פיצויי פרישה לשכיר, מענק שיחרור לעבד

לאחרונה גיליתי שיש לי סכום קטן בקרן פיצויים מעבודה שעבדתי לפני מספר שנים, ורציתי לפדות אותו. התברר לי שהתהליך דורש טפסים וטרטורים לא קטנים. בעודי מתרוצץ במסדרונות הביורוקרטיה, שאלתי את עצמי: למה צריך את כל זה? למה לא יכלו פשוט לשלם לי את הסכום הזה יחד עם המשכורת? מה אני מרוויח מכך שהשכר שלי מחולק לשני חלקים - חלק אחד אני מקבל מייד, וחלק אחר אני מקבל רק לאחר שאני מעביר טפסים ממקום למקום?

נחום רקובר ( http://www.daat.ac.il/mishpat%2Divri/skirot/15-2.htm ) הביא כמה מקורות לכך, שהמקור לדין פיצויי פרישה הוא בדין מענק שיחרור של עבד עברי, ואלה דבריו:


זכותו של העובד לפיצויי פיטורין מוכרת כיום מכוח חוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג - 1963. ואולם זכות זו לא הייתה ברורה לפני שנים, עד שנתבססה על מקורות המשפט העברי, הן בבתי הדין הרבניים הן בבתי המשפט. יסודה של זכות זו הוא במצוות התורה לתת לעבד מענק בעת הפסקת עבודתו, וזה לשון הציווי:

כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' א-להיך תתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' א-להיך, על-כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום (דברים טו, יב-טו).

בעוד הציווי המקראי הוא להעניק מתנה לעבד עברי, מחברו של "ספר החינוך" קובע שראוי להרחיב את תחולת הרעיון גם על מערכת היחסים בין עובד ומעביד. בעל "ספר החינוך" מסביר תחילה את "שורש" המצווה, ואומר:

למען נקנה בנפשנו מידות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו. והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו, ונִתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו. ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו (מצוה תפב).

לאחר מכן הוא אומר כי על אף שאין דין עבד עברי נוהג כיום:

מכל מקום אף בזמן הזה, ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרבה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.

לימים, רווח המנהג בארץ-ישראל שהמעביד נותן לעובד פיצויי פיטורין. בפסק דין שכתב שופט בית המשפט העליון, פרופ' משה זילברג, הוא עומד על מקורו היהודי של מנהג זה, ואומר: "מן המפורסמות היא כי רעיון פיצויים אלה מקורו נעוץ בחובת ההענקה הכתובה בתורה"6.

מאחר שמקור זכות זו של העובד הוא המנהג, זכות זו לא הייתה יציבה די הצורך. יתר על כן, שופט אחד אף הטיל ספק אם הנוהָג בפועֵל יהודי מתאים גם לפועל ערבי7. ספק זה הביא את חבר הכנסת ד"ר זרח ורהפטיג, ואחריו את חברי הכנסת יעקב ריפתין (מפ"ם) ונחום ניר-רפאלקס (אחדות העבודה), להציע הצעת חוק ובה הזכות ברורה ומקיפה, לא תלויה בנוהג. ואלה דברי חבר הכנסת נחום ניר-רפאלקס:
התחיקה הסוציאלית התחילה עם עליית היהודים לארץ הזאת. המשפט העברי היה החלוץ בענין התחיקה הסוציאלית. אם כי לא היה חוק מחייב בענין פיצויי פיטורין, הרי הדבר הזה היה בבחינת נוהג במשפט העברי8.

בשנת תשכ"ג - 1963, נתקבל סוף סוף חוק פיצויי פיטורין. שר העבודה, יגאל אלון, עמד בדבריו על המקור היהודי לזכות זו של העובד:
פיצויים לעובד מפוטר הם אולי הזכות הסוציאלית הראשונה שהעובד בארץ הזאת השיג אותה עוד בטרם היה ציבור פועלים מאורגן בהסתדרות כללית וחזקה, כהמשך למסורת היהודית העתיקה, שביסודה רעיון ההענקה שבתורה9.


דברים אלה מתאימים רק לדעתו של ר' אליעזר (בתלמוד בבלי קידושין יד: http://kodesh.snunit.k12.il/b/l/l3701_014b.htm ), שלפיו גם אדם שמכר את עצמו זכאי למענק שיחרור (להלכה אדם שמכר את עצמו אינו זכאי למענק שיחרור, ואם יש דמיון כלשהו בין שכיר לבין עבד, הרי זה רק לגבי עבד שמכר את עצמו).

אולם, על דעה זו יש לשאול אותה שאלה ששאלתי לגבי פיצויי הפרישה: הרי מי שקונה עבד עברי עושה חשבון של עלות/תועלת, ואם הוא יודע שיצטרך לתת לעבד מענק שחרור, הוא מלכתחילה יסכים לשלם פחות כדי לקנות את העבד, כך שבסופו של דבר העבד יקבל אותו סכום. אז מה הטעם להכריח את העבד לקבל את הסכום בשני חלקים - אחד בזמן המכירה ואחד לאחר השיחרור?!

כמה תשובות עלו בדעתי לשאלה זו:

1. ייתכן שמן התורה אין שיעור למענק השיחרור. המטרה העיקרית של התורה היא לחנך את האדון להכיר טובה לעבד שעבד אצלו יומם ולילה, "כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים". מטרה זו אי אפשר להשיג בדרך של כפיה, אלא רק בקריאה מוסרית-חינוכית להעניק, וכל אדון יממש קריאה זו על-פי יכולתו. מכיוון שאין שיעור למענק, אין סיבה שהמענק יגרום לירידת מחירם של העבדים.
* אולם, חז"ל כנראה לא חשבו כך, כי חז"ל (קידושין יז.) קבעו שיש שיעור מינימלי למענק - יש אומרים 15 סלע, יש אומרים 30, ויש אומרים 50 (והרמב"ם פסק 30 - הלכות עבדים ג יד http://www.mechon-mamre.org/i/c503.htm)

2. ייתכן שמטרת המצוה (או לפחות המטרה של דברי חז"ל אלה) היא לקבוע מעין "שכר מינימום". אין שום מגבלה על המחיר שהאדון משלם לעבד כדי לקנות אותו, אולם יש גבול תחתון למענק, כך שבסה"כ יש גבול תחתון לשכר שהעבד מקבל תמורת עבודתו. כמה שווה סכום זה? ע"פ הערכה ששמעתי מהרב יואל בן נון, כוח הקניה של סלע אחד בזמן התנ"ך היה שווה בערך ל- 1000 ש"ח של ימינו, כך ש"שכר המינימום" ע"פ ההלכה הוא 30000 ש"ח ל- 6 שנים, שהם בערך 416 ש"ח לחודש. זה נראה מאד מעט, אבל יש לזכור שהאדון חייב במזונותיו של העבד, כך שבסה"כ מדובר ב- 416 ש"ח של חיסכון. למה הדבר דומה - לאדם שמרוויח 3416 ש"ח לחודש, מוציא 3000 ש"ח על מחיה, ונשארים לו 416 ש"ח עודפים כל חודש. זה לא הרבה, אבל זה משהו.
* אולם, נראה לי שאילו חז"ל היו רוצים לתקן שכר מינימום, היו פשוט קובעים תקנה בסגנון "אין לקנות עבד עברי בפחות מ- 30 סלע". לא ברור מדוע היו צריכים "להכריח" את העבד לקבל את שכר המינימום שלו דווקא בסוף תקופת העבדות.

3. "וכי תשלחנו חפשי מעמך" - מכאן למדו (בתלמוד סוף קידושין טז:), שמענק השיחרור ניתן רק לעבד שהשתחרר שלא ביוזמתו (לא שילח את עצמו); אם הוא השתחרר ביוזמתו (למשל בכך שהחזיר לאדון חלק מדמי המכירה, או שברח) אינו זכאי למענק (ולדעת ר' מאיר שם - רק אם ברח; והרמב"ם שם פסק כת"ק). מכיוון שהאדון לא יודע מראש אם העבד ינסה להשתחרר לפני הזמן או לא, ייתכן שהדבר לא ישפיע על מחירי העבדים.
* אולם, נראה לי שאדון שקונה עבד מתכוון בדרך-כלל שיעבוד אצלו למשך כל התקופה, ולכן הוא בכל-זאת לוקח בחשבון את מענק השיחרור ומקטין את דמי המכירה.

4. "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו" - מכאן למדו חז"ל (קידושין יז:), שיש להגדיל את המענק (מעל למינימום) אם הבית התברך בתקופת עבודתו של העבד (ולדעת ר' אלעזר בן עזריה שם - מותר אף להקטין את המענק מתחת למינימום אם הבית לא התברך, כך שהמענק למעשה צמוד לרווחי הבית). מכיוון שהאדון לא יודע מראש כמה ירוויח, הוא לא יודע מראש מה יהיה גובה המענק, ולכן ייתכן שהדבר לא ישפיע על מחירי העבדים (במיוחד נכון הדבר לדעת ר' אלעזר בן עזריה, שלדעתו המענק יכול להיות גם 0).

ייתכן שיש רעיון דומה גם בספר משלי - "עבד משכיל ימשול בבן מביש, ובתוך אחים יחלוק נחלה" - העבד המוכשר זוכה לקבל חלק מהמפעל שהוא עובד בו (הנחלה).

רעיון זה ניתן ליישם גם בימינו - אפשר לקבוע בחוק, שפיצויי הפרישה של עובד לא יהיו קבועים מראש, אלא תלויים בשינויים שחלו בחברה שהוא עובד בה במהלך תקופת עבודתו. למשל, אפשר להצמיד את פיצויי הפרישה למניות של החברה, או לנכסים של החברה, או לרווחים של החברה, או למדד אחר שמשקף את ה"ברכה".

נראה שלמענק זה יש גם מטרות חינוכיות, ולא רק כלכליות: המענק מחנך את האדון לראות בעבד מעין שותף להצלחה; ומחנך גם את העבד לראות בעצמו שותף של האדון. מכיוון שהוא מקבל "מניות" של המפעל שהוא עובד בו, הוא למעשה לא ממש עבד; הוא לא רק עובד בשביל אחרים, אלא גם עובד בשביל הרווחים של עצמו. לפי זה, מצוות המענק משתלבת באחד העקרונות הכלליים ביותר של התורה - עיקרון החירות - "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים.