הקנאה התאווה והכבוד

לא יכול לישון, אז הנה טור שכולו תוצאה של נדודי שינה.

איש חכם אמר לי פעם, שלא סתם נאמר "הקנאה התאווה והכבוד" בסדר הזה דווקא.

כשאדם נולד, ולאורך שנותיו כילד, הוא עסוק בעיקר בקנאה. משפטים כמו "לכולם יש ורק לי אין" פופולאריים מאוד בקרב ילדים בלי שהם תיאמו זאת ביניהם. אז נכון, גם מבוגרים לפעמים לוקים במידה הרעה הזאת, אבל אם נסנן "קנאה" לדבר הגיוני, כגון מישהו שסובל ממחלה חלילה והוא מקנא באנשים בריאים, או אפילו קנאה רצויה כמו קנאתם של סופרים, נגלה שהשאר לא כל כך התבגרו. כלומר, הקנאה שייכת לקטנטנים בכל זאת.

בגיל ההתבגרות וה"צעירוּת", ובעצם רוב שנותיו של האדם, הוא שבוי בתאווה. לא חסרות תאוות בעולם כמובן, וגם כאן הסקאלה רחבה ומקיפה תאוות שעל האדם להתגבר עליהן ותאוות 'פשוטות' יותר כמו רכב חדיש או בית נאה. וכן, גם תאווה לשררה ולכוח.

בערוב ימיו של האדם, הוא רוצה כבוד. תראו את המבוגרים. הם עלולים להיפגע מכל 'פיפס' קטן שלדעתם הוריד מכבודם. האדם רועד על מקלו ומתלונן ש"אין כבוד היום למבוגרים".

אז הזהירו אותנו מהקנאה.

כמה חודשים לפני שנולד לו בני השני, צצו להן כל מיני דודות וסבתות עם שלל עצות איך למנוע מהגדול את הקנאה בקטן. מכיוון שניסיון עם זה אין לנו, החלטנו הפעם לקחת את כל העצות וליישם אותן. שאנחנו נתווכח עם בעלי ניסיון?

הגדול ידע כבר שיש תינוק בבטן, ושעתיד להיוולד לו אח, אבל בעיניו של פעוט בן שנתיים ורבע, המושג הזה היה רחוק. מבחינתו התינוק יישאר לנצח בבטן ולעולם לא יגיח החוצה כדי לערער את ההגמוניה המשכרת לה הוא זוכה בבית הזה.

ולא שלא היו סימנים, היו גם היו! פעמיים או שלוש הוא אמר שהוא "לא רוצה תינוק", פעם אחת הוא מחה כשסיפרו לו שהוא "לא תינוק כבר" והייתה גם פעם שהוא אמר שאם התינוק יבכה אז הוא ייתן לו מוצץ. היש לכם סימן גדול מזה? הוא רוצה לתת לו מוצץ אם הוא יבכה! בטח הוא מתכנן לגרום לכך שהוא יבכה.

"תיזהרו ואל תשאירו את התינוק החדש אף פעם לבדו"! צקצקה דודה אחת בטלפון, "אתם תגלו לחרדתכם שכשלא השגחתם, הגדול ניסה להוציא לו את העין עם כפית"!

דיי נלחצנו. פתאום הפעוט המתוק נראה לנו כמו מפלצת אימתנית. רק זה חסר לנו לרקורד המשפחתי, שייקחו אותו למוסד לעבריינים צעירים על ניסיון לרצח.

פעם אחת הוא שאל מתי התינוק כבר יבוא. הבטנו אחד בשנייה וסיכמנו בינינו ללא מילים, שיש להיזהר ולהישמר כפליים. הנה הוא לא יכול להתאפק כבר. הוא חייב להתעלל בתינוק החדש ויפה שעה אחת קודם!

וכאילו לא די בכך, כשבוע לפני שהתינוק נולד אמר הגדול שהוא רוצה לעשות לו סיבוב ב"בינבה" כשהוא יבוא. זה כבר שבר אותנו לכמה רסיסים. ישר קלטנו מה הוא מתכנן הזאב בעור כבשה הזה... בוודאי הוא ימצא כבר חבל כדי לגרור את העולל חסר האונים ברחבי הבית.

אבל לא הורים אחראיים כמונו יפלו ברוחם. לא!

החלטנו על תוכנית "כמה השלבים" למניעת ההתעללות ברך הנולד.

נברנו במוחנו שבעה ימים. בלילות לא הצלחנו לנבור כי התעוררנו בתיאום מהסיוטים, נאנחים בהשלמה עם הגורל המר המצפה לתינוקינו. כל מבט של בן השנתיים ומשהו לכיוון העריסה החדשה החסיר לנו פעימה בלב וכל הצצה שלו לחדר שלו, התפרשה בעיננו כסימון טריטוריה.

"אתם יודעים מה עובר על הילד כשהוא לא רואה את אמא שלו בגלל שהיא 'הולכת להביא תינוק'??", קשקשה דודה א' וכדי לחזק את דבריה קימרה את גבותיה והביטה בנו במצמוץ. "הוא מבין מיד כי הוא נדחק לשוליים והוא יוצא למלחמה"!

בזמן שהיא אמרה את זה, ישב לו פני המלאך שלנו והתעסק במשאית השבורה החדשה (19.90 בפינת הזול).

'איזה תחמן...' חשבתי לי, 'משחק אותה פרצוף פוקר הא? אני אראה לו מי בעל הבית כאן. התינוק יחיה איתנו על אפו ועל חמתו! אם אני אצטרך לבחור בין זה לזה אני...'

כשראתה דודה אחרת את החשש שלנו, היא עברה לאסטרטגיה אחרת.

"לא צריך להילחץ", היא אמרה בפרצוף של רופא שעומד לבשר לך על מחלה ממארת ומנסה להרגיע אותך, "אתם רק צריכים לעמוד על המשמר. לתת קודם לגדול את תשומת הלב, להיזהר שלא להתקשקש עם החדש לידו, להגיד לו כמה הוא חמוד וכמה התינוק מכוער, כמה הוא חכם וכמה התינוק אדיוט, כמו כן, להניח לתינוק לצרוח אפילו שעה כשהגדול בסביבה כדי שהוא יבין שאין עליו איום! במיוחד אם זו השעה שהוא חוזר מהמעון, ראו הוזהרתם!"

"דודה, יש אולי עוד פתרונות? איך אני ארגיע אותו? מה אני אגיד לו...? אני לא רוצה להכניס לו לראש שאחיו הוא פריק".

"בוודאי"! היא צעקה ואימצה את ידיה על ליבה סטייל הרבנית קוק, "אתה חייב לקנות לו מתנה גדולה ולומר לו שזה מהתינוק!"

"מממ.. מה הכוונה? מתנה גדולה גדולה או כזאת שנראית גדולה?"

"שתהיה מתנה יקרה. נניח, רכב ממונע לילדים".

"אני לא בעד לנקר עיניים בשכונה, יש לך עוד רעיון"?

"תחליט. ניקור עיניים של ילדי השכונה או ניקור עיניים של הפצפון הטרי על ידי אחיו הגדול. אתה יודע מה זה שאמא שלו נעלמת לו בגלל התינוק!?" חזרה על נבואת הזעם בהדגשת יתר.

מובן אם כך, שכל כך חששתי מה"נראה לי שצריכים לגשת לבית החולים". מבחינתי, מאותו רגע אני נכנס לתוכנית הישרדות מתמשכת, שתעמיד במבחן את כל מה שהשגנו עד כה.

והיום הגיע. יותר נכון הלילה. עוד לפני שהזעקתי את כוחות ההצלה, התקשרתי לסבא ולסבתא ודרשתי מהם להתייצב בביתי (3 לפנות בוקר). התוכנית שלי הייתה מושלמת וזה היה שלב א'. כמה ימים עם סבא וסבתא מגזימי הפינוק והוא ירגיש מלך.

המסכנים הגיעו באמצע הלילה.

"אל תגידו לו שאמא הולכת בשביל להביא תינוק!" הזהרתי אותם. אסור ששום דבר ישתבש בתוכנית שהגיתי. כל פרט עלול להעמיד את הכול בסכנה.

כשהילד התעורר מההמולה הלא שגרתית, הקשחתי את פני והודעתי לו שהוא עובר לגור אצל סבא וסבתא עד יעבור זעם. והתחמן הקטן, שאוהב לנסוע במכונית של סבא, לא זיכה אותי ולו במבט מאשים אחד. מעיל קטנטן וכובע עם פונפון – והוא שכח איך אני נראה.

'זה הולך להיות קשה איתו', דסקסו תאי המוח שלי, 'אין בעיה. הוא רוצה לשחק אותה קשוח? הוא יקבל קשוח'.

הקנאה התאווה והכבוד. כמה שצריך להיזהר מהקנאה של הקטנים הללו! אותי, הוא לא יתפוס לא מוכן.

ביום הראשון לא התקשרתי אפילו לסבא וסבתא שלו. נראה מי יישבר ראשון. והנה באמת, התברר שצדקתי. על צג הפלאפון הבהבה שיחה נכנסת היסטרית מסבתא.

"יניב? אביתר רוצה לדבר איתך".

חיוך רחב התפשט על פני. התוכנית עובדת פיקס.

"אבא?" הוא שואל בקול מתוק. "בָּכַתי אבא אמא".

"הוא בכה בלילה שהוא רוצה אתכם", תרגמה הסבתא סימולטאנית.

אני מודה שקולי נשנק. אבל מהר מאוד אספתי את עצמי.

"התנהגת יפה?"

"כן". אני שומע אותו מהצד השני של העולם. בקולו שזורה הבטחה. אני לא אפול למלכודת הזאת. "אתה יודע איפה אמא?" אני שואל.

"כן. היא הלכה לרופא להביא תינוק", הוא עונה בפשטות.

אז סיפרו לו הא? ידעתי שהייתי צריך לערב אותם יותר בפרטי התוכנית! עכשיו זה מאוחר מידי.

"נכון... אמא הלכה להביא את התינוק ואנחנו מאוד אוהבים אותו". אני אומר, נותן לו צ'אנס להיכלל ב'אנחנו'.

"התינוק חמוד". הוא אומר ואני בטוח שהוא מדקלם את מה שהוא חושב שאני רוצה לשמוע.

"נכון ואסור להרביץ לו!" אני אומר לו.

"טוב, ביי ביי!" הוא מסיים בפתאומיות את השיחה כדרכם של תינוקות.

1:0 לטובתו, אני חושב בזמן שאני מחזיר את הטלפון לנדנו. אבל אני לא נלחץ, יש סיבוב שני, ושלישי ועשירי אם יהיה צורך.

בביקור הראשון שלו הוא לא יכל לראות את התינוק. אסור להכניס למחלקת ילודים פצפונים מתחת לגיל שלוש שמא לא קיבלו את כל החיסונים הנדרשים. דחינו קצת את הקץ. הרי ברור שהוא רצה לראות מה הגודל של האויב שלו. למען האמת הוא דיי התאכזב, שחקן טוב הא? משחק אותה צדיק.

"אל תשכח את ה.. נו", רומזת לי אשתי, לא רוצה להזכיר מפורשות את המילה 'מתנה' כדי לא לסנדל אותי עכשיו.

"את מה?"

"נו, אתה יודע, דֶה פְּרֶזֶנְטְ". (על משקל 'נוט בפרונט אוף דה צ'איילד').

"אה... זה. בטח, מיד".

אז לקחתי אותו לחנות בקניון הסמוך.

"עכשיו אתה תבחר מתנה שהתינוק יקנה לך". אני אומר לו בארשת חשיבות כאילו הוא עומד לחתום על חוזה בקדימה.

"יייישש!!!" הוא צוהל ואני שוכח לרגע לחדד את האינסטינקטים, מתמכר לשמחה הטבעית שלו.

עד שהגענו לחנות הוא הספיק לסנג'ר אותי בין כל המתקנים עם השקל השניים והארבעה שיש בקניון הגדול בפ"ת ואני, צמוד לתוכניות, אפשרתי לו את חגיגת השחיתות. עד שהגענו לחנות הצעצועים, הוא אחז ביד גם שקית מלאה ממתקים.

בחיים שלי לא ראיתי את העיניים שלו כל כך נוצצות. הוא רץ ממקום למקום בחנות, כאילו זרקתי אותו לארץ אגדות קסומה.

"תבחר מה שאתה רוצה". אני אומר לו והוא מסתכל על הרכבות, האופניים, ה... מה לא היה שם. גם אם הוא היה בוחר בקופה הרושמת באותו רגע, הייתי קונה לו אותה.

אחרי 20 דקות הוא בחר בג'יפ האמר צהוב עם שלט.

"אתה רוצה אוטו עם שלט"? אני שואל אותו.

"אוטו עם חשמל!" הוא קורא בקול גדול.


והתוכנית המשיכה כמתוכנן. סבתא לקחה יומיים חופש מהעבודה וטיילה איתו ברחבי ישראל. סבא הרשה לו לשבת על ההגה, הוא הלך לישון מתי שבא לו וקם מאוחר לפי החשק. שוקו היה מותר גם באמצע הלילה וכל ציוץ שלו הריץ עדת משרתים שמילאו את מבוקשו. מיץ, לא מיץ. תה, מים, שוקולד, "תפושיפס", מלכהלי, סבא הושע, שוקו וחוזר חלילה...

אה כן, והוא למד גם לבקש ללכת לקניון.

מה אגיד לכם, שלחתי שׂיה תמימה וחזר לי טיגריס עם בטחון עצמי מופרז.

את התינוק הוא זיכה במבט אחד קטן וזהו.

כמה שעקבתי אחריו, כמה שחיטטתי במניעיו, כמה שחיפשתי קונספירציות.. כלום. נאדא. גורנישט.

הוא לא קינא בהמולה סביבו, לא רטן שהוא נשכח בזמן המקלחת של הרבע-עוף החדש, לא התלונן בבוקר שהחיבוק שלו התקצר לטובת צרחותיו של הדייר החדש, לא מחה שרק לתינוק מביאים הרבה מתנות... שום דבר.

אז החלטתי להגיע למסקנה שהוא אדיש לאחיו. הוא לא קשור אליו והוא לא מעניין אותו. הוא אפילו לא בהדחקה. התינוק בשבילו הוא אוויר.

אז נכון שפעם אחת הוא אמר לי "התינוק בוכה" בדאגה (מעושה?) ונכון שפעם אחת הוא כמעט בכה כשאמרתי לעזר כנגדי שלי שאני מחזיר את התינוק לעריסה למרות שהוא בוכה כדי שלא יתרגל לידיים.

גם הסבא שביקש ממנו את "התינוק החדש" לכמה ימים התפלא שהוא לא מסכים.

אבל כל זה לא ישבור אותי. אני עדיין ממתין. כמו חיה לטרף שלה. הוא יכול להגיד 30 פעם ביום "איפה אִיתַי" בקולו הילדותי. הוא יכול להתגאות עד מחר בגן שלו שיש לו אח חדש וחמוד. אני לא קונה את זה.

הדודה אמרה במפורש להיזהר ממנו ואני לא ארדם בשמירה.

כל יום אני מחפש שריטות וחבלות כשאני אוחז את היצור הקטנטן החדש בידיים. אני לא מוצא בינתיים. או שהוא לא עושה את זה, או שהוא השתלם במתן מכות יבשות שלא מותירות סימנים.

אבל הוא לא יודע עם מי יש לו עסק הבעל בית הקטן הזה. אני רק מחכה למהלך הראשון שלו. אני אהיה שם כדי להגיב.

ולפעמים, אני מקנא בעצמי בקטן הזה שזוכה להגנה כל כך גדולה. הגנה שהוא אולי לא צריך לה. הנה, רק היום בערב, הגדול נכנס ללחץ כשהוא גילה שלקטן אין שיניים. ככה לא מתנהג מי שמתכנן קרב נשיכות.

אולי המכונית עם השלט עזרה? אולי זה שאני מוכן ומזומן לכל התפתחות? אולי זה התכנון של כל התרחישים..?

ואולי בעצם, הוא לא מקנא בו בכלל??

ענק!
אני ואשתי מתקרבים בע"הש ללידה וחוששים ממה שיהיה,שמענו כבר את כל העצות,וגם לנו רק ילד אחד בינתיים,כנראה שפשוט צריך לעשות הכל בטבעיות ולא להבליט את חשיבות הילוד החדש,לשתף את הילד בהכנות(קניות,מיטה,וכו')שירגיש חלק מהענין ואולי אפילו לבקש ממנו לותר על כמה מהצעצועים שלו לטובת התינוק.

כשיש ילד מפריע בכיתה , נותנים לו להיות אחראי על השקט וכיו"ב.

נ.ב.

כתיבה יפה,אהבתי.

בברכת מזל טוב
חומוסלט.