית צ'כית ותימנית, הוא היה עונה להם בשפה היחידה בה שלט: גרמנית, הוא תמיד הבינם.
הוא תמיד היה עונה להם "יאוואל", והם היו תמיד יוצאים ממנו עם מרשם לכדורי פלגין אוA.P.C או כדורי "פחם", ו"בשעת סכנה", עם הפנייה למרפאה האיזורית.
שמו ה"רשמי" בטח היה פריץ או אדולף, אך עבור תושבי הכפר היה שמו ד"ר יאוואל!
גם הכרנו עתונאי, (או חבר מערכת), בעתון "מעריב", ששמו היה נ.ק., שכשהיה בא לבקר את גיסו שהיה בן כפרינו, הבטנו עליו אנחנו הילדים, כעל אדם "חשוב", שהרי כל המדינה יודעת את שמו.
כך אולי היה באותם ה"ימים הטובים", שבהם מספר בעלי ההשכלה הגבוהה והעיתונאים היה מועט, אך בהווה, כשהארץ מלאה בעיתונים ומקומונים, ובכל עיתון ומקומון ישנם עיתונאים רבים, עיתונאי שוב אינו "אדם חשוב", גם בוגרי בתי הספר התיכוניים, אינם יותר "בעלי השכלה", כיום כל אחד ואחת הם בוגרי מוסד אקדמי.
הזמן עשה את שלו:
פעם היה עיתונאי ב"מעריב", מישהו חשוב, היום גם בור ושוטה יכול להיות עיתונאי ב"מעריב אינטרנט".
פעם היה הד"ר כותב בפרסומים מדעיים , ואילו העתונאי היה כותב בעתון, ואילו היום הד"ר הוא כתב עתון, אורח-ספציאליסט.
אחת שכזו היתה ד"ר אילה גליקסברג, מרצה לפילוסופיה, רבנית, אשת הרב הראשי לגבעתיים,(''אני אשת הרב, ממילא אני רבנית'', "רבנות זה בעצם תפקידי. במקצועי אני ד"ר לפילוסופיה"), יועצת בכירה בועדה לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה ומומחית לנושאי מגדר. בזמן הפנוי היא מגישה פינה קבועה ברדיו 'קול חי', כתבה עד לאחרונה טור שבועי בעיתון 'מעריב' וגם פרסמה שני ספרים: ''פותחים חלון'' - לקט מהטור השבועי שלה ומחקר על מעמד האישה תחת השם החד משמעי - ''האישה ביהדות שווה יותר''' שהובאה כדי להגיב על מאמריהם של דרורית רוזנפלד ואדם ברוך, בנושא "קדיש יתומה". מועצת החכמים של העתון מעריב" החליטה, שהיא מומחית בנושא "קדיש יתומה", מפני שכיועצת בכירה בנושאי מיגדר, יהיה לה מה להגיד בנושא זה.
הם חשבו שקדיש יתומה מתאר מאבק מיגדרים:
מאחר והקדיש הוא זכר, ואילו היתומה היא נקבה, הרי כשהם זה ליד זו, נוצר מתח.
היא לא סתם מומחית, היא מומחית שכתבה את הספרים: "האשה ביהדות שווה יותר" ו"פותחים חלון".
אף שלא ידעתי שהספרים נכתבו, ולא ראיתי אותם או יודע מה תוכנם, אני מתאר לעצמי שהיו בנושא בו היא מוצגת כמומחית: נושא המגדרים, ואני תקווה (אם כי קלושה) שולא ניסתה להביא בספריה ממקורת יהודיים, מפני שאם רמת ידיעותיה והבנותיה שהובעו בספריה, היו כמו אלו שביטאה בכתבתה במעריב, ואם הנייר ממנו היו ספריה היה נטול עץ, היא עברה ב"בל תשחית את עצה"!
במאמרה שבמעריב ידעה הד"ר לספר:
"פעמים רבות, כשההלכה ניתנת לפרשנות ואינה חד משמעית, אנו מוצאים בספרי הלכה את הביטוי "ויש לשאול שאילת חכם".
כבר מפתיחת דבריה ניתן להבין, עד כמה היא ידיעותיה ביהדות הן זעומות.
הביטוי "ויש לשאול שאילת חכם", מקורו בהלכות נדרים, לא במשמעות שאלה אלא במשמעות ביטול:
"והתניא: הנודר בתורה - לא אמר כלום, ואמר רבי יוחנן: וצריך שאלה לחכם, ואמר רב נחמן: ותלמיד חכם אינו צריך שאלה". (נדרים דף יד עמוד א).
או במשמעות שאלה, תהיה התשובה עליה בעלת אפשרת אחת, או בעלת אפשרויות רבות:
"ת"ר: הנשאל לחכם וטימא - לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר - לא ישאל לחכם ויתיר". (עבודה זרה דף ז עמוד א)
הבה ונבחן את הדוגמה שהיא הביאה לצורך ב"שאלת חכם":
"בדיני יום צום הכיפורים, השאלה מתעוררת אצל מי שהצום מסכן את בריאותו - כיצד עליו לנהוג. במקרה זה "יש לשאול שאילת חכם".
ברוב בקיאותה בחרה הדוקטורית הנכבדה, דוקא בהלכה שאין בה כל מקום ל"שאילת חכם", אלא ל"שאילת רופא".
כיצד צריך מי שהצום מסכן את בריאותו לנהוג, היא הלכה ברורה, ועוסק בה סימן שלם בשו"ע אורח חיים, (סימן תרי"ח):
סעיף א
חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר: אינו צריך, שומעים לרופא; ואם החולה אומר: צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך, שומעים לחולה.
סעיף ב
רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך, מאכילין אותו. הגה: והוא הדין לשנים נגד שנים, אפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן כנ"ל.
סעיף ג
ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך, ורופא (אחר) אומר: צריך; או שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר: צריך, ושנים אומרים: אינו צריך, אין מאכילין אותו.
סעיף ד
אם שנים אומרים: צריך, אפילו מאה אומרים: אינו צריך, ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך, מאכילים אותו מאחר ששנים אומרים: צריך. הגה: וה"ה אם החולה ורופא אחד עמו אומרים: צריך, אע"פ שמאה רופאים אומרים: אינו צריך, מאכילין אותו (טור), ולא חיישינן דהחולה אומר: צריך משום דמאמין לרופא זה שאומר: צריך (ב"י בשם מהרי"א).
סעיף ה
אם החולה אומר: אינו צריך, והרופא מסופק, מאכילין אותו; אבל אם הרופא אומר: אינו צריך, והחולה אומר: איני יודע, אין מאכילין אותו.
סעיף ו
אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי, הרי הוא כאדם דעלמא ואין דבריו מועילין ולא מורידין. הגה: מיהו אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל, מאכילין אותו (א"ו הארוך).
סעיף ז
כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור; הלכך מאכילין אותו כב' שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים; והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו.
סעיף ח
וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית; ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (מיד).
סעיף ט
מי שאחזו בולמוס, והוא חולי שבא מחמת רעבון וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו; ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור; ואם יש כאן שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחלה. הגה: אם צריך לבשר ויש כאן בהמה שצריכין לשוחטה ובשר נבלה מוכנת, ע"ל סימן שכ"ח סעיף י"ד".
החכם להיכן הלך?
תחילה הולכים לרופא מומחה, ושואלים אותו: מה לדעתו תהיה השפעת הצום על החולה? אם אמר שהיא לא תסכן אותו, חייב לצום, אם אמר שתסכן אותו אם הוא לא יאכל במשך היום, הוא חייב לאכול, ואז שואלים את הרופא לכמויות וזמן, אם אפשר "לפזר" את הכמויות והזמן, כדי שלא לעבור על איבור דאורייתא, מפזרים, ואם לא אז לא.
צריך לדעת מה לשאול, ולהבין את התשובה. וזהו, ואין מה ללכת לחכם.
"מאכילין אותו כב' שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים; והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו".
אולי רק חכם יודע מהי "ביצה בינוונית", מפני שרק הוא יודע מהי ביצה גדולה ומהי ביצה קטנה, ואם היתה אבולוציה בתרנגולות, והביצים קטנו או גדלו, ורק הוא יודע להסתכל ב"פסקי תשובות" או ספרים הדומים לו.
הגברת הנכבדה גם ידעה לספר:
"לפני שני עשורים נתבקשתי לבדוק את הנושא מאחר שהוא נדון כבר אז מעל דפי עיתון "מעריב" (.7.81 עמ' 23). ואכן, גם במקרה הנדון, כמו במקרים נוספים, קיים המושג "לעשות נחת רוח לנשים" (חגיגה ט"ז). אולם בדבריה של דרורית רוזנפלד קיים קצת בלבול בין אפשר/ מותר/ חייבת. לדבריה היא חשה שאין ולא צריך להיות הבדל בין דיני האבלות החלים בין בן לבת . מבחינתה האישית, הסתפקה רוזנפלד בידיעה כי האיש והאשה שווים במצוות התפילה".
לתשומת לבה של הגברת, שאין ספק שהיום את מאוד משכלת, שהרי היית כזאת עוד בדור הקודם:
אם דרורית רוזנפלד חשה שאין, ולא צריך להיות, הבדל בין דיני האבלות החלים בין בן לבת, היא צדקה, מפני שההלכה אינה מבדילה בין דיני האבילות של גבר אשה בגלל מינם , אלא שלאשה נשואה הקילו להתאפר לאחר שבעה.
"אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה, שכל אלו אסורים ברחיצה. ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה, אבל אחר ז' מותרת בכל, כדי שלא תתגנה על בעלה". (שולחן ערוך יורה דעה סימן שפא סעיף ו).
הגברת הנכבדה כתבה לדרורית:
"לתשומת לבך גברתי המשכלת: ... באשר לקדיש, הוא חלק מתפילה בציבור, ולמזלנו הטוב, אנחנו הנשים פטורות מכך. מדברייך אנו למדים שהנשים אינן רצות שלוש פעמים ביום לבית הכנסת – רק זה עוד חסר לנו בין מכלול המטלות – ולכן את מגיעה לעזרת נשים נטושה. אגב, בשבתות ובחגים עזרת הנשים מתמלאת מתוך בחירה ולא מתוך חובה. אשרייך שאיש לא מחה בעדך".
וליכלכה בגדול.
יש קדיש ויש קדיש, ישנם קדישים שהם חובה מתקנת גאונים, וישנם קדישים שהם קדישי רשות.
את קדישי החובה אומר שליח הציבור, ואילו את קדישי הרשות יכול לומר כל אחד, אפילו אם הוא קטן שהגיע לגיל חינוך, ואולי אף לפני כן, ואף שקדישים נאמרים בתפילת הציבור, אינם חלק מתפילה בציבור, צריך ציבור כדי לאומרם, וכמובן שהשאלה היא אם אשה יכולה לאומרם.
המלצתי אליה:
אם היא דואגת לכבודה, לפני שהיא פולטת פעם נוספת עוד שטויות צורמות, שתעייין בספרו של הרב דוד אסף, "הקדיש", (ההוצאה שבידי היא משנת תשנט), מעמוד רד, על קדישי החיוב והרשות.
ידעה לצטט את הרב טיקוצ'ינסקי בספרו "גשר החיים", שלדבריה הוא ספר מקובל ביותר בהלכות אבלות ומנהגים, שכתב בפרק ל' סעיף ה':
"עיקר תועלת הקדיש הוא - באמירת הבן על אביו ואמו. ואם לא השאיר בן אלא בת? אם היא קטנה (פחות מי"ב) יש מקומות הרבה שמרשים לה לומר קדיש בבית הכנסת, אחר "עלינו" (כאן באה הרחבה מתי ואיך לומר). ויש מקומות שאין מרשים לה כלל לומר בבית הכנסת, בלתי אם יש מניין בביתה תוכל לומר שם הקדיש. ובת גדולה לא מרשים בכל אופן לומר קדיש בבית הכנסת".
ולא אמרה שיסוד מנהגיו הם מנהגי ירושלים, ומנהגים קבליים, ומבלי להתייחס לאחרים שגם להם היה מה לומר בנדון, והנה הם:
הרי מדבריו, (גשר החיים עמוד קיב הערה 4), בטעם מנהג ירושלים, שהבנים אינם הולכים אחר מיטת אביהם, מהם תביני מהי נקודת המוצא שלו:
"הטעם (עפ"י קבלה) שלא ילכו אחריו יצורי זרעו הטמאים, מטיפות בקרי, וכדאמרו בעלי הקבלה: שמטיפות הזרע הבלתי כשרים מתהווים יצורים טמאים מזיקים, שבמשך הזמן מתגדלים ומתלבשים לבושים גופניים של שדין ורוחין, והן הם נגעי בני אדם הפוגעים בו וגורמים לו מרעין בישין גם בחייו, המז"ל אינו בר מזל, גבר לא יוצלח לתכליתו.
ומאז נתחדשה המשקפת המגדלת פי 18,000-16,000 המצוי אצל רופאים למקצוע, רואים בכל טיפה שכזה בריות קטנטנות, בצורות תינוקות בני אדם מתנועעות רצות ומתרוצצותת המראות זוועה למסתכל, וכשתהיה המשקפת פי מאה אלף יראו שם יךדים בדמות מולידם, והיה לב האב הרואה מתפלץ למראה ילדיו שהוליד לרוחות".
שבת שלום.
עולם הפוך אני רואה
תוקן על ידי - נישטאיך - 20/01/2006 8:00:06
נשלח ב-19/1/2006 21:36
ירמיהו,
הבאתי את המאמר כיוון שהוא קשור לנושא, ולא בהכרח בגלל שאני מסכימה עם המחברת (שאיני מכירה, אבל היא מכונה שם "ד"ר גליקסברג", ולא "הרבנית"...).
נשלח ב-19/1/2006 18:52
ב"ה.
נישטאיך, שלום!
< "גם בגברים משמע ברור שהיא רק לכאורה!!!" >
כהמלצתך, קראתי (בעניין רב, כצפוי) את אשכולך "הלכה שפג תוקפה".
לצערי, עדיין איני מבין מפני מה היא "רק לכאורה"?
בהתייחס למושג ה"מיחזי כיוהרא" בתחילת דרכו וודאי נאמר הוא (גם) לגברים, כפי שניתן לראות גם במקורות המובאים באשכולך.
גם בהתייחס למושג זה כיום, הרי חתנים עדיין לא מרשים לעצמם להימנע מקריאת שמע בליל כלולותיהם.
< "בתשובת האדמ"ר אין כל תשובה הלכתית מלבד "שאל את זקני רבני אנ"ש שיחיו" >
הספר, כשמו, שערי הלכה ומנהג, אינו מחוייב לתשובות הלכתיות בלבד, אלא גם למנהגיות (בתקווה שזה ביטוי נכון).
כפי שוודאי ידוע לך, הרבי הפנה שאלות הלכתיות לרבנים מורי הוראה.
אך עיקר התשובה הוא בחלקה הראשון: "היכן שמעת שאשה תברך הגומל?", תשובה מספקת לחסיד האמון על משנת רבו.
< "ייתכן שתשובת האדמו"ר היתה: או, שאל אותם, אם יש לאשה לברך, או שאל אותם, אם ב"עבר" ברכו." >
כך או כך, התשובה אחת היא: לא שמעו שאשה תברך, וממילא אל לה לברך.
< "כך שעבורי, לנאמר בהערותיהם אין כל ערך, לא מעט ולא הרבה." >
הביקורת שאתה מעלה על עורכי "שערי הלכה ומנהג" ודרך עבודתם בעריכה זו, גם אם העובדות עליהן היא מתבססת נכונות ומדוייקות, נוגעות לפרשנויות. כאן מדובר בעובדה - לא נהגו לברך!
ייתכן, כמובן שגם אינך נותן אמון בעורכים לגבי הבאת עובדות, אך את זה לא כתבת. ועוד ועיקר: עובדה זו מצויינת בגוף התשובה ולא רק בדברי רבני אנ"ש שהובאו בשולי הגליון ע"י העורכים.
בנוסף לכך, חשוב לי לציין, שאת הדברים לא הבאתי לסתור דעה המחייבת ברכת הגומל ע"י יולדת, אלא כמקור נוסף לדבריך שלא נהגו לברך. כלומר: לא רק אתה לא ראית שברכו (וכמוך רבים), אלא אף הרבי כתב כך, ואף רבני אנ"ש אמרו כך.
< "נעלמו ממך דברי האדמו"ר מכתב מיום ז טבת תשכ"א," >
אכן. ויישר כח גדול מאוד על הבאת הדברים. (במיוחד בהקשר של נוהגו של הרב ע"ה שהזכרתי בדבריי)
< "(ממתי היה המכתב שהובא בחלק ה)" >
מן הסגנון בו מופיעים הדברים (שאלה, מענה), לא נראה לי שזה מכתב, אלא שאלה שמישהו שאל (בפתק או כד').
בכל אופן, המקור לו מציינים בסוף הספר הוא "התקשרות" חוברת כו עמ' 18, שלצערי אינה תח"י. גם חיפוש באתר צא"ח, לא העלה מאומה, שכן שם מופיעים גליונות 91 ומעלה.
כמובן, אם תמצא את המקור ותביאו בתגובתך, אודה לך מאוד.
אמשלום, שלום!
תודה על הבאת דבריה של הרבנית גליקסברג.
בתוך הדברים היא כותבת "לדבריה היא חשה שאין ולא צריך להיות הבדל בין דיני האבלות החלים בין בן לבת".
וכאן יש דבר שלדעתי דורש בירור. משמע מן הדברים שאמירת ה'קדיש' היא חלק מן האבילות או אחת מצורות הביטוי שלו. אני חושב שזו גישה נפוצה למדי.
משום מה, נדמה לי כי אמירת ה'קדיש' (וכן הזכרת הנשמות בבית הכנסת) אינן פעולות אבל, כי אם פעולות הנעשות לעילוי נשמה ולהצלה מדינה של גיהנם.
אם צדקו דבריי, אולי ניתן היה להבהיר כך את הדברים, ואז אולי דרורית הייתה מוותרת על זה, או, לחילופין, רצונה בכך היה מתחזק - תלוי מה מניע אותה יותר (אבילות או הדאגה לנשמת הנפטר).
נשלח ב-19/1/2006 10:52
ירמיהו
<"הנה מקום איתי לומר שיוהרא אינה דווקא בפני מישהו אחר. עצם תחושת היוהרא, גם בינו לבין עצמו, מן הסתם פסולה היא">
אין ספק שצדקת, הבעיה אינה במעשה אלא בתוצאה, אביא לך דוגמה ממקום אחר.
בטח ידועה לך המחלוקת בין הרמ"א למחבר בענין בישול עכו"ם, אם די (מבלי להכנס לשאלה אם זה רק בפת או גם בבישול, ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך בישולי גוים, ח"ד טור תר"ע) בהבערת האש, או צריך לשים את ה"דבר" על האש, שלדעת המחבר כדי ש"הבישול" יהיה "בישול ישראל", על היהודי לשים את הסיר על האש, ואילו לפי הרמ"א די אם היהודי הבעיר את האש, או שהתנור לא הספיק להתקרר מאז שהיהודי הבעיר את האש, וכשנשאלתי בעבר: מהו ההגיון שבדברי הרמ"א? עניתי: כל הגזירה היתה כדי להזכיר ליהודי שהוא שונה, וזה מושג ע"י מעשה ההדלקה וה"דאגה שהתנור היה חם מאז שהדליקו בפעם האחרונה.
________
הבאת מספר "שערי הלכה ומנהג, (הוצ' היכל מנחם) חלק ה', (הוספות ומילואים) עמ' ס':
ובשוה"ג: "תשובת רבני אנ"ש היתה שאכן מעולם לא שמעו שאישה תברך הגומל">
ידעתי ממקור זה, וידעתי מההערה אך החלטתי להתעלם מהם:
בתשובת האדמ"ר אין כל תשובה הלכתית מלבד "שאל את זקני רבני אנ"ש שיחיו", שאל מה?
בטח ידוע לך, שעד לזמננו לא היה "מנהג חב"ד", והיה רק "כך היו חסידי חב"ד שבאותו מקום נוהגים", א"כ, ייתכן שתשובת האדמו"ר היתה: או, שאל אותם, אם יש לאשה לברך, או שאל אותם, אם ב"עבר" ברכו.
להמשך דבריך:
"בשוה"ג: "תשובת רבני אנ"ש היתה שאכן מעולם לא שמעו שאישה תברך הגומל".
הערותיהם של עורכי "שערי הלכה ומנהג", אולי משכנעות את מי שאינו מכיר את דרך עבודתם, אך מי שמכירם יודע שהמכתבים המרכיבים את הספר, אינם מייצגים את דעתו של האדמו"ר, אלא את דעתם של העורכים, שבחרו מתוך מכתבי האדמו"ר את המכתבים המתאימים להשקפותיהם, ולשם כך הם אינם בוחלים בדבר.
בכבר כשהעליתי בעיה זו באתר חב"די, ציינתי "לפס"ד שלהם", שמקורו במכתב לא ברור, ואשר בהערה למכתב זה הם כתבו, כי שני מכתבים קודמים של האדמו"ר, שבהם מפורש היפך דבריהם "היו משנה ראשונה".
כמו"כ ציינתי למכתב, שהם הציגוהו כדעת האדמו"ר, ראשו של מכתב זה הושמט, מפני שבמכתב באותו ענין, שנכתב לרב חב"די שממנו ברור ללא צל ספק, שמה שהעורכים הציגו כ"פסק הלכה", לא היה כזה.
אפילו מצאתי מקום בו הוסיפו בגוף הטקסט הסבר שאינו במקור.
כותבים אחרים שהצטרפו לדיון ציינו למקומות נוספים,
כך שעבורי, לנאמר בהערותיהם אין כל ערך, לא מעט ולא הרבה.
___________
<"אם כי, באופן אישי, ידוע לי כי אחד מרבני אנ"ש (לא הזקנים) ע"ה הקפיד להביא מנין כדי שאשתו שתחי' תברך בכל פעם לאחר שילדה, והיום בתו שתחי' ממשיכה בזה. אציין, כי למיטב ידיעתי, גם הוא לא הפך נוהג זה להוראה לרבים">
נעלמו ממך דברי האדמו"ר מכתב מיום ז טבת תשכ"א, (ממתי היה המכתב שהובא בחלק ה), שהובא בשערי הלכה ומנהג חלק א עמוד רט"ז (מקור אג"ק חלק כ"א):
"... ברכת הגומל לנשים-כבר האריכו בזה האחרונים וכהמצויין שם במכתבו. וראה קצות השולחן להרב נאה ר"ס ס"ה".
איני יודע מי היה הכותב ומה היתה שאלתו, אך אני יודע מה כתב שם הר"ח נאה בסעיף ב:
"קטן אינו חייב להודות, אפילו הגיע לחינוך מצווה, אבל נשים חייבות בברכה זו, ולכן כל אשה יולדת כשתקום מחליה, תברך בביה"כ של נשים, וישמעו עשרה אנשים מבפנים".
ובהערה ו כתב:
"ומנהג העולם שנשים יולדות מברכות ועושין מנין בבית היולדת לתפילת מעריב ומברכת הגומל...".
ראיתי שהיה מי שכתב, שר"ל גרונר אמר שכ"ק אדמו"ר אמר לו, שאין לנשים לברך הגומל,
איני זוכר היכן ראיתי זאת, או אם ניתן להאמין לו שנאמר לו.
עולם הפוך אני רואה
נשלח ב-19/1/2006 08:46
נחת רוח לנשים / אילה גליקסברג
גם אדם ברוך וגם דרורית רוזנפלד צודקים - כך לפי האימרה העממית הפיס הרב את דעת הרבנית כשנבצר ממנה להבין כיצד הסכים עם שני הצדדים המתווכחים.
פעמים רבות, כשההלכה ניתנת לפרשנות ואינה חד משמעית, אנו מוצאים בספרי הלכה את הביטוי "ויש לשאול שאילת חכם". בדיני יום צום הכיפורים, לדעת הכל הוא מדאורייתא. השאלה מתעוררת אצל מי שהצום מסכן את בריאותו - כיצד עליו לנהוג. במקרה זה "יש לשאול שאילת חכם". אנו יודעים גם ששאילת חכם היא חצי תשובה וכי ניסוח השאלה לעיתים מזמין את התשובה. מזווית ראיה זו אני רואה את הדיאלוג שהתפתח בין דרורית רוזנפלד לבין אדם ברוך. זו אומרת קדיש. וזה אומר: על מה את נסמכת?
לפני שני עשורים נתבקשתי לבדוק את הנושא מאחר שהוא נדון כבר אז מעל דפי עיתון "מעריב" (.7.81 עמ' 23). ואכן, גם במקרה הנדון, כמו במקרים נוספים, קיים המושג "לעשות נחת רוח לנשים" (חגיגה ט"ז). אולם בדבריה של דרורית רוזנפלד קיים קצת בלבול בין אפשר/ מותר/ חייבת. לדבריה היא חשה שאין ולא צריך להיות הבדל בין דיני האבלות החלים בין בן לבת . מבחינתה האישית, הסתפקה רוזנפלד בידיעה כי האיש והאשה שווים במצוות התפילה.
לא החלטה פרטית
לתשומת לבך גברתי המשכלת: הלכות אינן נקבעות על פי תחושות. האיש והאשה אינם שווים במצוות התפילה כמו גם בלימוד התורה. האיש מחויב, לאשה - הזכות. וכשהאשה משתמשת בזכותה היא יכולה להגיע אף להישג מועדף כפי שאמר ר' יהודה בן בבא "יפה אמרה בתו מבנו" (תוספתא כלים ב"ק פ"ד).
באשר לקדיש, הוא חלק מתפילה בציבור, ולמזלנו הטוב, אנחנו הנשים פטורות מכך. מדברייך אנו למדים שהנשים אינן רצות שלוש פעמים ביום לבית הכנסת – רק זה עוד חסר לנו בין מכלול המטלות – ולכן את מגיעה לעזרת נשים נטושה. אגב, בשבתות ובחגים עזרת הנשים מתמלאת מתוך בחירה ולא מתוך חובה. אשרייך שאיש לא מחה בעדך.
הרב טיקוצ'ינסקי בספר "גשר החיים", ספר שנדפס בארץ בשנת תש"ך ומקובל ביותר בהלכות אבלות ומנהגים, כתב בפרק ל' סעיף ה': "עיקר תועלת הקדיש הוא - באמירת הבן על אביו ואמו. ואם לא השאיר בן אלא בת? אם היא קטנה (פחות מי"ב) יש מקומות הרבה שמרשים לה לומר קדיש בבית הכנסת, אחר "עלינו" (כאן באה הרחבה מתי ואיך לומר).
ויש מקומות שאין מרשים לה כלל לומר בבית הכנסת, בלתי אם יש מניין בביתה תוכל לומר שם הקדיש. ובת גדולה לא מרשים בכל אופן לומר קדיש בבית הכנסת.
משמיים תנוחמי דרורית, ובוודאי הוקל עלייך שמצאת דרך לקבל את אבלך ביציאה מן הפרטי לציבורי. אגב, יתכן שהרב טיקוצ'ינסקי, האומר שאשה יכולה לומר "קדיש" בשעת התפילה בביתה, אולי הכוונה אכן לימי השבעה בהם מתקיימים מניינים בבית האבלים. באשר לדבריו של מר אדם ברוך לא כ"כ הבנתי מדוע על דרורית להודיע לחברותיה על החלטתה.
לעיתים מתוך רצון שמבעבע מציבור רחב, ההלכה מתגבשת תוך כדי מעשה וייתכן שגם בנושא ה"קדיש" יתקיים "והיה ראשיתך מצער...ואחריתך ישגה מאד" (איוב ח' 7). אם כן, לטעמי האישי, אני מעדיפה להרבות בלימוד תורה לנשים. להרחיבו ולהעמיקו זה נתון ממש לבחירה ולצורך האישי. ואילו ה"קדיש" בציבור, יישאר בידי מי שניתן לו ונתחייב לקיימו. אחת ברור: ה"קדיש" אינו החלטה פרטית בבחינת אשה הישר בעיניה תעשה. ובבניין הארץ ננוחם.
ד"ר אילה גליקסברג, מרצה לפילוסופיה ויועצת בכירה בנושאי מיגדר. מחברת הספרים "האשה ביהדות שווה יותר" ו"פותחים חלון".
<"ענין ברכת הגומל לאשה שילדה אינו ברור. במשפחתנו לא נהגו שאשה תברך הגומל, לא משום שהיא אשה (מה לעשות, נישט, יש גם סיבות עניניות), אלא בשל כך שהלידה הריהי תהליך טבעי, וגם אין בו סכנה מיוחדת">
רמזתי לסיבה זו, אולם היא לא נראית לי, מפני שלא רק ענין ברכת הגומל לאשה שילדה אינו ברור, אלא שברכה זו בימנו היא ברכה מעורפלת, והגדרות החיוב בימנו אינן ברורות כלל, באם חובת הברכה היא רק על הארבע שמנו חז"ל, ואם הגדרותיהם "מדוייקות" אא שהארבע שמנו חז"ל היו רק דוגמאות לסכנות שהיו, ולכן נשאלת למשל השאלה, האם ניתן להגדיר את הטיסה במטוס כ"הליכה בדרכים", שהרי הנוסע עצמו אינו הולך לשומקום, והשמים אינם דרך, או אף אם אינה בהגדרת דרך, והנוסע עצמו אינו הולך לשומקום, היא (היתה) סכנה, ואף אם נאמר שהדבר תלוי בסכנה, עדיין יש לשאול מהי הגדרת "סכנה", האם יהיה מי שיאמר, שהטיסה בימנו היא סכנה?
אף שישנן תאונות אויר, הרי מבחינה סטטיסטית הם פחותים ממספר הטובעים בים בקיץ, האם כל כל מי שנוסע להתרחץ בים ביום ששי, מברך "הגומל"?
ואם היא בהגדרת סכנה, איך מותר לאדם לטוס "ללא צורך" ולהכניס את עצמו לסכנה?
התוכל לציין למי שאמר שאין לאשה לברך ברכת הגומל, מפני שאין היא מסתכנת בלידה?
תוקן על ידי - גלויעיניים - 28/05/2006 3:07:59
