גיליתי את המקורות של ארגוזציה. מדהים.
ראש המועצה צביקה כהן נע בכסאו באי נוחות בולטת. שיחות כאלה הוא לא ניהל מזמן, אם בכלל, עם יועצו המסור אביגדור אוחנה.
"זה נכון מה שאני קורא כאן"? שאל מבלי למצמץ, מאפיין מנהיגותי בסיסי.
אביגדור אוחנה לא ענה. הוא המשיך להביט בדף שאחז בידו ועשה את עצמו כלא שומע.
"תסתכל אלי כשאני מדבר איתך". גער הראש, "אתה כל הזמן עושה לי את זה. אם אינני יכול לסמוך עליך אז על מי כן..?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר". ענה אביגדור והטיב את משקפיו העגולות על אפו.
"אני יודע הכול", ענה לו ראש המועצה, "הכול נחשף בפורום, אז בא נעשה את זה כמו אנשים מבוגרים ונחסוך מעצמנו את המבוכה".
הטלפון צלצל אך צביקה התעלם והמשיך לתמקד בפניו של בן שיחו. האחרון ניקה אבק בלתי נראה בז'קט החליפה והמשיך לשתוק.
"אחרי כל השנים הללו? אתה יודע שיועץ לחבר כנסת, אפילו אם הוא ראש מפלגה, אינו משתווה לעשייה שלנו כאן. הדברים האמיתיים זזים כאן ואתה צריך לבחור, או להיות כינור שני וליחצ"ן, או לעשות משהו אמיתי עם עצמך ואיתנו".
"לא אמרתי שאני הולך", שיתף פעולה אביגדור לרגע, "אמרתי שאני שוקל את האופציות. מותר לי, אני חושב".
"מותר", חזר צביקה לאט, "אבל שלא תגיד שלא הזהרתי אותך". שזר איום סמוי בקולו.
אביגדור חזר והתעטף בשתיקת מבוכה. הטלפון לא חדל לצלצל, ראש המועצה הרים את השפופרת.
"כן"?
"טרבלסי צריך אותך".
"תעבירי אותו", אמר והחל לשחק בעט הכדורי שהיה מונח על השולחן.
"צביקה". נשמע הקול היטב בחלל החדר השקט.
"אני שומע, אבל קצר, אני באמצע ישיבה".
"יש לנו בעיה".
"מה קרה"? אמר ואצבעותיו חדלו להתקשקש עם העט לרגע.
"שמעון מועלם פנה לרב עובדיה יוסף והוא עומד להוריד לנו הוראה חד משמעית להחזיר אותו לתפקידו עם כל הסמכויות, כולל משאבי אנוש".
"מה???"
"וזה לא הכול...", המשיך טרבלסי, חש באי נעימות השמורה למבשרים בשורות רעות.
"מה עוד...?"
"ממליה בצרות".
"למה".
"הוא העלים קראוון". עדכן טרבלסי לאקונית.
"הוא עשה מה!?"
"העלים קראוון", חזר טרבלסי על דבריו בהטעמה והמשיך, "בדרך אליך מכתב של מבקר המועצה פוגל והיועצת המשפטית".
"איך הוא יכול להעלים קראוון? הוא שם אותו בכיס של החליפה שלו?"
"לא יודע, אני אדבר איתך תיכף, מקסימוב נכנס אליי למשרד, הוא שכח קלסר אחד".
צביקה הניח את השפופרת. רגע לאחר שחכך בדעתו על אופי המשך השיחה עם אביגדור אוחנה, נפתחה הדלת ונהגו המסור יעקב אילוז נכנס לחדר.
"מה קורה?"
"הכול בסדר", אמר צביקה בחוסר סבלנות, "אתה צריך משהו מותק כי אני באמצע..."
"רק רציתי להזכיר לך שצריך לזוז כבר".
"לאן?" שאל צביקה והביט ביומן המונח דרך קבע על שולחנו בחוסר הבנה.
"הפגישה עם יאיר לוי", ענה אילוז, מגרד בעורפו.
"אתה עוד צריך אותי כאן"? נכנס אביגדור לדבריהם וצביקה הביט בו לא מבין לרגע.
"תשאר".
"למה".
"ככה".
"איזו פגישה?", פנה צביקה שוב לנהגו. אביגדור התיישב על כיסא.
"עם יאיר לוי, אמרתי לך כבר אתמול לרשום את זה. מה לא רשמת"?
אביגדור החל לשוחח בטלפון וזה הוציא את ראש המועצה מהריכוז לרגע, הוא מצמץ בעיניו כמנער משהו ופנה שוב לאילוז:
"מתי"?
"צריך כבר לצאת, הפגישה בירושלים".
הטלפון שוב צלצל, על הקו הייתה הרל"שית אבישג.
"אתה יוצא עכשיו?"
"אני לא יודע..."
"טוב תקשיב, אני בקושי מדברת איתך כי יש לי דמעות בעיניים עכשיו".
"דמעות בעיניים? מה קרה?"
"זה עוד מהשבוע שעבר".
"יפה שאת מתרגשת מהולדת בנו של אביגדור". ענה צביקה בבדיחות הדעת, למרות המחשבות המטרידות שהתנגשו אחת בשנייה בראשו הכואב.
"לא לא, זה לא זה. הקטע שעשית למועלם פשוט לא אנושי ואני עדיין עם דמעות בעיניים".
"או קיי", התעשת צביקה והרצין, "מה את צריכה?"
"הרב עובדיה רוצה פגישה שנייה איתך, הוא אמר שתבוא אליו שוב מחר בבוקר".
"מי מסר לך את זה, אלי ישי"?
"לא. הוא כבר לא מוכן לדבר איתך יותר אחרי שצפצפת על מרן".
"אז מי"?
"יאיר לוי".
"אני לא אמור להיפגש איתו היום"?
"לא רשום אצלי".
"מוזר.. מה הולך כאן? אני צריך לעשות הכול לבד במקום הזה?!"
הדלת נפתחה ותומר כהן עמד בדלת.
"יש לי בעיה דחופה". הוא אמר לצביקה.
"כל כך דחוף שאני צריך להפסיק עכשיו את הכול"? שאל, מתחיל לאבד את המיקוד.
אילוז: צביקה, נו...
המזכירה: מה לענות לו?
אביגדור: אתה עדיין צריך אותי או שאני יכול ללכת? יש לי פגישה עם רב בית כנסת.
תומר: זו שערוריה!
צביקה: מה אתה צריך תומר.
תומר: אני לא יכול יותר לשבת ולעבוד כמו שצריך.
צביקה: מה קרה?
אילוז בטלפון: כן כן, אנחנו כבר יורדים!
הטלפון השני צלצל וצביקה לחץ על הדיבורית: זאת טובי, הרב גרוסמן צריך אותך.
תומר: כרגיל, אין לך זמן? רק אני צריך לדאוג לעוווובדים?
צביקה: תעבירי את הרב.
טובי: זה לא הרב, זה מזכיר בתי הדין.
צביקה: טוב.
תומר: אתה מקשיב לי בכלל???
צביקה: מה!
תומר: אני לא יכול לשבת על הכסא שלי!!
צביקה: למה???
תומר: הוא מתנדנד!
טובי: המזכיר על הקו.
צביקה: כן מי זה?
המזכיר בטלפון: תגיד לי כמה זמן אפשר לנסות לתפוס את ממליה?
צביקה: מה???
אביגדור: אני הולך.
צביקה: לא! תמתין רגע.
אילוז: יורדים?
צביקה עושה פרצוף: אילוז, חכה רגע נו... אתה רואה מה הולך פה...
תומר: מצידי שיישבר הכסא. אני מחליף אותו עם זה של קצבורג, יש לו את הכסא הכי נוח בבניין חוץ משלך.
צביקה לתומר: אך.. שטויות.
אילוז לתומר: מה הבעיה, תיקח מהביטחון, יש להם כסא פנוי.
הטלפון: אתה איתי צביקה?
ממליה נכנס לחדר, מיישר בידו את העניבה ופותח במונולוג: צביקה יש לי בעיה. המבקר והיועצת המשפטית על הראש שלי, נעלם לי קראוון ואני לא יודע איפה הוא.
תומר: טוב, כנראה שאני אצטרך להסתדר לבד.
צביקה פונה אליו לרגע: מי אמר לך שהכסא שלך מתנדנד?
תומר: היה כתוב בפורום.
צביקה: מי כתב?
כולם: ארגוזציה.
צביקה קם ממקומו כולו רושף אש. עד כאן! המילה "ארגוזציה" הוציאה אותו משלוותו. הוא ניגש לאביגדור והסתכל לו בלבן של העיניים. הוא לקח נשימה עמוקה ואחריה אחת עמוקה יותר ולחש: "מי הדליף... אני רוצה לדעת מי הד..."
אילוז: אולי זה...
צביקה בצרחה: "אל תדבר עכשיו!!!" ומיד בלחש: "אל תדבר עכשיו..." מסנן מפיו כל מילה בהדגשה.
כל הנוכחים השתתקו. תומר שקל כבר לעזוב את החדר אבל התחרט.
הדלת נפתחה וטרבלסי עמד בפתח. הוא נעצר כשחש באווירה המתוחה.
ואז ארגוזציה התעורר.
תוקן על ידי - אאללעעדד - 26/01/2006 10:25:28
|
אהבתי.
אאללעעדד, זה ענק!
