האם אנו יודעים פרוש המילים ומשמעותם

החלפת שם האשכול
הערב נכנסתי להתפלל תפילת ערבית באחד הכויללים ופגשתי ידיד ותיק, זחוח דעת, אשר הצליח להסביר לי מאמר של ר' חיים.
לאחר התפילה, שאלתי האם חוץ מלומדס הוא יודע את פירוש המילים של התפילה והאם הוא יודע להעמיד את המילים במקומן.
ענה לי - בפשיטא.
שאלתי אותו - אם כך, למה בקריאת שמע לא קרא נכון את הפרק השלישי: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". הסברתי לו שהכנף אינו פתיל תכלת ולכן את ההפסקה צריך לעשות בכנף ולא בציצית. בשולחן ערוך מצויין שיש לקרוא עם הטעמים.
קיבל את דעתי בהסתייגות כמובן.
שאלתי אותו - מה פירוש המילה "שכוי"?
ענה לי כמובן - תרנגול.
הסברתי לו שטעות בידו. "שכוי" פירושו "לב", כפי שמופיע באיוב ל"ח.
שאלתי אותו - מה פירוש המילה "נפש"?
ענה לי - רוח החיים.
שאלתי אותו - אם כך, כיצד יש להסביר את הפסוק "אל תתנני בנפש צרי"?
הסברתי לו, כי המילה "נפש", בתהילים בעיקר וגם בתורה, פירושה רצון.
שאלתיו מה פירוש המילה "נא"?
ענה לו כמובן - אין נא לשון בקשה.
אם כן - שאלתיו - כיצד יסביר את הפסוק "אנא ה' הושיענה נא" (בבקשה ה', הושיעני, בבקשה?).
כשביקשתי שיסביר לי את פירוש המשפט "עוזי וזמרת יה ותהי לי לישועה", התחיל להתבלבל ואמר "זה ביטול תורה".

שאלתי לחברי הפורום על המילים שהצגתי ועוד מילים אחרות שאפשר להעלות בהמשך, שלעניות דעתי, השתבשו והשתרשו כשגיאות בפינו.



מודה ועוזב


22:31 נשלח ב 22/1/2006 Shlomo_L

אנשי דעת מקרא עשו מעשה גדול בהקשר זה בהסבירם פשוטו של מקרא.
למשל לאחרונה נתקלתי- "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין".
הראו ש"בן" משמעו לפעמים "נטיעה" ומכאן- "נטיעה פוריה יוסף, נטיעה פוריה שעל המעיין".



22:38 נשלח ב 22/1/2006 לב

הסבר לנו תחילה מהו 'מודה ועוזב'.


22:44 נשלח ב 22/1/2006 הפרעתוני

ירוחם,

שכוי אמנם פירושו לדעת חלק מן הפרשנים לב, אך לדעת חז"ל פירושו אכן תרנגול (ר"ה כו, א).

ייתכן שיש למילה 'נפש' גם משמעות 'רצון', אך ודאי שיש לה משמעות של רוח החיים. על הפסוק המדובר (תהלים כז, יב) כותב עמוס חכם ב'דעת מקרא': "'נפש' כאן תאוה או חמה וכעס... פירוש אחר: 'נפש' היא כאן הגרון או בית הבליעה, ודימה את אויביו לחיות טורפות, וביקש שלא יהיה להן לטרף...".

דווקא "אנא ה' הושיעה נא" מתפרש בצורה פשוטה ככפילות בקשה, אלא שיש מקומות מוקשים יותר (ושמא כיוונת למחלוקת בפירוש המילה 'אנה' ב:'אנה ה' כי אני עבדך'?), שמביא ראב"ע (הגורס שאין 'נא' אלא לשון 'כעת'). וכך הוא כותב (שמות ד, יג): "כבר פירשתי, כי כל 'נא' במקרא כמו עתה. וככה 'דבר נא באזני העם (שמות יא, ב), 'שמע נא יהושע' (זכריה ג, ח), 'יומת נא את האיש הזה' (ירמיה לח, ד), 'אוי נא לנו כי חטאנו' (איכה ה, טז).

והאמת היא שכבר יש אשכול על מילים שמשמעותן השתנתה:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1334303

תוקן על ידי - הפרעתוני - 22/01/2006 22:45:06


23:23 נשלח ב 22/1/2006 ירוחםשמ

לב:

הפסוק במשלי אומר "מודה ועוזב ירוחם".
עכשיו אפשר להמשיך הלאה לנושא הדיון ?

הפרעותני:

מאוחר לי להתייחס באריכות, אך רק דבר אחד, למחשבה עד מחר, שאז, אם ירצה ה', אענה באריכות רבה יותר; כידוע, הברכות שאנו מברכים נכתבו כולן בלשון מקראית, לא בעברית משנאית. לדוגמא, על פירות האילן מברך "בורא פרי העץ". היות והאילן אינו מילה מקראית אלא עברית משנאית, הקפידו לכתוב את הברכה בלשון המקרא ולא בלשון המשנה. לית מאן דפליג, שהמילה "שכוי" בפירושה בגמרא בברכות במסכת ראש השנה שציינת, היא מילה ארמית. פירוש המילה "שכוי" המקראית, הינו - לפי כל המפרשים במקום - לב.



תוקן על ידי - ירוחםשמ - 22/01/2006 23:26:31


0:1 נשלח ב 23/1/2006 vhalozin

ירחם השם
האברך שציינת סבר ששכוי זה תרנגול כמו שהגמ' בר"ה אומרת, זה הדוגמה שלך לבורות?????????????????



0:18 נשלח ב 23/1/2006 הפרעתוני

ירוחם, מה נעשה והגמרא (ברכות ס, ב) פסקה שאדם צריך לברך אשר נתן לשכוי בינה, כאשר הוא שומע קול תרנגול?

ובאשר לפירוש הפשט למקום, אצטט לך מדברי עמוס חכם ב'דעת מקרא' על אתר:
"בטֻחות - יש מפרשים 'טוחות' - כליות (מדרש חכמים בראש השנה כו ע"א, וכן התרגום הארמי ורש"י) או הקרב (ראב"ע). ולפי זה 'טוחות' מלשון 'טיח', כלומר: האברים המכוסים בחלב. ויש מפרשים 'טוחות' שם אחד העופות (ועי' בפירוש 'שכוי בצלע המקבילה בהערה) [ובהערה: בוי"ר פרשה כה נאמר על הכתוב שלנו: מהו בטוחות - בטויא. ופירש שם 'מתנות כהונה': מין עוף. ועי' בטור סיני, שהביא שמות דומים בערבית.]
"לשכוי - זה תרנגול - לשון חכמים, ויש אומרים: זה הלב, שהוא שׂוכה וצופה (לשון רש"י). שדה צופים (במ' כג יד) מתרגם אונקלוס: חקל שכותא [ובהערה: שני הפירושים ל'שכוי' נמצאים בשתי הנוסחאות שבתרגום הארמי: נוסחא א 'ללבא', נוסחא ב: לתרנגול ברא (ופליקס מעיר שתרנגול-בר זה הוא הדוכיפת, עוף שתלו בו בינה יתרה, עי' גיטין סח ע"ב). ומסתבר, שהמחלוקת בפירוש 'טוחות' שבצלע הראשונה קשורה במחלוקת שבפירוש 'שכוי' שבצלע זו: אם נפרש 'טוחות' - כליות או קרב, יש לפרש 'שכוי' - לב. ואם נפרש 'טוחות' - עוף, יש לפרש 'שכוי' תרנגול. לפירוש 'שכוי' - תרנגול מביאים חז"ל סיוע מלשונות הדיבור שבימיהם (ראש השנה כו ע"ב רשב"ל, ובוי"ר כה ר' לוי). ולפי פירוש זה נתקנה ברכת השחר: אשר נתן לשכוי בינה (ברכות ס ע"ב; אורח חיים סעיף מו). והרבה מן הפוסקים כתבו שתיבת 'שכוי' בברכה משמעותה 'לב' (תר"י, הרא"ש, הטור ובעל 'משנה ברורה'). אבל מסתבר, שפשט הגמרא הוא ש'שכוי' הוא תרנגול. ושמא עיקר כוונת אותם הפוסקים היתה לומר, שאפילו מי שמפרש במקרא 'שכוי' לב, חייב גם הוא בברכה זו. - החכמה של השכוי לא נתפרשה בכתוב מה היא. ובנוסח הברכה הרגיל אצלנו - להבחין בין יום ובין לילה (ועי' באנציקלופדיה תלמודית ערך 'ברכות' שמביאים נוסחאות שאין בהן תוספת זו). ובתרגום ארמי כתוב 'למקלסא למריה' כלומר: לשבח לאדוניו. וזה מיוסד על מדרשי אגדה שתרנגול הבר אומר שירה (עי' בתרגום ארמי לעיל ג ז: אל-תבוא רננה בו), ובפרק שירה ייחסו שבעה קולות לתרנגול, אך שם לא נאמר 'הבר'. ולפי המשך הכתובים מסתבר שהבינה של העופות היא לכוון את מעופם בשמים. ואף על פי שהתרנגול שלנו אינו מעופף, שמא הכוונה לתרנגול הבר כתרגום הארמי. ולפי זה מנה כאן את כל המרחפים שבשמים: כוכבים (לא-לג), עננים (לד), ברקים (לה), ועופות (לו). - אמנם, לפי הפירושים ש'טוחות' ו'שכוי' הם איברים שבגוף האדם, המתוארים כמשכן החכמה והבינה, לא נתברר כל צרכו למה נאמר כתוב זה במקום הזה. ויש מפרשים (אז"ר-אברונין ועוד) ש'טוחות' ו'שכוי' הם כינויים לעננים: 'טוחות' מלשון 'טוח'-כיסוי, כלומר: ענן או ערפל, ו'שכוי' מלשון סוכה ומסך, כלומר: ענן המסתיר את הראיה; פירוש אחר 'שכוי מלשון סכיה-ראיה, כלומר: האויר הצח. אבל לפירושים אלה לא נתבאר מהי החכמה שבהם. ואולי הכוונה, שהם הולכים למקום שנשלחים מאת ה', וזו היא חכמתם]".

הארכתי לצטט את כל דברי עמוס חכם, לבל נהיה חכמים בעינינו. הבורות היא חמורה, אך נראה לי שעדיף לדעת שאיננו יודעים, משנחשוב שאנו יודעים מה שבאמת איננו.






מודה ועוזב

ירוחם, פרדוכס וסתירה הם שני דברים. אתה מדבר על סתירה בדברי רשב"י (וגם ר' ישמעאל), וכבר הקשו זאת כמה וכמה אחרונים ויישבו בכמה אופנים. אני דיברתי על פרדוכס: שמציירים את התלמוד כגדול בגלל שהוא אמצעי למשהו אחר. מיכי

למען חשיבות העניין  אני מביא את הגמרא  שהזכיר הרב מיכי שבו אנו רואים את האנטי תזה של רשב"י ממסכת ברכות. שנאמרים  על ידי רשב"י בעצמו

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט עמוד ב

מואדיב         אשר                      ידעתי בני ידעתי . .                                  הרב מיכי.                                         הגמרא   המוזכרת  במנחות צט  ונאמרת בפיו של רבי שמעון בר יוחאי |||                                               בפתרון הפרדוקס | לדעתי הוא פתור. על ידי כך. <שמטרת הלימוד הוא לשם עשיה>         ציינת את ברכת התורה: זה לא נראה מוזר על פניו שלא    מברכים -ללמוד תורה- אלא- לעסוק בתורה-? {למרות שיש לי מספר תרוצים לשאלה.} התשובה  לעניות דעתי שלימוד התורה אינו העיקר העיסוק בתורה והשלכתויה לחיי יום יום היא העיקר.

. וחיזוק לדברים שמעלי: בביטוי ביידיש, התרנגול נאמר ביידיש, בני אדם - כציטוט "בני אדם". הכוונה, שהתרנגול, המונף מעל ראשו של המתכפר, מתבונן במחזור במלים "בני אדם, יושבי ...", ומאחר ואינו יודע לקרוא, גם לא מבין אותן.

ירוחמ

סתם להשכלתך...

הביטוי "מסתכל כמו תרנגול בבני אדם"

בא מכך שהתרנגול בזמן שעושים "כפרות" (אלו שעושים) נראה כאילו הוא מסתכל בסידור, וסדר כפרות מתחיל במילים "בני אדם"

ירוחם,
הבהרה נחוצה. לא התכוונתי לומר שיש בדבריך שנאה ח"ו. המשל נועד להדגים שלפעמים מעלים שתי אופציות בלבד, ודנים מי עדיפה על מי, כאשר בעצם ישנה שלישית, טובה משתיהן ומושלמת, אשר מייתרת את הצורך למצוא מי מהשתים עדיפה.
ובדוגמא שלנו: להבין את מילות התפילה ואת דברי ר' חיים גם יחד. לא צריך להחליט מי יותר חשוב, אלא יש לעסוק ולהבין את שניהם. ואם תתעקש להכריע מי חשוב יותר, אומר שבעיניי שניהם חשובים, ובד"כ דברי ר' חיים חשובים יותר (בודאי מכל המזמורים בתפילה, אולי למעט עמידה וק"ש).

באשר לנושא של לימוד תורה, הוא כבר נדון בעבר, ופירטתי את דעתי בהרחבה (לינקי?). שם גם עסקתי ב'פרדוכס' שהצגת ולא פתרת. לפי הפירוש שלך הפרדוכס בעינו.
הפרדוכס הוא שאי אפשר לומר שתלמוד גדול, כאשר הוא מוצג כאמצעי לקיום ולמעשה. ולפי פירושך הפרדוכס נותר בעייתי (אלא אם התכוונת לפרדוכס אחר שקיים שם). על כן ההסבר הוא: מה שגדול אינו תלמוד וגם לא מעשה, אלא 'תלמוד שמביא לידי מעשה'. זהו אופן התלמוד הנכון, ולא בגלל שהמטרה של התלמוד היא המעשה. האופן הנכון הוא ללמוד ולהגיע למסקנות הלכתיות שיחייבו גם למעשה (כשנתקלים במצבים שמחייבים את יישומן).
ובעבר הבאתי את דברי ר' ישראל סלנטר שביאר באופן נפלא את הגמרא על 'בן סורר ומורה' שלא היה ולא נברא ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? 'שנה וקבל שכר'. והקשה הגרי"ס: וכי תמו כל סוגיות הש"ס והמקרא שאנחנו צריכים עוד פרשה קטנה כדי שיהיה לנו שכר? על כן הוא ביאר את הגמרא אחרת: פרשת בן סורר ומורה נשנתה כדי ללמדנו את העיקרון של 'שנה וקבל שכר', כלומר שהלימוד אינו מכשיר בשביל ה'למעשה'. זוהי טעות נפוצה שיש לשלול אותה.
והערה לקראת סיום: נשים חייבות בברכת התורה בגלל שהן לומדות את ההלכות שנוגעות אליהן למעשה. אם זה גם היה יסוד החיוב של הגברים בלימוד תורה, כי אז מדוע אומרים שנשים פטורות מתלמוד תורה?
ועוד הערה: מפשט הגמרא (נדרים ח?) ומכמה ראשונים עולה שמעיקר הדין סגי בק"ש בוקר וערב לצאת יד"ח תלמוד תורה. אם כן, חזינן שהמטרה אינה ידיעת ההלכות, ופשוט.
והערה ממש לסיום: מדוע ללדעתך ר' חיים אינו לימוד הלכתי? אתמהה! ר' חיים הוא מפרש כמו כל מפרש (הוא רק חריף מרובם), ואתה צריך להשתמש ביסודות שלו כדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. השאלה האם אתה מסיק מקנות הלכתיות תלויה בך ולא במתודה שאתה משתמש בה.
מיכי

הפרעותני

ירוחם,
סתם שאלת הבהרה: האם בעיניך חשוב יותר לדעת את פירוש מילות התפילה מאשר להבין את ר' חיים? אני כלל לא בטוח בזה.
ברור שעדיף ורצוי לדעת הכל.
ומשל לדבר, מה שמביאים בשם הרב קוק שעדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. ואנוכי הקטן סובר שהכי טוב לא להיכשל בשניהם.


מיכי