ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה !

ארור - ארור - ארור...

החזיר הפך במהלך ההיסטוריה היהודית לסמל של מיאוס – לסמלה של אדום, לסמלה של הנצרות, וממילא של האנטישמיות הנוראה שזו הביאה בכנפיה. מסורת ישראל הסתייגה במשך אלפי שנים בשאט נפש מן החזיר המסמל את ''אדום'' (ויקרא רבה, יג) ודימויו לממשלת רומי (סוטה מט, ע''ב). שכן סמלו של הלגיון העשירי של טיטוס שהחריב את בית המקדש, היה חזיר (ילקוט שמעוני, תהילים, תת''ל).

היה זה ברל כצנלסון שאמר בזמנו: ''לא ברור לי כיצד יסופר לילדינו ברגש ובטעם על מסירות נפשו של אלעזר הזקן ועל חנה עם שבעת בניה, אם עצם הדבר אשר עליו יצאו הם להיהרג אין לו אחיזה בחיים שלנו. ואינני יודע כיצד יסופר לילדים בנפלאה ובהערצה – על גיבוריו הקטנים, על הקנטוניסטים אשר סבלו רעב ומהלומות ולא הביאו בשר חזיר אל פיהם... שונא אני את החזיר, אבל עוד יותר אני שונא את מגדלי החזירים'' (ברל כצנלסון, ''עד היכן אהבת ישראל מגעת'', פורסם ב''דבר'' וצוטט בדרכי הכנסת השלישית, כרך 20, עמ' 2389).

המשורר נתן אלתרמן: ''בעשיית אומה בישראל את החזיר לעיקרון בל יעבור, עובר בתולדותיה זעזוע''.

החזיר הפך במהלך ההיסטוריה של המסורת היהודית לסמל הטומאה והמיאוס (עליו נאמר בספר דברים: ''טמא הוא לכם''), לחיה המשוקצת ביותר ולאסורה אפילו בהנאה. כפי שביטא הסופר יצחק דב בֶּרקוביץ (חתנו של 'שלום עליכם' ומתרגם יצירותיו לעברית ב-15 כרכים) באחד מסיפוריו: ''ללון בביתו של גוי במקום שנודף... לא עלינו, ריח של חזיר טמא''. ולא לחינם מתוך רצון להימנע מלנקוב בשמו הפרטי, כינו אותו חז''ל בלשון נקייה: 'דָבר אַחֵר' (ברכות מג: ע''ב).


תיעוּב החזיר מושרש במסורת היהודית. לדעת הרמב''ם, החזיר מסמל את הכיעור והזוהמה, והסיבה העיקרית לאיסור ההלכתי על אכילת בשר חזיר מצויה בכך שהרגליו ומזונותיו מזוהמים, והוא דוחה מבחינת הרגלי הניקיון שלו: ''החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. אילו היינו מגדלים חזירים למזון, היו השווקים, ואף הבתים, מלוכלכים יותר מבית הכיסא'', מדגים הרמב''ם ב''מורה נבוכים'' (ג, מח). "לחובתו של החזיר יש למנות את התפלשותו בבוץ ובגללים שהוא מטיל, וכן את מחלת הטריכונוזיס שהוא מעביר."

החזיר היה מוּעלה כּקָרבָּן בפולחן האלילי והנביא התריעַ כנגדו: ''מעלֵה מנחה דם חזיר'' (ישעיה סו, ג). בתקופת שיבת ציון מאיים הנביא ישעיהו על אוכלי החזיר והשרץ, כי ייָסוּפוּ מן הארץ (סו, יז). כלומר, ארץ ישראל שהיא ארמון האלוהים עשויה לטלטל מתוכה את אוכלי החזיר לכל קצוות תבל. בספר תהילים (פ, יד) נזכר חזיר בר, השוכן בעיקר ביערות, המכרסם בגפן, בהמשלה לאומה העמלקית משום ש''מה החזיר בשעה שהוא רובץ – פושט טלפיו, כלומר ראו שאני טהור, כך אומה רשעה זו גונבת וגוזלת וחומסת ומראה כאילו הם על פי דין ומשפטי אמת'' (בראשית רבה, סה). החזיר הוא אפוא סמלו של עמלק, סמל הצביעות החיצונית, הצביעות המוסרית שכולנו מגנים וכה סולדים ממנה. הוא פושט את טלפיו כדי להראות את היותו מפריס פרסה, שהיא מסימני הכשרות ההלכתית. אולם עצם היותו לא מעלה גֵרה, מטריפה את אכילת בשרו.

במסע הכיבוש, לכפיית ההתייוונות ועבודת האלילים על עם ישראל לפני כאלפיים ומאתיים שנה, השתמש אנטיוכוס אפיפנס בחזיר – קלגסיו שידלו וכפו יהודים להביא חזיר כקורבן לאלילים (המכבים א, א: מו). עד שקם מתתיהו בן יוחנן הכהן והרים את דגל מרד המכבים (החשמונאים) על היוונים הכובשים.

ספר המכבים מספק המחשה ברורה עד כמה נחשבת בעיני העם אכילת בשר החזיר לחטא: ''וכאשר ראה אותו אנטיוכוס אמר: בטרם יתחילו לענותך, זקן, איעצך שתאכל מבשר החזיר למען תינצל … כי מדוע תיגעל נפשך באכילת בשרו הטוב של בעל חיים זה, אשר סיפק לנו הטבע בטובו? … ואחרי אשר הסית העריץ בדרך זו לאכילת בשר אסור, ביקש אלעזר רשות הדיבור וכאשר קיבל את הרשות החל לדבר לפני העם לאמור: אנטיוכוס, בהיותנו מאמינים כי עלינו להתנהג לפי התורה האלוהית חושבים אנחנו כי אין אונס חזק יותר מן המשמעת לתורתנו ולכן סוברים כי אין לעבור עליה בשום פנים ... לעומת אלה, הכן את האופנים ונפח את האש ביתר עוז ולא אחוס על זקנתי עד כדי הפר ברצוני, את תורת האבות'' (המכבים ד: ה).

גם בימי האינקוויזיציה בספרד כפו הנוצרים שמד על היהודים – והסימן החיצוני לכך היה אכילת בשר חזיר. האנוסים נקראו אז ''אוכלי חזיר''. אנוס, במקור הצרפתי Marrane, שפירושו בספרדית ''חזיר''. בספרד ובפורטוגל השתמשו במונח המשפיל הזה החל מראשית המאה ה-15, כדי לציין יהודים מומרים וצאצאיהם. ''מראנוס'' (חזירים) היה הכינוי שנתנו הספרדים ליהודים האנוסים.

ילדי ישראל במשך כל הדורות חונכו על גבורת הנפש וההקרבה העצמית של אלעזר הזקן שהקיא את בשר החזיר שנתחב לפיו בכוח, מסר את נפשו לעינויים עד שהלך לעולמו (המכבים ב, ו: יח-לא); כמו על גבורת הנפש של חנה עם שבעת בניה, שמסרו נפשם על קידוש השם ולא נכנעו לאנטיוכוס העריץ, לעינוייו ושידוליו לאכול מבשר קורבן החזיר המשוקץ (המכבים, ב, ז: א-מב)."