מעיין ת"א יפו פרשת בא+שנה להוצאת העלון

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו וגו'" (י',י"א) ובמדרש רבה (פרשה י"ג) אמר רבי יוחנן מכאן לפתחון פה למינים שאומרים לא היתה יכולת התשובה לפרעה, אמר ריש לקיש יסתם פיהם של המינים, משל לאדם שהזהירו אותו פעם אחת ושתיים ולא שמע וכו'... כך פרעה כיון שהזהירוהו פעם אחת וכו' עד חמש פעמים ולא שמע, א"ל הקב"ה הריני נועל את ליבך ומוסיף טומאה על טומאתך, הדא הוא  דכתיב אם ללצים הוא יליץ ע"כ.

כדי להבין את המדרש, כתב בספר "אור יהל" להגרי"ל חסמן עפ"י משל לשני בני אדם שאינם רואים את אור השמש, אך האחד לא רואה משום שאינו יכול לראות -הוא עיוור- אך השני אמנם הוא פיקח ורואה, אך הוא מכסה את עיניו מרצונו ולכן אינו רואה. והבדל תהומי יש ביניהם, העיוור הוא עיוור לנצח אף אם ירצה לראות לא יוכל לראות, לעומתו הפיקח אינו רואה מרצונו הטוב, יש לו את האפשרות להסיר את הכיסוי מעל עיניו בכל עת שירצה ואז הוא ישוב לראות כאחד האדם.

עיוור רוחני בבחירה

כמו שיש עינים גשמיות לאדם יש גם עינים רוחניות, גם בעינים רוחניות יש אשר הוא לא רואה כלל, ליבו ניטל ממנו, וע"כ אינו יכול לחזור בתשובה, וכך טוענים המינים שאמרו לא היתה יכולת לפרעה לשוב בתשובה, כי הם הבינו שפרעה ניטל ממנו זכות הבחירה, ואף אם ירצה לחזור בתשובה אינו יכול. אך האמת היא לא כן, פרעה היה יכול לחזור בתשובה, רק הקב"ה סגר עליו את דלתי התשובה, נמנע ממנו לפי שעה להביא את ידיעת שכלו אל הרגשת הלב. הקב"ה הפריד לגמרי בין הידיעה לבין הלב, אין הוא מקשר את השכל להרגשת הלב. אמנם לפרעה היתה יכולת בידו לגשר בין השכל ללב, אך הוא לא רצה הוא בחר להעמיד גדר ומחיצה בין השכל ללב, בידו היה להסיר את הכיסוי והמנעול ומיד היה יכול להיות כאיש בין אנשים אלא שמשימה זו היתה קשה ביותר, כי כאמור הוא נעל מרצונו את רגשות הלב, וע"כ אמר הקב"ה למשה "בא אל פרעה", יש עם מי לדבר אל תאמר שאין עם מי לדבר "כי אני הכבדתי את לבו", אני אמנם הכבדתי את ליבו אך לא נטלתי ממנו את הלב, הלב עדיין פועם יש אפשרות לגשר בין הלב לרגש לכן יש לך מה לבא אליו, וזהו הכבדת הלב, אי הגישור בין השכל ללב הוא הכבדת הלב.

אל יאוש לצעוק ולהתחנן

בירושלמי חגיגה (פ"ב, ה"א) אמר רבי מאיר לאלישע בן אבויה חזור בך! אמר אלישע איני יכול, אמר רבי מאיר למה? א"ל פעם אחת הייתי עובר לפני בית קדש הקדשים רכוב על סוס ביום הכיפורים שחל בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קדש הקדשים ואומרת: "שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי", וכתב בספר ראשית חכמה, הכלל שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, והוסיף שם שאף בשמיעת הכרוז שובו בנים שובבים חוץ מפלוני, אין הכוונה שלא ישוב בתשובה אלא שסגרו דלתו בפניו, ואם היה מפציר עד שיפתח הדלת, ודאי שהיה נפתח. זוהי דוגמא של הכבדת הלב, סגירת הדלת, אך ניתן לפותחו ע"י תשובה, ע"י שמפצירים ומתחננים ה' יפתח את הדלת.

ואמרתי בזה משל לרוקח שסגר את בית המרקחת והאדם מפציר לפתוח את הדלת אם אדם זה בא לקנות דבר פעוט דבר שחיי הנפש לא תלויים בו, הרוקח לא פותח את דלתו, אך אם האדם בא לקנות תרופה שיש חשש סכנה לחייו, הרי הוא מפציר שוב ושוב מתחנן ודופק בחוזקה, עד שהרוקח מבין לנפשו ופותח את דלתו, כן הוא הדבר הזה, ה' הכביד את ליבו סגר בפני אלישע דלתי תשובה אך ודאי שביכולתו היה לפתוח את הדלת.

וע"כ כאמור ה' אמר למשה בא אל פרעה, לא נטלתי ממנו את האפשרות לשחרר את עם ישראל אלא רק הכבדתי את לבו, הצבתי מחיצה בפניו, סגרתי את לבו שלא ישחרר, אך אם רוצה יש עם מי לדבר, וזה מה שאמרו במדרש מכאן פתחון פה למינים שאומרים שלא היתה יכולת התשובה לפרעה, אך ריש לקיש סבור אחרת הקב"ה נטל את לבו של פרעה אחר שלא שמע כמה פעמים להקב"ה -הכבדתי את לבו- אך יש אפשרות לפתוח את הלב.

מכאן תוכחה גלויה לבני אדם המתרצים את מעשיהם המקולקלים בטענה שהם אינם יכולים לשוב, זוהי טעות, יש יכולת לשוב ע"י תשובה ותורה וכמאמרם: "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין". ע"י התורה אפשר לשבור את המחיצות המפרידות בין השכל ללב. התורה  בכוחה להפעיל את הרגש לידיעת הלב, וידעת היום והשבת אל לבבך. להשיב את הידיעה אל הלב.

רב איגוד בני תורה ת"א יפו

המקבל השמיני אליהו הנביא (המשך)

מה דינה של אשת אליהו ?

והאם אליהו דינו כאדם או כמלאך ?

והאם הוא מצטרף למניין ?

הנה בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' קב') כתב לדון עניין אשת אליהו ואשת רבי יהושע בן לוי אם היא מותרת להינשא לאחר או אסורה, וכתב שאף שאליהו לא מת מ"מ אשתו מותרת לפי שנאמר אשת רעהו אסורה ולא אשת מלאך, והנידון הוא אם יזכה עוד איש כמותו להפך למלאך כמותו שאשתו תהא מותרת. (וכן פסק בדרכי משה באבן העזר סי' יז' אות ה' ובית שמואל שם ס"ק יא' וע"ע קובץ שיעורים ח"ב סי' כח').

והנה דנו הפוסקים ונחלקו האם אליהו כשיורד יש לו דין מלאך או דין אדם, והחילוק הוא אם אפשר לצרף את אליהו הנביא להשלים מניין, ולא אזכיר בזה רק מעט.

דהנה בשו"ת תורה לשמה (סימן שפ) עמד לדון גבי אליהו הנביא זכור לטוב שהוא בא ויורד בעוה"ז שמתלבש בגוף ולומד עם החכמים והולך ובא עמהם כשאר אדם, אם יש לו דין מלאך גמור בעת שהוא בעוה"ז ומתלבש בגוף או דילמא יש לו דין אדם, ונפקא מינא אם חייב להתפלל וכן בשאר מצות בהיותו בעוה"ז ואם יצטרף למנין קדיש וקדושה. והשיב להם הרב, דלעולם גם בהיותו מלובש בגוף בעוה"ז ויושב עם החכמים ובא עמהם בדמות אדם ממש, עכ"ז הוא חשוב מלאך ויש לו דין מלאך גמור בכל העניינים, ואינו נכלל עם בני אדם. ע"ש.

אלא שהחתם סופר בתשובותיו (חלק ו' סימן צח' בד"ה אבל האמת יורה דרכו) כתב, שאליהו הנביא בכל פעם שמתגלה ומתראה לגדולי ישראל, והוא מלובש בגופו הזך, דינו ככל אדם מחכמי ישראל וחייב במצות, אבל כשנגלה בנשמתו כמו ביום המילה, דינו כמלאך ה' ופטור מן התורה והמצות, שנאמר "במתים חפשי", כי מעולם לא עלה אליהו בגופו לשמי מרומים, אלא נשמתו נפרדה מגופו, והיא העולה למעלה לשמש כמלאכי מרום וכו'. ע"ש. (ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' ה' שדיבר בהאי דינא אם צדיקים הבאים בגופם, לאחר מיתה מחויבים במצוות ומוציאים י"ח ע"ש).

ולראיה לדבריו הביא החתם סופר את דברי הגמרא (בבא מציעא קיד') שפגשו רבה בר אבוה לאליהו בבית הקברות ושאלו ולאו כהן הוא מר ומה מעשיך בבית הקברות, ולא ענה לו אליהו שהוא מלאך ופטור מהמצוות, אלא ענה לו שאין הגויים מטמאים באהל, ומשמע שבאמת מחוייב הוא במצוות.

אלא שאחר המחילה מדברי החתם סופר נראה לומר שאין ראיה כלל ממעשה זה לומר שדינו כאדם, שהרי כבר כתבו התוספות רא"ש והתוספות (שם) והאור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סימן פח') שדרכו של אליהו להפליג בדברים לפעמים לשואלים אותו וכמו שעשה כן עם ר"י הגרסי בשעה שלקח את ר"ע לקבורה ושאלו והלא כהן אתה וענה לו שצדיקים אינם מטמאים, וזה אינה התשובה האמיתית אלא שהיה ר"ע מת מצוה וכל מה שאמר לר"י הגרסי שצדיקים אינם מטמאים היה רק לכבודו של רבי עקיבא ואינה אליבא דאמת, ונמצא א"כ שיש פעמים שאליהו אינו עונה תשובה אמיתית, וא"כ הוא הדין יש לומר הכא דבאמת הוא מלאך ופטור מהמצוות ומה שענה לרבה בר אבוה שאין הגויים מטמאים באהל היה רק ללמדו הלכה (אליבא דהרמב"ם) או שענה לו תשובה סתמית שאפילו בזה אין הלכה כדבריו (אליבא דהתוספות כדעיל) ואליבא דאמת יש לומר שהוא כמלאך הפטור מהמצוות אלא שדחה את רבה בר אבוה בטענה שונה. (ועיין בדברי האור זרוע (שם) שבאמת יש לומר שכלל אינו כהן אלא שמכיון שסבר רבה בר אבוה שהוא כהן ענה לו מה שענה).

ובפרט אם נאמר שאליהו כלל אינו כהן (כדלעיל) ובזה ודאי אין ראיה ממה שנכנס לבית הקברות של גויים שהרי כלל אינו כהן ומה שענה לרבה בר אבוה שגויים לא מטמאים באהל ודאי הוא לפי זה שרק התכווין לדחותו (וכדכתבו התוספות רא"ש והתוספות שם) ומימלא אין ראיה כלל שהוא כאדם שבאמת יש לומר שדינו כמלאך אלא שרק דחה את רבה בר אבוה.

ואמנם מדברי התוספות רי"ד (בבא מציעא שם) נראה שאליהו חייב במצוות שכתב שאליהו הוא מלאך והיה עומד באויר ועל ידי כך היה מאהיל על הקברות ולא נוגע בקברות, ולפי דבריו נראה דאף שהוא מלאך מ"מ יש עליו חיוב שלא להטמאות, וא"כ חייב הוא במצוות.

מהרב אלקנה אליאסי שליט"א 

רב איגוד בני תורה ת"א יפו

עפ"י פסיקותיו של  מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א

גוי של שבת האם אפשר להקל להשתמש בו בשבת

אסור אמירה לגוי בשבת לדעת הסמ"ג הוא מדאורייתא מהפסוק לא תעשה כל מלאכה ולרש"י מהפסוק ודבר דבר. ורוב הפוסקים חולקים וסוברים שהוא רק אסמכתא ואיסור אמירה הוא מדרבנן. (ויש אומרים שהאיסור משום שנעשה הגוי שלוחו של היהודי).

והנה נחלקו הראשונים אם מותר לקבל חפץ מגוי כשהכינו הגוי ביום שבת אלא שהיהודי קבע לו מחיר על כל פעולה שיעשה, ולא אמר לו שיעשה בשבת.

דעת הר"ן להקל כל שקצץ לו מחיר.

וספר התרומה וסמ"ג והגהות אשרי והגהות מימוני ומרדכי אסרו להנות מהמלאכה שעשה הגוי אפילו בקצץ. (עיין ב"י סי' רנב')

והנה מרן השו"ע (בסי' רנב' ס"ה) פסק שמותר לקבל בגד שעשה הגוי בשבת כשקצץ לו שכר משום שהגוי על דעת עצמו עשה בשבת וכדעת הר"ן. והרמ"א הביא את סברת המחמירים.

ובסימן רעו' ס"א כתב מרן שגוי שהדליק נר לישראל אסור להנות ממנו. ולא כתב לחלק בין קצץ ללא קצץ. והרמ"א כתב שאפילו קצץ אסור.

והנה המגן אברהם (סי' רנב' ס"ק יא') כתב לחלק בין נר לבגד, שבבגד יש להקל אם קצץ לו מחיר לפי שאינה הנאה ישירה ממעשה הגוי שלא עשה הגוי הבגד בשבת אלא רק על מנת שיסיים פעולתו, אולם בנר כוונתו של הגוי שהישראל יהנה מהמלאכה כעת - ולכן אסור.

והאליה רבה (רעו' ב') חלק על המג"א שחילק בין בגד לנר, והעלה שאין לחלק בין המלאכות ולעולם כל שקצץ מותר, אלא שדוקא בבית הגוי הוא שמותר ולכן בבגד מותר לפי שהגוי עשה המלאכה בביתו ואח"כ הביא את הבגד ליהודי, אבל בנר אסור לפי שהגוי עושה את המלאכה בבית הישראל. (וכ"כ הרב מנחת כהן לחלק בכה"ג).

ובשו"ת רב פעלים (אור"ח ב' מג') כתב להקל בקצץ בתנאים הבאים: א. שהוא צורך מצוה כגון בבית כנסת להדליק ולכבות נרות להתפלל לאורם והוא מצוה דרבים, ועוד שמצוות לאו להנאה ניתנו. ב. כשלא רואים אותו מדליק הנרות. ג. שהוא מושכר לכל ימות השבוע ומקבל סך מסויים עבור כל כמה פעולות שעושה. ד. וטוב שיהיה שם נר אחד שישאר דולק כל השבת, ובכך מעשה הגוי אינו אלא תוספת אורה.

ובספר מנוחת אהבה (א' פרק יח' הלכה יג') כתב להקל במקום הצורך גם בסתם "גוי של שבת" אפילו לצורך ביתו של שקבע לו מחיר עבור פעולותיו.

אולם אחר המחילה אין נראה להקל, שכל המקילים הוא דוקא כשאין הנאה ישירה ממעשה הגוי, או כשעושה שלא בבית הישראל ואח"כ מביא לישראל, או שהוא צורך מצוה דרבים ושמושכר לכל ימות השבוע ולא רק לשבת.

ונמצא א"כ שא"א להקל להשתמש בגוי של שבת אלא רק בתנאים הרגילים כמו בכל גוי, וכגון שהמלאכה אסורה רק מדרבנן והדבר נעשה לצורך מצוה או חולי או הפסד גדול, וכן אפשר להקל כשאין המלאכה נעשית בבית היהודי אלא בבית הגוי, ובזה אם קצץ לו מחיר מותר לתת לגוי לעשות את המלאכה בערב שבת ולקבלה, בתנאי שלא אמר לו מפורש שיעשה בשבת.

משפט זה הוא מסר מאוד חשוב עבורנו, לא אחת אנו מרגישים בחוש שהקב"ה פותח לנו פתח לתשובה, מראה לנו אותות ומופתים, חשים אנו בניסים על כל צעד ושעל שלנו, ואנו במקום להתבונן ולחשוב למה עשה ה' זאת לנו, אנו מתעלמים ולא חושבים מה המטרה ומה ה' רומז לנו, אנו מפטירים ואומרים: מקרה, מזל וכד', ולא מנצלים את ההזדמנות שראינו בחוש שה' מושיט לנו יד ומצפה לנו.

ואז אנו מתעוררים מאוחר, כאשר אנו חוטפים מכה אחרי מכה, לא הולך לנו בעבודה, יש בעיות עם הבריאות, בבית המצב מתדרדר, ואז אנו נזכרים ובוכים למה עשה ה' זאת לנו? ואז לפעמים כבר מאוחר ואי אפשר להחזיר את הגלגל לקדמותו.....

נלמד מוסר השכל לא להיות כמו פרעה שחטף לבסוף את כל המכות וגם שילח את העם, אלא נבין את הרמז של ה' אלינו ומיד נפשפש במעשינו ונחזור בתשובה שלימה.

                שבת שלום