כותרת גדולה מספרת בnrg חדשות, על מה שקורה בעמונה.
מסופר שם על אלות וסוסים, שוטרים ונוער, ופצועים בבתי חולים לצד אמירות לא קלות משני הצדדים.
כמה אירוני. ליד הכתבה המפורטת על כך, ש"הנוער הזה מתנתק" בעמונה, ולצד תיאורים לא קלים , על המכות ושקי החול ועל כך ששני צדדים ספגו פה.(?) מופיעה מודעת פרסומת. ואם לדיק, זה לא ל צ ד הכתבה אלא כמעט בתוכה. מודעה נוגעת.
תנחשו, מודעה על מה? דיאטה? סרט מרתק? לא, לא. בריבוע ירוק כתוב שם ומנוקד- "בצלם".
כן, "נור הולכת יום יום שמונה ק"מ לבית ספר", כתוב שם. ותמונתה של נור יפה ומעודדת. מעודדת לאין ערוך מן התמונות שבגוף הכתבה!
נור הולכת שמונה ק"מ לבית ספר. (וזה הרבה בשביל ילדה, וזה לא בסדר. אינני מצדיקה דבר זה.) אבל בכתבה , מצולמים נערים שיצטרכו מספר חודשי שיקום בשביל ללכת לבית ספר, ואפילו קילומטר אחד. אחד. ואף אחד לא מצפצף. למי אכפת.
כן, מסוכם במודעה. "גם בצד השני חיים אנשים."
נכון, לעמונה הגיע נוער שלא עשה "חיים קלים" למערכת הבטחון. נוער נחוש, נרגש ו...נלחם. לא "סתם" שפכו עליו מכות ואלות מצד המשטרה. הם נלחמו, בני הנוער, בשביל דבר מה שהם מאמינים בו- ( ואחרים סבורים שהוא שטות, ) וזהו, היו לכך השלכות. ראינו את התמונות.
אבל רגע, גם בצד השני, בצד שנור צועדת בו, נלחמים גם כן. לא כך? נכון, גם שם רוצים דבר מה ,רוצים ונכונים להיפצע בשבילו, לזרוק קאסמים, ולכן, ורק לכן, בנו בנו גדר ארוכה ואפורה, ולא רק בשביל "סתם כך" לגרום נזק לנור.
אז מה ההבדל, למה כל כך קל לאהוב את נור, ולהבין , וכל כך קשה לאהוב את טל, ושירז, ואלירן?
"בצלם" קוראת המודעה. ונדמה שמישהו, בחיוך אירוני,דאג לפרסם אותה כאן, דווקא. בשביל אנשי "בצלם" עצמם, שדואגים לכך, ולקוראים ולאוהדים שלהם. רק בשביל תזכורת. תזכורת פשוטה, באותיות לבנות- ירוקות, שרלוונטית, יותר מתמיד לכתבה עצמה.
תזכורת , ש"גם בצד השני חיים אנשים."
