"באבוד רשעים רינה"?
אני מביא כאן מאמר של הרב משה צוריאל, המתייחס לשאלה האם יש לשמוח על נפילת יהודי המוגדר כרשע. מהמאמר הושמטו התייחסויות אקטואליות, והמתדיינים מתבקשים להתייחס אך ורק לגוף הדברים, ולא לזיהויים כאלה ואחרים. הערות פוליטיות ודומיהן - יימחקו על ידי ההנהלה, כמאמר מיימוני. למותר לציין שהאשכול קיבל את אישורו.
"באבוד רשעים רנה"
(משלי י, יא)
לבירור דעת חז"ל בנושא
נכתב ע"י הרב משה צוריאל
פרק א. כמה פסוקי מקרא
פרק ב. פרקי משנה
פרק ג. דברי גמרא
פרק ד. דברי מדרש וברייתות
פרק ה. דברי גדולי הפוסקים הראשונים
פרק ו. דברי חלק מגדולי האחרונים
פרק ז. דברי הראי"ה קוק
...
פרק א, כמה פסוקי מקרא
ראשית כל עלינו לקבוע עמדה כי המקרא מלא הוכחות שיש לבקש מה' שיעניש את הרשעים הגדולים. כל ספר תהלים מלא מקללותיו הנמרצות של דוד מול רודפיו, ומול המלשינים שהסיתו נגדו, וגם מי שציער את הציבור. ולא נביא כאן מה שכתב לענין אומות העולם, אלא דוקא מה שכתב נגד יהודים, אותם יהודים שהיו רשעים מוחלטים שעברו את "קו האדום". [א] "בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל. ישוב עמלו בראשו וכו' (תהלים ז, טו-יז). [ב] (נגד אלו שניהלו מריבה נגדו בלשונם, קלל) "יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה. יהי דרכם חושך וחלקלקות וכו' כי חנם טמנו לי שחת רשתם וכו' תבואהו שואה לא ידע" (תהלים לה, ה-ח). [ג] "ועוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו וכו' חרב פתחו רשעים וכו'. חרבם תבוא בליבם וקשתותם תשברנה וכו' כי רשעים יאבדו, ואויבי ה' כיקר כרים" (תהלים לז, י-כ). [ד] "מה תתהלל ברעה הגיבור וכו' כתער מלוטש עושה רמיה. אהבת רע מטוב וכו' גם אל יתצך לנצח, יחתך ויסחך מאוהל וכו' ויראו צדיקים ויראו ועליו ישחקו" (תהלים נב, ג-ח). וכן בפרק ק"ט האריך. ובפרק קלט (כא-כב) "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי". ונקצר כאן ולא נביא כל הפסוקים השייכים לנושא זה. ובכמעט כל המקומות רד"ק ו"מצודות" והספורנו מציינים שמדובר על יהודים רשעים ו"רודפים" או מלשינים (כמו דואג ואחיתופל).
וזו גמרא מפורשת (ברכות דף י) אשר דוד אמר "ברכי נפשי" כשראה מפלתם של רשעים. ואני יודע שהמפקפק ישאל מתשובתה של ברוריה (בדף ההוא) ועניתי על כך בספרי "אוצרות האגדה" (על הדף ההוא) עיי"ש על פי חמש הוכחות. [הרי לפנינו כי רש"י (תהלים קד, לה) כותב: "חטאים, חוטאים". וכן בעשרות מקומות בנ"ך מלת "חטאים" הוא ריבוי לחוטא מורגל ומושחת. וההבדל להבין אם מדובר בריבוי עצם החטא, או ריבוי האנשים העושים, הוא להבחין בין ניקוד פתח רגיל לבין חטף פתח. עיי"ש בביאורי פשט דברי ברוריה]. הרי המקרא עוד קובע "ובאבוד רשעים רנה" (משלי יא, י) והא כיצד יסבירו זאת הרבנים החומלים על הרשע? ואי אפשר לומר שהפסוקים סותרים את עצמם, כי כתוב גם "בנפול אויבך אל תשמח". אלא עלינו להבין מה החילוק ביניהם, כדלהלן.
פרק ב, פרקי משנה
קבעו חז"ל "מיתתן של רשעים, הנאה להם והנאה לעולם" (סנהדרין עא ע"ב). ועוד אמרו במשנה אחרת: "שכל זמן שהרשעים בעולם, חרון אף בעולם. אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם" (סנהדרין קיא ע"ב, ע"ע תוספתא על סוטה פ"י מ"א). והוסיפו שם בגמרא: "רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר 'ובאבוד רשעים רנה'" (סנהדרין קיג ע"ב).
פרק ג, דברי הגמרא
אמנם עומד נגדנו מאמר חז"ל (סנהדרין לט ע"ב) לענין רנה שהיתה במחנה מפני קטילתו של אחאב המלך הרשע. והקשו חז"ל הרי הקב"ה איננו שמח במפלתם של רשעים, וכמו שאמר למלאכי השרת בעת קריעת ים סוף "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" אלא השואל שאלה כזאת לא סיים כל דברי חז"ל שבאותו דף גמרא. שם אמרו "הוא אינו שש, אבל לאחרים הוא משיש". כלומר ודאי הקב"ה עצמו איננו שמח שהרשע מת בלי תשובה, אבל אותם הניצולים ממנו הם ודאי צריכים להגיד הלל ושבח. וכן כתב מהרש"א שם במקום.
ואמנם התוספות (בבא קמא יז ע"א ד"ה והלא לפני אחאב) שאלו הרי גם הצדיקים שבדור ההוא הלכו חלוצי כתף לאות אבל על מותו של אחאב? ענה על כך מהר"י עמדין (בגליון שכתב, וזה נדפס בסוף מסכת בבא קמא, בעמוד לט בדפים שאחרי פי' מהרש"א) "גם הצדיקים מוכרחים היו לילך חלוצי כתף מפני אימת מלכות. מכל מקום שמחים היו בלבם".
[ויש לתמוה על ה"בית יוסף" (טור או"ח סי' ת"צ ד"ה כל הימים) שהביא ממדרש נדיר ("הרנינו") שאין אנו אומרים הלל שלם בשאר ימות פסח, מפני שטבעו אז המצרים ואין ראוי לנו לשמוח. שלוש תמיהות יש על דבריו. [א] מדוע הזניח טעם אחר ("אין חלוקין בקרבנותיהם") שניתן בגמרא (ערכין י ע"ב) והעדיף טעם של איזה מדרש? [ב] לפי מדרש זה, כיצד שר משה וכל ישראל "אז ישיר" בזמן טביעת המצריים? [ג] ניחא אם היה מתרץ מדוע לא אומרים הלל שלם ביום שביעי של פסח, כי אז היתה הטביעה, אבל הרי לא אומרים הלל ששה ימים אחרונים של פסח? לכן, אין להתחשב בטעם שנתן הב"י.]
בסיכום, ממאמרי חז"ל ברור לנו שחז"ל אמרו כי יש לשמוח במפלת הרשעים.
פרק ד, דברי המדרש והברייתא
אבל לכאורה כקיר ברזל עומד נגדנו מאמר בפרקי אבות, "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך". והוא גם פסוק בספר משלי (כד, יז). והא כיצד ניישב סתירה זו נגד "ובאבוד רשעים רנה"? אלא החילוק כל כך פשוט, שאחרי ששומעים אותו תמהים אנו על שלא הבננו בתחילה. מאמר זה בפרקי אבות מדבר על "אויבך", מי שהוא אויב פרטי שלך, המצער אותך בדיני ממונות או בצרכי הגוף. [עיין "תורה שלמה", משפטים פרק כג, פסקא מ"ו, בשם מכילתא, ר' נתן]. אבל לא מדובר על רשע מוחלט שהוא אויבו של הקב"ה. בזה נאמר "ובאבוד רשעים רנה". וכך מפורש במדרש "תנא דבי אליהו רבה" (סוף פרק יח) שאם מי שהוא נצחך בויכוח, אל תשמח במפלתו. "אבל אם אחד מישראל שהוא רוצה לשמוח במפלתן של רשעים, באותם המבקשים לעשות רעה לישראל חברו, שהם רשעים גמורים, מותר לשמוח ברעתם" עכ"ל. [וב"ספר חסידים", פסקא תר"ז, "וכל המצטער על צער רשעים שהיו אכזרים, נפרעים ממנו, וכתיב "ובאבוד רשעים רנה"].
וכן הוא בברייתא של "מסכת שמחות" [עניני אבלות, שנדפסו בסוף מסכת עבודה זרה) פרק ב, הלכה י': "כל הפורש מדרכי ציבור וכו' קרוביהם לובשים לבנים וכו' ואוכלים ושותים ושמחים שנאבד שונאו של מקום, שנאמר 'הלא משנאיך ה' אשנא' וכו'.
פרק ה, דברי גדולי הראשונים
הרמב"ם פסק דין זה, וכך לשונו: "כל הפורשים מדרכי הציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארם ואין נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמם כשאר האומות, וכן המינים והמשומדים והמוסרים, כל אלו אין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר 'הלוא משנאיך ה' אשנא'" עכ"ל
והטור בספרו (יורה דעה, סוף סי' שמ"ה) הביא דין זה בקיצור, ושם הוסיף ה"פרישה" (ס"ק ו') מטעם "ובאבוד רשעים רנה". הרי לפנינו חילוק ברור בין "אויב" רגיל, למי שהוא "שונאו של הקב"ה" כמו המוסרים והמינים.
חילוק זה הוזכר ע"י אחד מגדולי הראשונים התשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, נפטר בשנת 1444) בביאורו על אבות "מגן אבות" וז"ל: "וכן אם הוא מפושעי ישראל, מותר לשמוח לו, לא מפני שנאתו אותו אלא מפני שהוא שונאו של מקום" (והביא שם בשם ירושלמי, והוא אצלנו במסכת שמחות פ"ב, כי כאשר המשומדים מתים, קרוביהם שמחים וכו' כמובא לעיל).
ובספר חסידים (פיסקה תרפ"ח) מובא שעל המחטיאים את הרבים אסור להתפלל שיחיו.
פרק ו', דברי כמה מגדולי האחרונים
וכן כתב הגאון ר' יעקב עמדין, בביאורו על אבות, וז"ל בסוף דבריו: "וזה דוקא בשונא שלא נתכווין למרוד בקונו, משא"כ בשונאו של מקום וכו' טוב לצדיק לשמוח באבדו. עליו נאמר 'ישמח צדיק כי חזה נקם' עכ"ל. [ושם על תהלים נח, יא, מפרש רד"ק שמדובר בפושעי ישראל, וכנ"ל].
וכן כתב הגאון ר' נפתלי הירץ וייזל בספרו "יין לבנון" על אבות: "ואמנם לפעמים אויבו שנפל הוא ג"כ רשע גמור אויב חרף ה', ואז ראוי לשמוח במפלתו ובכשלונו, וכגון המחטיאים את הרבים, וכדכתיב 'ובאבוד רשעים רנה'" עכ"ל.
...
[כאן עלינו להעיר על שיטת מהר"ל. בביאור משנה זו של "בנפול אויבך אל תשמח" (עמ' ר"א). הוא מחדש כי מאמר חז"ל אודות "באבוד רשעים רנה" נאמר רק כאשר מת מחמת רשעו, כי בית דין דנו לו עונשו. ויש קושיא חזקה נגד דבריו. הרי בסנהדרין (לט ע"ב) אמרו זאת על אחאב, והוא מת במלחמת ישראל נגד אויביו, ולא מחמת בית דין?!. ושם בדף ר' אומר מהר"ל "באבוד רשעים רנה, כשנאבד הרשע יש לשמוח מפני כבוד המקום"].
פרק ז', דעתו של מרן הראי"ה קוק
אמנם למען האמת עלינו להביא כאן גם דיעה אחרת שיש להרב קוק. בביאורו לברכת "ולמלשינים" ("סידור עולת ראיה", עמ' רעח. ונביא כאן לשון המדויקת יותר מן "עין איה", ברכות פ"ד פסקא מ') הוא מבאר כי אך ורק שמואל הקטן היה יכול לחבר תפילה זו, כי הוא שקיים בטהרה משפט "בנפול אויבך אל תשמח" בלי שנאה אישית. וז"ל: "אמנם התפילה שבתוכה אצור שנאה ומשטמה, צריכה לבוא דוקא מלב שכולו טהור וקדוש לה', שטבע השנאה אין בלבבו כלל. ורק מפני התכלית הכללי [כלומר התועלת לציבור] שחסר לצאת, ע"י תקלת הרשעים המכשילים, יעתור אל ה' להרוג אותם" עכ"ל. והרי לכאורה, אין מקום לשמוח היום? כי מי הוא זה היכול להעיד על עצמו כי מתכוון אך ורק לכבוד שמים, בלי שום הרגשה פרטית של שנאה?
אבל יש להקשות על דברי מרן. [א] ראשית דבר, אין שום קשר בין ענין התפילה שה' יהרוג למינים ולמוסרים, לבין ענין השמחה על מפלתם. הם שני ענינים שונים. כי התפילה נאמרת היא בתקופה שהרשע עוד שליט, ועושה צרות בעמנו כרצונו. וענין השני הוא השמחה על שהקב"ה כבר הושיע לנו. ואיך נזהה שני הענינים יחד? ומה שהראי"ה היה סבור כי לכן בחר רבן גמליאל בשמואל הקטן כי דוקא הוא היכול לערוך נוסח תפילה זו, נ"ל פירוש אחר לזה שהוא יותר מרווח. שמואל הקטן בא להודיע כי אמנם אין לשמוח במפלת אויב הפרטי שלך ("בנפול אויבך"), אבל ודאי אין בכלל זה אויבו של הקב"ה! ולחדד חילוק זה בא דוקא שמואל הקטן. וכך מבאר הגר"י קאפח: "כיון שכל התפילה כולה היא בקשת רחמים, וכאן רוצה לבקש נקמה ופרעון, עמד שמואל וקבע שהנקמה מן הרשעים, היא החמלה והרחמים על הציבור, ותיקן ברכת המינים. ועיין דברי "מורה נבוכים" (ח"ג פל"ה, הקבוצה הששית)".
[ב] כיצד ייתכן לומר שאמנם שמואל הקטן עצמו היה לו לב טהור מטינא, ולכן על סמך זה יהיה מותר לכולנו להתפלל "על פי דעת המייסדים האלוקיים" (דברי "עין איה", שם פסקא מא) אפילו מי שלבו נגוע בשנאה. סוף כל סוף כל יהודי מתכוון לפי כוונותיו הוא, ולא תועיל "העברה" מיסטית מנשמה לנשמה. ואיפה ראינו בחז"ל סברא כזו, להתפלל על דעתם של קדמוננו? וכיצד התירו לכל יהודי לבטא מלים אלו של קנטור ושנאה, למרות שאיננו בדרגת הצדיקים הטהורים? והרי לשון הרמב"ם די ברורה: "בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל והיו מצירין לישראל ומסיתין אותם לשוב מאחרי ה'. וכון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל" (הל' תפילה פ"ב ה"א). הרי זו בקשה לבבית מכל יהודי בעולם באשר הוא וכפי מדרגתו הרוחנית, ולפי מצב לבבו באשר הוא עם כל המטען של שנאה לצוררי ישראל. והא כיצד נטען שיגיד מלים "כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור במהרה בימינו" [נוסח מכת"י תימן, רמב"ם מהד' הר"י קאפח, סוף ספר אהבה, עמ' תשי"ז]. פירושו של מרן הראי"ה נראה לא רק דחוק, אלא גם בלתי אפשרי בדברי הרמב"ם. וגם לא מצאנו מהקדמונים או מחז"ל מי שיסכים אתו לזה.
וכן הוא לענין עשרות מקומות אשר דוד מקלל לרשעים. והמזמורים נכתבו כאילו הם אקטואליים עבור כל תקופה ובמיוחד בזמננו: "כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו, דברו אתי לשון שקר. ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם. תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפלה. וישימו עלי רעה תחת טובה, ושנאה תחת אהבתי. [לכן דוד המלך מקלל] הפקד עליו רשע, ושטן יעמוד על ימינו. בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה. יהיו ימיו מעטים וכו' אל יהי לו מושך חסד וכו' וכו' יען אשר לא זכר עשות חסד, וירדוף איש עני ואביון וכו' ואני הייתי חרפה להם וכו'. אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו. כי יעמוד לימין אביון, להושיע משופטי נפשו" (תהלים קט, ב-לא). כלום אפשר לומר שכל מצוק נפש יבטא מלים אלו בלב טהור מרגשיות אישית, ועל דעתו של דוד המלך? הדברים נראים כהררים תלוים בשערה.
[ג] דברי הראי"ה מוסבים על פירושה של ברכת המינים, ולשם כך הביא מאמר שמואל "בנפול אויבך אל תשמח". אבל אין בדבריו שום פירוש ישיר על מאמר זה בפרקי אבות. והרי על זה אנו דנים במאמרנו כאן. ודאי כי הרב קוק היה צדיק וחסיד קדוש ועליון. אבל מוסכם על כולם שאין ביכולתו להתנגד לכל המקראות, ולמאמרים במשנה, ובגמרא, ובמדרשים, ובברייתות, והפוסקים ראשונים ואחרונים. לכן נניח דבריו בנושא אשר דן בו, בענין ברכת המינים. אבל הנושא שלנו כאן הוא שמחה על מפלת המוסרים והמסַכנים את המשך קיום מדינתנו. וברור מאד שאין לנו לעשות שום אלימות. מדובר כאן רק על ביטויי שמחה על ישועת ה'.
....
 |
|
|
