(לא באנו לפרש את שיטת הרמב"ם, שידועה בקרב המבינים, אם כי רוב הציבור אינו יודע אותה למזלו... באנו לפרש את היוצא מדברי חז"ל).
מקובל בפי הציבור, יש עולם הזה ועולם הבא וגן עדן וגיהנם, ולא ברור מהם, אלא כך בערך אומרים:
ישנו דבר "רוחני" ושמו נשמה, שאינם יודעים מה הוא, והוא נמצא בגוף ובשעת המיתה יוצא ממנו, אם צדיק הוא יש לו תענוג "רוחני" ושמו
גן עדן או עולם הבא, ואם רשע הוא יש לו עונש "רוחני" ושמו גיהנם, שלא ברור מה הם, ותהיה תחיית המתים, שהמתים יקומו, ואז יהיו חיים טובים או משהו כזה.
ויש שמאריכים יותר, בשם המקובלים, ואומרים שיש כף הקלע וגילגולים ודיבוקים ושאר מרעין בישין.
ומעטים למדו שער הגמול לרמב"ן או דעת תבונות לרמח"ל, ויש להם תיאורים מדוייקים יותר.
ושתי רעות יש בזה, אחת שכבר כתב הרמב"ן בויכוח "דבר ברור הוא שאין אדם מאמין במה שאינו יודע", ושניה, שכתב רש"י בסנהדרין צ. "ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים, אלא דלא רמיזא באוריתא, כופר הוא, הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה- מה לנו ולאמונתו, וכי מהיכן הוא יודע שכך הוא, הלכך כופר גמור הוא". והרי הם אינם יודעים מנין להם.
(ואע"פ שיש חולקים על הרשב"ם, ואפשר לפרש בו שהוא מודה במי שמאמין בתחיית המתים משום שנאמרה בחז"ל שאינו כופר, שזו חשובה אמונה, הרי הבריסקרים חוששים לכל דבר שיש צד לחשוש לו, ויש מחמירים לחשוש אף למה שאין צד לחשוש לו, ולמה תהיה האמונה גרועה מכולם :) ).
במאמר הזה, נשתדל להוכיח מה דעת חז"ל.
ופעם אחרת אי"ה, נדון בראיות שהביא הרמב"ן בשער הגמול.
ואולי נכתוב גם על "רוחניות" ונשמה בדעת חז"ל ובדעת הבריות היום..
1) משנה היא בסנהדרין צ. "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".
שמענו שעולם הבא יש, לבד מעולם הזה שאנו בו.
2) שמא עוד עולם אחר יש,
סנהדרין צ:
"הִכָּרֵת תִּכָּרֵת" (במדבר ט"ו ל"א). "הכרת" בעולם הזה, "תכרת לעולם הבא", דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל, והלא כבר נאמר "את ה' הוא מגדף ונכרתה" (שם שם ל'), וכי שלשה עולמים יש. אלא "ונכרתה" בעולם הזה, "הכרת" לעולם הבא; "הכרת תכרת"- דיברה תורה כלשון בני אדם".
הנה למדת - אין עולם אחר חוץ מאלו, אלא עולם הזה ועולם הבא בלבד.
3) עדיין לא שמענו מה הוא עולם הבא.
שנינו בסנהדרין צ. "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה".
ובתלמוד נתפרשה: "וכל כך למה. תנא, הוא כפר בתחיית המתים – לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה".
הנה למדת - אין עולם הבא אלא בתחיית המתים.
4) מניין למדו חכמים לעולם הבא שבתחיית המתים,
כך אמרו חכמים בתוספתא, פרק י"ג הלכה א':
" בית שמאי אומרים שלשה כתות הן. אחת לחיי העולם הבא, ואחת לחרפות לדראון עולם. אחת לחיי עולם – אלו צדיקים גמורים; אחת לחרפות לדראון עולם, אלו רשעים גמורים. שקולים שבהן יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים ומתרפאים, שנאמר "והבאתי את השלישית באש וגו' ". (אותו מקרא שבזכריה י"ג ט' כך הוא: "והבאתי את השלִשית באש, וצרפתים כצרֹף את הכסף ובחנתים כבחֹן את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אֹתו וגו' ").... ובית הלל אומרים, "ורב חסד" (שמות ל"ד ו') – מטה כלפי חסד....
הנה למדת, שמן הכתוב שבדניאל י"ב ב' למדו, שנאמר: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם".
5) מה הוא גיהנם שאמרו חכמים,
סופה של הלכה כך הוא:
"פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה י"ב חודש. לאחר י"ב חודש נפשן כלה וגופן נשרף, וגיהנם פולטתן ונעשין אפר והרוח זורה אותן ומפזרתן ונעשין אפר תחת רגלי הצדיקים, שנאמר "ועסותם רשעים כי יהיו אפר וגו'" (מלאכי ג כא). אבל המסורות והמינין והכופרים בתורה ופורשים מדרכי ציבור ושאין מודים בתחיית המתים וכל מי שחטא והחטיא את הרבים .... גיהנם ננעלת בפניהם ונידונין בה לדורי דורות שנאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו לדראון לכל בשר" (ישעיה סו כד).
הנה למדת - גיהנם זה אש הוא ששורפת את הרשעים.
ולמדו חכמים מכתובים שבישעיה (ס"ו כ"ג כ"ד):
"והיה מדי חֹדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'.
ויצאו וראו בפגרי האנשים הפֹשעים בי כי תולעתם לא תמות ואִשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר". .
ולא נאמר הדבר בפירוש, אבל כן הדברים מוכיחין, שמלשון שנאמר בישעיה "והיו לדראון לכל בשר" למדו חכמים שהוא הדבר שנאמר בדניאל שם "לדראון עולם".
וזמן י"ב חודש האמור בתוספתא מאותו הכתוב שבישעיה למדוהו, וכן מפורש במשנה בעדיות פ"ב ה"י:
"משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, שנאמר "מדי חדש בחדשו", ר' יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת, שנאמר "ומדי שבת בשבתו".
ומקום שריפה זו כנגד ירושלים הוא, שהרי המקרא אומר שכל הבאין לבית המקדש רואין אותו.
ולפיכך קראוהו חכמים גיהנם, שהרי אותו מקום גי בן הנֹם שמו, כמו שנתפרש לך בספר יהושע ט"ו ח' בגבולות יהודה "ועלה הגבול גי בן הנֹם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם". .
6) ואין אתה יכול לומר , גיהנם זה משל הוא, שהרי מצאנו בעירובין יט. "ואמר ר' ירמיה בן אלעזר, שלשה פתחים יש לגיהנם; אחד בים ואחד במדבר וחד בירושלים. במדבר , דכתיב "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". בים , דכתיב "מבטן שאול שועתי שמעת קולי". בירושלים, דכתיב "נאם ה' אשר אוּר לו בציון ותנור לו בירושלים, ותנא דבי ר' ישמעאל, "אשר אור לו בציון" - זו גיהנם, "ותנור לו בירושלים" – זו פתחה של גיהנם. ותו ליכא, והאמר ר' מריון אמר ר' יהושע בן לוי.. שתי תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהן, וזו היא ששנינו (סוכה פ"ג מ"א) "ציני הר הברזל כשרות", (רש"י: "ציני, דקלים. כשרין, ללולב".) וזו היא פתחה של גיהנם. דילמא היינו דירושלים."
מכאן שאש ממש היא, שהרי עשן עולה ממנה, ואי אפשר לומר שמשל הוא, שהרי דיברו חכמים בדקלים שבאותו מקום אם כשרים ללולב.
ואף בעירובין לט. מצאנו, "הא מעשה דאנשי טבריא (שחיממו מים בחמי טבריה), דתולדות חמה הוא (שאינו חום שעל ידי האש), ואסרי להו רבנן. אמר להו, ההוא תולדות אור הוא, דחלפי אפיתחא דגיהנם".
ואם משל הוא, היאך הוא מחמם את חמי טבריה.
7) וגן עדן נשנה בכל מקום עם גיהנם, כגון באבות פ"ה "עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן". משמע שאף הוא ממש הוא, והרי כן משמע מפשוטם של הפסוקים בבראשית, שנהרות יוצאים ממנו. ומשמע שלאחר תחיית המתים בזמן שרשעים בגיהנם צדיקים בגן עדן.
ולא פירשו חכמים מנין להם שיהיו הצדיקים שם, ועל כרחך אתה אומר, שלא נתגרש אדם הראשון מגן עדן אלא שלא יאכל מעץ החיים, ולעתיד לבוא שאין מות, כמו שנאמר "בִּלַּע המות לנצח", בני אדם חוזרים לשם, שהרי אף שאר קללותיו של אדם הראשון אמרו חכמים שעתידות לפסוק אז. ובסוף הפרק אם יעזרנו ה' נרמוז דבר אחר שאפשר לומר בו.
8) שמא תאמר, אף על פי שיש דין לאחר תחיית המתים, שמא אף לפני תחיית המתים יש דין אחר לנשמה ושכר ועונש, (כמו שכתב הרמב"ן בשער הגמול).
מצאנו בסנהדרין צא. "אמר ליה אנטונינוס לרבי, גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד, גוף אומר נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם, ונשמה אומרת גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כציפור. אמר ליה... אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד".
הנה למדת, שאין דין לנשמה אלא כשהיא בגוף, ואין דין לגוף אלא כשנשמה בו.
(ומדברי רבי ראיה נגד המשיבים לשאלת צדיק ורע לו על פי הגלגול)
9) ומה גוף ונשמה עושין משעת מיתה עד שעת תחייה.
שבת קנב: "ת"ר, "והרוח תשוב אל האל-הים אשר נתנה" (קהלת י"ב ז'), תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה, אף את בטהרה. משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו. פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא, טפשים שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשין. על פקחין אמר, יינתנו כליי לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום; ועל טפשין אמר, כליי יינתנו לכובס והן יתחבשו בית האסורין. אף הקב"ה, על גופן של צדיקים אומר "יבא שלום ינוחו על משכבותם" (ישעיה נ"ז ב'), ועל נשמתן הוא אומר "והיתה נפש אדונִי צרורה בצרור החיים" (שמואל א' כ"ה כ"ט); על גופן של רשעים הוא אומר "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיה מ"ח כ"ב), ועל נשמתן הוא אומר "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א' כ"ה כ"ט) .
[מדברי חכמים אתה למד, שהגוף הוא עיקר והנשמה כלי לגוף, ובפרק שלישי נדון בזה אם יעזרנו ה']
תניא, ר' אליעזר אומר, נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר "והיתה נפש אדונִי צרורה בצרור החיים", ושל רשעים זוממות והולכות, (לשון זְמָם, חבושות וקשורות). ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זה לזה, שנאמר "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". אמר ליה רבא לרב נחמן, של בינוניים מאי. אמר ליה.. הכי אמר שמואל אלו ואלו לדומה נמסרין, הללו יש להן מנוח הללו אין להן מנוח."
למדנו, שלאחר מיתה נשמת הצדיקים גנוזה במרום, (וכן אמרו בחגיגה יב:), ונשמת הרשעים אין לה מנוחה, ומטלטלת בעולם הזה, ונשמת בינוניים בעולם הזה, אבל אינה מיטלטלת. ולמדו כן מן הפסוק "והיתה נפש אדֹנִי צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א' )
(ופשוטו של הפסוק בעולם הזה, וכמו שפירש ר' יוסף קרא, "אדם שקם לרודפך ולבקש את נפשך – אל תתעצב עליו, כי תהיה נפש אדוני צרורה – שמורה, בצרור – במשמרת חיים, את ה' אלקיך, שישמור נפשך כאדם הצורר דבר בכנף בגדו, כך ישמור נפשך שלא ימצאך יד שאול. וכשתהיה נפשך שמורה, שיצילך מכל אויביך, יקלע נפש אויביך – פי' יתן נפש אויביך, ביד אויביו; זה שאול שנפל ביד פלשתים").
וגופם של צדיקים שרוי בשלום, ושל רשעים אינו שרוי בשלום.
ולא אמרו כאן מה הוא שלום שיש לגוף, וממה ששיבחו חכמים בבבא בתרא טז. את הצדיקים שלא שלטה בהם רימה, ומעוד מקומות, משמע שהשלוה היא שלא תשלוט בו רימה, והרשעים התולעים שולטות בהם.
ואמרו שם עוד בשבת קנב:, "א"ל ההוא מינא לר' אבהו, אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזה תחת כסא הכבוד, אובא טמיא היכא אסקיה לשמואל בנגידא. אמר ליה, התם בתוך י"ב חדש הוה, דתניא, כל י"ב חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת. לאחר י"ב חודש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת".
מכאן למדנו, שאף גופם של צדיקים כשמואל הנביא, לאחר י"ב חודש בטל, משמע שאף הצדיקים גופם אינו מתקיים, אלא שהצדיקים גופם מתמוסס בשלום ושל רשעים רימה ותולעה אוכלות אותו. (ושם בשבת קנב. אמרו שמי שאין קנאה שולטת בו אין עצמותיו נרקבות).
(ובקידושין לא: אמרו, שבמותו של אביו אומר "אבא מרי הריני כפרת משכבו", "והני מילי תוך שנים עשר חודש; מכאן ואילך אומר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא".
ופירש רש"י, "הריני כפרת משכבו – עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו. מכאן ואילך- כבר קיבל מה שקיבל, שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא י"ב חודש".
והרי בעדיות פ"ב ה"י, כשאמרו שמשפט רשעים י"ב חודש, דיברו לעתיד לבוא, והפסוקים שהביאו ראיה לדבריהם – הם מוכיחים שלעתיד לבוא הוא ?
ולדברינו, פירוש "הריני כפרת משכבו" – עלי יבואו ייסורים ולא על גופו, והרי דרשו חכמים בשבת קנב. המובא לעיל את הפסוק "יבא שלום ינוחו על משכבותם" על הגוף לאחר מיתה. ולאחר י"ב חודש, שאין כאן גוף, שוב אינו צריך להתפלל עליו.)
10) שמא תאמר, ומה לו לגוף מת שהרימה אוכלת בו, הרי אין תחושה אחר המות, ומה צער לה לנשמה בטילטול.
הוי יודע, שדעת חכמים שהגוף יש לו צער מן התולעת, שכך אמרו בפירוש בברכות יח: , שדיברו שם אם המתים יודעים ומה הם יודעים :
"והא כתיב "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב יד ), ואמר ר' יצחק קשה רימה למת כמחט בבשר החי".
למדנו שהגוף כואב מן הרימה לאחר מיתה כשם שהוא כואב בחיים, וכמו כן אפשר לומר שיש לנשמה צער מן הטילטול כדרך שאדם מצטער בחייו מן הטירוף ממקום למקום..
והרוצה לדעת דעת חכמים על מה שלאחר מיתה, ילמד כל אותו עמוד בברכות, וכבר כתב הרמב"ם באיגרת תחיית המתים שאין תועלת בכפילת הדברים ממקום למקום. ואין צורך עוד אלא לומר, שאמרו שם שתלמידי חכמים לאחר מיתתם עולים לישיבה של מעלה, ("סליק למתיבתא דרקיעא"), ומן העניין אתה למד שבזמן הזה הוא, כלומר - משעת מיתה ועד שעת תחייה הוא.
11) שמא תטרח ותמצא קצת מקומות בדברי חכמים שמשמע משם שלא כן.
הוי יודע, שעיקר דעת חכמים כן הוא, ובמשנה ובברייתות כך כתבו, ורוב מה שהבאנו ממקום עיקרו של הדבר באו, כלומר מפרק חלק, שבו אמרו חכמים את אמונת תחיית המתים, ואם תמצא דבר אחד מפורש במקומו ובמקום אחר כתוב לא כן- ודאי שהולכים אחר עיקר מקומו.
ואם תשאל מאותה שאול האמורה באיוב בפרק ג' וביחזקאל בפרק ל"ב.
הרי כל יחזקאל כולו מלא במשלים נאים, וכמו שאמר בעצמו בפרק כ"א ה' "המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא". וכבר אמר הכתוב ביחזקאל ל"ג ל"ב שהיו באים לשמוע דבריו לפי שהיו נאים, ולא בא אלא לומר שעתיד פרעה וחילו ליפול בחרב כדרך שנפלו מלכים הרבה וחיילותיהם, ועולם הקבר הוא, וכל המשוררים שבעולם, ואף המצרים והיוונים במיתולוגיה, מתארים את המתים שבקברים כשרויים בעולם בפני עצמו שתחת האדמה, וכן דרך השירים.
12) ואנו מה נאמין, כלומר מה נדע בדעתנו בבירור שהוא אמת.
מקרא מפורש הוא בדניאל י"ב ב' : "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם".
שמא תאמר, והרי כל המינים שבעולם אינם מודים בספר דניאל, ואומרים שבזמן גזירות אנטיוכוס נכתב, ולא ידע דברים העתידים להיות.
ואם מדברי חכמים אתה בא להוכיח עליו – לא מצאנו בשום מקום שחייב אדם להאמין בכל דברי הנביאים, אלא בי"ג עיקרים שבסידור, וכבר נודע שלשונם משובשת הרבה, ואין ידוע מי כתבם, והרמב"ם לא כתב כן, וחז"ל לא כתבו כן, ולא דנו חכמים אלא מה מטמא את הידים, וממסכת מגילה ז. אתה למד שלא היו דנים אלא במה שמוכיח מדברי הכותב, ולא היו דנים אלא אם הכתוב אומר שהכותב יודע דברים שאי אפשר לדעת בדרך בני אדם, ואע"פ שודאי לא קיבלו כל ספר שכתוב בו שהוא נבואה, לא מצאנו בפירוש על מה הקפידו.
נאמר בתורה "וְצִים מִיַד כִּתִּים ועִנוּ אשור ועִנו עבר וגם הוא עדי אובד". ((במדבר כ"ד כ"ד)
למדנו שעתידה מלכות אחת שתמשול על העולם, ואף על אשור ועל עבר הנהר, ועדיין אני סבור שכתים מבני יון (בראשית י' ד') הוא.
עד שבא דניאל ואמר "למועד ישוב ובא בנגב, ולא תהיה כראשונה וכאחרונה. ובאו בו ציים כתים ונִכְאָה ושב וזעם על ברית קודש ועשה וגו'". (דניאל י"א ל').
והבודק בספרי הסטוריה ימצא, שהרומיים הם אותם "ציים כתים" שאמר דניאל, שבאו על אנטיוכוס כשירד למצרים וכפו אותו שישוב ממנה. ואי אפשר היה ואפילו בזמן החשמונאים שידע אדם שרומיים הללו עתידים לשלוט עד אשור ועד עבר.
ומכאן אתה למד שנזכרה מלכות רומי בספר דניאל, אם כן על כרחך החיה הרביעית שאמר דניאל (ז' ז')מלכות רומי היא.
(ואף בלא כן, אותה מלכות שלישית שיש לה ארבעה ראשים ודאי היא מלכות יון שנחלקה לארבע מלכויות, וכמו שנאמר בדניאל ח' כ"ב, ולא מלכות פרס כפירוש דעת מקרא, ואם כן אין החיה הרביעית יכולה להיות יון, ומי שיאמר שבית סלוקוס היא אינו אלא שוטה, שהרי מלכות סלוקוס היתה קטנה אפילו ממלכות פרס, והכתוב אומר על הרביעית שהיא גדולה יותר מכולן).
ונאמר (דניאל ז' כ"ג כ"ד) :"כן אמר, חיותא רביעיתא מלכו רביעיה תהוֵא בארעא די תשנא מן כל מלכותא ותאכֻל כל ארעא ותדושנה ותדקנה. וקרניא עשר מנה מלכותא עשרה מלכין יקֻמון ואחרן יקום אחריהן והוא ישנא מן קדמיא ותלתה מלכין יהשפל".
(תרגומו: כך אמר, החיה הרביעית- מלכות שלישית תהיה בארץ שתהיה שונה מכל המלכויות, ותאכל את כל הארץ ותדוש אותה ותדוק אותה. ועשר הקרנים- מאותה המלכות עשרה מלכים יקומו ואחר יקום אחריהם והוא ישתנה מן הראשונים ושלשה מלכים ישפיל").
וכתוב בדעת מקרא שאינם יודעים איך מנה עשרה מלכים ליון ומי הם שלשה מלכים שהשפיל אנטיוכוס.
אבל צא וראה במלכות רומי, שעשרה קיסרים מלכו מיוליוס קיסר ועד אספסיינוס, ושלושה מהם אחר נירון, ואספסיינוס גבר על שלשתם ומלך.
ואם תאמר, והרי הם מונים את אספסיינוס עשירי ולא אחד עשר - צא וראה, שמרקוס אנטוניוס כבר מלך בפני עצמו תחילה קודם אוגוסטוס, אלא ששוב מלך עם אוגוסטוס וחזר אוגוסטוס וניצחו, וכי משום שהרומיים אינם מונים אותו לא ימנה אותו הכתוב אע"פ שמלך?.
והרי אין בעולם מי שמאחר את ספר דניאל עד לזמן חורבן בית שני, ואפילו יימצא שוטה שיאמר כן - כל מי שיש לו דעת יודע שאי אפשר היה בזמן התנאים שיזדייף דבר בכתבי הקודש, וכבר ר' אליעזר ור' יהושע בסנהדרין צז: מביאים ממנו ראיה.
(אבל וודאי לא נתפרשו המעשים שבין אנטיוכוס ואספסיינוס, והטעם – לפי שכל הספר לא נאמר אלא לחזק את ישראל בתורה בשעת גזירות אנטיוכוס, ומה להם לדעת שעתידות צרות אחרות לבוא עליהן עוד, וכמו שאמרו חכמים בברכות ט:, "אהיה אשר אהיה –א"ל הקב"ה למשה, לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. אמר לפניו, רבש"ע, דייה לצרה בשעתה. א"ל הקב"ה, לך אמור להם "אהיה שלחני אליכם").
הרי ראיה שהתורה אמת ודניאל אמת, והרי ראיה "שהקב"ה מחייה מתים ויודע מה שעתיד להיות". (לשון סנהדרין צ:).
13) ושאר הדברים, כגון שהגוף מרגיש, לא אמרו חכמים שהכופר בהם רשע, אלא שמן הפסוקים למדו אותם, ולא נתחייב האדם לפרש את הפסוקים כדברי חכמים במה שאינו הלכה, ותדע לך, שהרי אמר ריש לקיש בעבודה זרה ג: "אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר; רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה". והרי אי אפשר לאמוראים לחלוק על התנאים.
אלא שבהלכה אי אפשר לחלוק על התנאים, אבל שלא בהלכה אפשר, ודברים הללו אינם הלכה אלא פירושי המקראות הם.
וכבר כתב הגר"ש פישר בדרשות בית ישי במאמר קבלת התורה, שלא מפני שהיו התנאים חכמים יותר אין האחרונים יכולים לחלוק עליהם, אלא מפני שכך קיבלו עליהם ישראל, ובהלכה בלבד הוא.
ואם תאמר, הרי כל תינוק בזמננו יודע שלכל רב יש רוח הקודש ויודע מה בשמים ומה בארץ ומה היה ומה עתיד להיות.
צא ולמד מגילה ז., "אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר "ויאמר המן בלבו". ... שנאמר "ויודע הדבר למרדכי". ... שנאמר "ובבזה לא שלחו את ידם".
כאן אמרו התנאים, שאי אפשר לאדם לדעת מה שבלב אדם אחר, ואי אפשר לדעת מה שחפץ אדם אחר לעשות, ואי אפשר לאדם לדעת דבר שהיה במקום אחר, אלא ברוח הקודש, והיא רוח הקודש שנכתבו בה כתבי הקודש, וכל היודע – ראיה היא שיש בו אותה רוח הקודש.
כללו של דבר, כמו שאמרו במסכת מכות כג:, "מאן סליק לעילא ואתא ואמר, אלא קראי קא דרשינן". שאין החכמים יודעים מה בשמים, אלא שהם דורשים את הפסוקים. וכבר נודע שלא נתחייבנו לפרש כדברי חכמים במה שאינו הלכה אלא כל חכם מפרש לפי דעתו.
ואם תאמר, וכי אפשר שטעו חכמים ושדבר שאמרו אינו אמת.
ודאי כן הוא, וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יודע כן.
וכי אפשר שבכל "איכא דאמרי", שאלו אומרים אמר פלוני כך ואלו אומרים לא כך אמר אלא כך, שתיהן אמת ? וכי לא מצאנו בבבא מציעא מט. דברים שאמרו רבנן לרבא ואמר רבא להם, ושוב אמרו שלא היו דברים מעולם? וכי לא מצאנו בעבודה זרה לח: שאמר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן דבר אחד, ושוב אמר ר' חנינא "מילין", ופירש רש"י "דברי כזב הן"?
אלא חכמים רודפים אחר האמת היו בכל כוחם, ואפשר לו לאדם שיטעה, ואף שתהיה הטעות שיאמר בשם אחר דבר שלא אמר, וכך הוא רצון הקב"ה, שתיקבע ההלכה לפי עמל האדם עד מקום שדעתו מגיעה ואע"פ שאפשר לדעת שתטעה. ועל מנת כן ניתנה התורה לישראל.
14) ולפי דברינו נצטרכנו לפרש, מפני מה לא נאמרה תחיית המתים בפירוש אלא בדניאל.
ולא שמענו, אבל כך הדברים נראים, שרוב בני אדם אינם מקווים לשכר לעיתים רחוקות אלא מקווים לשכר קרוב, (וכמו שאמרו בסוכה נו: "בוצינא טב מקרא"), וכבר כתב ריה"ל בספר הכוזרי, שאע"פ שייעודי שאר הדתות שמנים מייעודי דתנו אינם אלא לאחר המות, ועדין לא ראינו אחד מהם שמצפה למוות, אלא משתדלים בכל כוחם לחיים ואפילו הם חיי עמל ועבודה קשה. (ואין הדברים אמורים אלא במי שלא עבר שטיפת מוח, כלשון הרמב"ן בויכוח "ושמעת כל ימיך ומלאו מוחך ומוח עצמותיך מדבר זה", ואל תקשה מן הזמן הזה מן השאהידים), וכבר אמרו "הרוצה לשקר ירחיק עדיו"...
וכיון שאמרה תורה בפירוש שאם ישמרו מצוות יהיו חייהם טובים בעולם הזה, מה צורך לבני אדם עוד בהבטחה אחרת על העולם הבא,
אלא שספר דניאל עוסק בזמן גזירות אנטיוכוס, ובאותו הזמן העוזב את ה' ואת תורתו נשאר בחיים טובים, והדבק בה' ובתורתו נהרג בייסורים, ואין המיתה והייסורים אלא למי שהוא דבק בה' ועל שהוא דבק בה', וכיון שהוא נהרג שוב אין לו תקוה לחיים טובים בעולם הזה, ולפיכך בא הכתוב והודיעם שיש עולם אחר.
(והמעיין יראה, שאף פרק א' ופרק ג' ופרק ו' בדניאל מדברים בשמירת המצוות אף על פי שהאדם מוסר עליהם את נפשו, וכל הספר כולו, או שהוא מדבר בארבע מלכויות, או הוא מדבר במלך המתגדל על העליונים, או שהוא מדבר בשמירת המצוות בשעת הגזירות, שכל ספר דניאל לא בא אלא ללמד את ישראל שידבקו בתורה בשעת השמד, וכיון שדבקו בה' בשמד הראשון שוב נדבקו בו אף בשאר שמדות). .
אני תקווה שלא יצא טעות מתחת ידי
