באמריקה, הלכה לעולמה מי שנחשבת למייסדת התנועה הפמיניסטית.
בתור גבר ובתור אורתודוכס, קשה לי להזדהות עם התנועה, עם מניעיה, ובכלל. אך אין להתעלם
מכך שהיתה זו תנועה ששינתה את פני העולם, לפחות העולם המערבי.
הדים וספיחים של התנועה בתוך העולם האורתודוכסי הלא הם מופיעים באשכול "קולך" אצלנו.
יש הרבה מה לדון בנושא זה. אני מקווה שזה ייעשה בזהירות רבה. אחרת, ניפול במדרון חלקלק...
כפתיחה, הנה הביוגרפיה של פרידן, הלקוחה ממאמר בYNET
הסופרת הפמיניסטית בטי פרידן מתה בגיל 85
הסופרת היהודיה הקימה בשנת 1966 תנועה פמינסטית לזכויות האישה בארצות הברית. פרידן,
שמתה ביום הולדתה, דרשה ייצוג מוגדל של נשים בממשל, הקמת מעונות לילדיהן של נשים עובדות,
חקיקת חוקים שיתירו הפסקת הריון ופעולות נוספות למען הנשים
ynet
הפעילה הפמיניסטית האמריקנית, בטי פרידן, מתה היום (שבת) מאירוע לב בביתה בארצות הברית
בדיוק ביום הולדתה ה-85. בשנת 1966 ייסדה פרידן תנועה פמיניסטית בשם "הארגון הלאומי
לנשים" (NOW) שהיה לארגון המרכזי והמשפיע ביותר בתנועה לזכויות האישה בארה"ב. לזכותו
נזקפים שינויים רבים שהתחוללו במעמד האשה בשנות ה-70'.
פרידן, עיתונאית וסופרת אמריקאית-יהודיה, התמסרה לאחר נישואיה לגידול שלושת ילדיה בביתה
שבאחד מפרברי העיר ניו יורק, ובזמנה הפנוי עבדה ככתבת עצמאית במספר מגזינים. תוך כדי
עבודתה העיתונאית היא נוכחה שנשים רבות במצבה אינן מוצאות סיפוק בחייהן, כמוה. היא החלה
להתעמק בנושא, חיברה שאלונים וערכה ראיונות עם נשים.
פרידן חיברה את רב המכר "המיסטיקה הנשית" ("The Feminine Mystique") ב-1963 שתורגם
לשפות רבות. הספר עוסק בבעיות האשה בחברה המודרנית. בספרה טענה פרידן שהנשים נדרשות
לשעבד את הגשמת הפוטנציאל האישי שלהן, ואפילו את זהותן, ל"יעודן" המסורתי, כלומר להתחתן
ולגדל ילדים.
פרידן טענה שדרישות אלו מונעות מהנשים למלא תפקידים אחרים בחברה, שהיו מסבים להן סיפוק
רב יותר. ה"מיסטיקה" שבכותרת הספר היא מערכת
הערכים הכוזבת והמסולפת, שהנשים המקבלות אותה מוצאות את סיפוקן מכלי שני - בהצלחת
בעליהן ובניהן - ומוותרות על החתירה להגשמה עצמית.
החל משנת 1966 כיהנה פרידן כנשיאת הארגון אותו ייסדה. התנועה דרשה ייצוג מוגדל של נשים
בממשל, הקמת מעונות לילדיהן של נשים עובדות, חקיקת חוקים שיתירו הפסקת הריון ופעולות
נוספות למען הנשים. כעבור ארבע שנים פרשה פרידן מתפקידה כנשיאת הארגון, אך המשיכה
בפעילותה הפמניסטית. בשנת 1970 היא אירגנה שביתה גדולה לציון 50 שנה להענקת זכות
הצבעה לנשים בארצות הברית.
חמישים שנה אחרי התפקיד הכפול שבו אנו נושאות חמישים שנה אחרי יציאת הספר ´התעלומה הנשית´, לא הביא אתו סיפוק ואושר, אלא יצר דור שלם של נשים החיות במהירות טורבו, משתתפות, קצרות נשימה, במירוץ הכפול ומרגישות מוגשמות כמו לימון סחוט מיכל ווזנר
לפני ימים אחדים הודיעו בחדשות על מותה של בטי פרידן, האשה שעוררה את הגל השני של הפמיניזם כאשר חיברה את הספר 'התעלומה הנשית'. על מדף הספרים הנשי שלי עומד עותק עתיק יומין של הספר, שהיה שייך עוד לסבתי, ולכבוד בטי פרידן נטלתי אותו לידי וקראתי שוב על המצוקה המסתורית של עקרות הבית לפני חמישים שנה; המצוקה שאין לה שם.
את הנשים שעליהן ואליהן כתבה בטי פרידן אני מכירה אישית רק מן הקולנוע: שם הן מופיעות תמיד כשהן לבושות טיפ-טופ בחצאיות פעמון בגובה ברך, בתסרוקת עשויה היטב וקשורה בסרט. יש להן עיניים מאופרות, ריסים מודגשים וחיוך זוהר. הן קוראות מגזינים ומדפדפות בקטלוגים של אופנה ומוצרים לבית, מחליפות ביניהן מתכונים, נפרדות בבוקר בנשיקה מן הבעלים המצליחים שלהן, מנפנפות לשלום לילדים המחונכים שלהן מן הגינות המטופחות שלהן ונכנסות הביתה להכין ארוחת צהריים בת שלוש מנות וקינוח. יש להן משפחות יפות, בתים יפים, רהיטים יפים ובגדים יפים: הן אמורות להיות מאושרות ומסופקות ומרוצות בחלקן, והתגלית הגדולה של בטי פרידן היתה, שהדבר הוא לא בדיוק כך.
פרידן שלחה שאלונים לבוגרות המחזור שלה בקולג', אשר התחתנו בינתיים והפכו לעקרות בית, וגילתה שכולן מדווחות על תחושות קשות של תסכול ואומללות. כל אחת מעקרות הבית המתוסכלות חוותה את תחושותיה בינה לבין עצמה והיתה משוכנעת שכל האחרות מרוצות ורק היא מתוסבכת ומתוסכלת בלי שום סיבה; כל אחת מהן סבלה מרגשות אשם איומים מעצם העובדה שרק אצלה משהו לא בסדר, וכאשר הופיע הספר, התברר שכל אחת מהן סבלה לגמרי לבד יחד עם עוד המוני עקרות בית כמוה. הספר נמכר במיליוני עותקים והעלה על השולחן את הבעיה המסתורית של עקרת הבית בעולם המערבי: התהייה המייאשת "מה, זה הכל?"
פרידן קראה לבעיה בשם, הצביעה על השכיחות הגבוהה שלה והצהירה ברבים שלא מדובר בקושי אישי אלא בקושי כלל-נשי, שהחברה היא זו שאחראית לו והחברה היא זו שגם אמורה לפתור אותו. היא טענה שהחברה היא המאלצת את הנשים להיכנס הביתה ולהתמסר לתפקידן כעקרות בית, לתועלת הגברים, דור ההמשך ותרבות הצריכה; שמנהלת על גב הנשים שוק אדיר המגלגל מיליארדים. "התרבות שלנו מונעת מן הנשים לספק את הצורך הטבעי שלהן להגשמת מלוא הפוטנציאל שלהן כבני אדם", הסבירה פרידן, ושאפה ליצור מודל חדש, אמיתי ומורכב יותר, של נשיות. היא הקימה ארגון אשר הלך וצבר כוח וניהלה מאבק עיקש נגד אפליית נשים בעבודה ובעד פתיחת שוק העבודה בעבור נשים.
חמישים שנה מאוחר יותר אני יושבת וקוראת את 'התעלומה הנשית'. הנשים שאני רואה סביבי אינן עקרות בית של פרוורים ואינן מבלות ימים שלמים בבישול פודינג והלבנת כביסה. אנחנו הנשים של לאחר המהפכה של פרידן; אלו שמנסות גם לנהל את משק הבית המטופח, גם לגדל ילדי ז'ורנלים, גם להיפרד כל בוקר בנשיקה מבעל מצליח וגם להיות נשות קריירה זוהרות בזכות עצמנו. בדיוק כמו הנשים שתיארה פרידן גם אנחנו אמורות להיות מאושרות ומסופקות ומרוצות בחלקנו, אבל בניגוד אליהן, אנחנו איננו שואלות את עצמנו "מה, זה הכל?". אולי פשוט מפני שאין לנו זמן להתבונן במראה ולשאול שאלות.
לו היתה בטי פרידן מעבירה שאלונים לבנות המחזור שלנו היתה מגלה עד מהרה, שגם המודל של חמישים שנה אחרי הוא בעייתי. גם נשות קריירה מסורות, שעובדות מחוץ לבית ומצליחות ומרוויחות ומגדלות במקביל ילדים וחיות בבתים יפים עם גברים מושלמים ונהנות, כביכול, מכל העולמות, סובלות ממצוקה נוראה ואיומה, מצוקה שאין לה שם. אם הכל כל כך טוב, הן שואלות את עצמן, איך ייתכן שאני מרגישה כל כך נורא. אם היומן שלי כל כך מלא ועמוס, איך ייתכן שאני מרגישה ריקנות עמוקה כל כך. כל אחת מהן חושבת שכל הקולגות שלה מאושרות ורק אצלה משהו לא בסדר; מבטיחה לעצמה שמחר היא מתחילה טיפול או שוטחת את מצוקותיה בפני הפסיכולוג שכבר יש לה. אבל יום אחד, כאשר היא עוצרת לשתות משהו עם חברה ולנהל שיחה כנה מלב אל לב, מתברר פתאום שמדובר בחוסר שביעות רצון רחב בהרבה, בסבל פרטי הנובע מהסדר חברתי, מקושי נשי ולא מקושי אישי. התפקיד הכפול שבו אנו נושאות חמישים שנה אחרי 'התעלומה הנשית' לא הביא אתו סיפוק ואושר, אלא יצר דור שלם של נשים החיות במהירות טורבו, משתתפות, קצרות נשימה, במירוץ הכפול ומרגישות מוגשמות כמו לימון סחוט.
למרבה הצער בטי פרידן כבר לא כאן כדי להעביר שאלונים לבוגרות המחזור שלנו ולנסות למפות את חוסר שביעות הרצון ואת הדרכים האפשריות לפתרונה. לאט לאט גוברים והולכים הקולות שטוענים, שמשהו בסיסי כאן לא בסדר, שצריך להמציא שוב מחדש מודל נשי שאפשר באמת לחיות אתו, שמוכרחים להאט את הקצב, לעצור רגע כדי להתבונן ולמצוא דרך חיים שתאפשר לנו, פה ושם, גם לנשום. ובכל זאת, עדיין אנחנו ממשיכות בשלנו, מלהטטות בין הבית והעבודה, בין הבעל והילדים ובין הבוס והלקוחות, חיות על כיבוי שריפות יומיומי וממתינות לחלוצה הבאה שתיקח את הלפיד ותאיר את הדרך לשינוי.
תוקן על ידי - בעלבעמיו - 19/02/2006 14:49:59
נשלח ב-8/2/2006 17:10
ירמיהו, מאחר שכעדותך לא טרחת לצלול לתוך החומר, אני מתפלאת שאתה מסיק מסקנות.
הנה קישור ממש קל לעיכול, המביא נתונים מארה"ב. http://www.infoplease.com/ipa/A0193820.html. בו תראה שההשוואה נעשתה לגבי משכורת שנתית של גברים ונשים העובדים במשרה מלאה, בין השנים 1951 ו-2003. כפי שתראה, בשנת 1951 הרויחה אשה, בממוצע, 63.9% מהשכר הממוצע של גבר. עם השנים הפער הצטמצם, ובשנת 2003 השכר הממוצע של אשה היה 75.5% מזה של גבר (זה, אגב, פחות או יותר המספר שנקב בו צ'וטונג. הוא לא המציא את זה. וראה גםhttp://www.iwpr.org/pdf/C350updated.pdf). מה מקורו של ההפרש? הרי בתחומים בהם לגברים עדיפות, כלומר כוח פיזי, אין משולמות משכורות גבוהות?
הייתי יכולה להפליג בסטטיסטיקות נוספות, אולם זה מיותר, הדברים ידועים, וטענה אחרת היא שטותית.
אומר לך דבר נוסף על בישול הדיסה, שמסתבר שהוא העומד בדרכה של האשה לשכר הוגן. ילדים זקוקים להשגחה טוטלית תקופה מאד קצרה בחייהם. זאת אומרת שבמשפחה ממוצעת בעלת, נאמר, 4 ילדים, תהיה תקופה של כ-10 שנים בה יש ילדים קטנים בבית. גם אם נקבל את האקסיומה שתפקידה של האשה, ולא הגבר, להקריב את הקריירה בתקופה זו, מדוע זה צריך לרסק את עתידה ההשתכרותי עד הפנסיה? מדוע נשים בנות 50 מרויחות פחות מגברים? באופן מפתיע, ההפרש הקטן ביותר בין שכר נשים לגברים הוא דווקא בקבוצות הגיל הצעירות, שהן הן שנות הפריון הרגילות של נשים!
ההסבר הוא פשוט. מדובר בקיפוח שיטתי שנמשך לאורך שנים, ושבשנים האחרונות התחילו לעשות לתיקונו, לא מעט בזכות התנועה הפמיניסטית ונשים אמיצות כמו בטי פרידן. איני יודעת מתי יושג שוויון השתכרותי, יש לי תחושת בטן שזה יקרה לפני שישתנו ההתייחסויות של כל מיני אנשים ל"ביתיותן" של נשים, מפני שאת זה קל למדוד, וברוב המדינות זה גם לא חוקי (למרות שזה קורה). אבל עד אז יצטרכו הנשים להתמודד עם תקרת הזכוכית, וגם עם הרעיונות השקריים על שויון שכאילו קיים שזורקים בפניהן כל הזמן.
נשלח ב-8/2/2006 16:31
ב"ה.
חבצל_ת,
תודה על הקישורים.
לא צללתי בים החומר (אף לא בהתחלה) מחשש טביעה, אך מציפה שטחית על-פני המים, נמצאתי למד כי עיקר הפער בשכר מקורו בשעות הנוספות. דבר זה, למיטב הבנתי, הוא פונקצי'ה של העדפותיהן של הנשים העובדות, אשר מבכרות את הטיפול בביתן ("בישול דיסה" ו"צחצוח נעלים" בלשון המליצה שנתקבלה כאן באשכול) על תוספת שעות בעבודה. זאת, אם אינני טועה, נקודת טענתו של צ'אוט. זה בכל אופן לא מראה ש"הם אינם שווי זכויות לזכרים", כלשונך בהודעה שהופנתה אליו - זכותן להוסיף שעות בעבודה על חשבון כל דבר אחר. והטענה שלי הייתה, שאף-על-פי-כן, מראש דאגו לקולגות שלי (מה שעושה אותן לבנות מזל, כמובן) ו"השלימו" להן את השעות הנוספות באופן קבוע בדמות "משרת אם".
נשלח ב-8/2/2006 16:09
אמשלום:
אין לי את היכולת או את הרצון לכפות על הנשים שום דבר. יש לי רק דעה.
נשלח ב-8/2/2006 15:50
צ'אוט,
דעותיה של אף אישה(*) אינן מיותרות, וכל דעה הנשמעת מוסיפה בי דעת.
ייתכן ולא הבנת אותי נכונה, ולכן אסביר - אמרת שאם תצטרך לוותר, תבחר לשמור על ה"ביתיות". אנ טענתי שזו זכותך המלאה, אבל אין כל צורך שלשם אושרך (אם אתה אכן מאמין שבזה יהא אושרך, וכפי שהעיר בחכמה מואדיב....) תכפה על כל הנשים (והאנשים) לבחור את בחירתך. זה נראה לי מגלומני, ולא רגיש מצדך.
------------------------ (*) נוסח בלשון נקבה, ומכוון לכל בני האדם.
.
צ'וטנג, אם תוותר, כפי שאמרת, תאלץ לגלוש כאן הרבה יותר, כדי שיהיה לך עם מי לדבר על נושאים
שהם משהו אחר מוץ מאשר דיסה וצחצוח נעלים.
נשלח ב-8/2/2006 08:15
למדיינים השונים: מומלץ בחום הספר - אין לי מושג איך היא עושה את זה, אליסון פירסון.הספר מציג בצורה הומריסטית אך כואבת את הקונפליקטים של האשה בחיים המודרנים.
נשלח ב-8/2/2006 06:48
צ'אוט,
זו בחירתך האישית, וזכותך לבחור במה שטוב לך, אבל אל תצפה מן העולם שיתישר/יתעקם לפי מה שטוב לך.
נשלח ב-8/2/2006 00:57
אמשלום:
את צודקת, ואולי יום אחד אצטרך לוותר. אם אוותר, אוותר על החלק האינטלקטואלי לפני שאני מוותר על ביתיות.
yirmiahu:
צטטתי מהזכרון. ואולי בלינקים שהביאה חבצל_ת אפשר למצוא מידע מדויק.
נשלח ב-7/2/2006 18:03
ירמיהו, נראה שהקולגות שלך ברות מזל במיוחד. יש ים של חומר על פערי השכר בין נשים וגברים, אבל בשביל התחלה ראה:
על אף היות הנושא בכללו מעניין ואולי גם חשוב, אינני נכנס לעובי קורתו. אך פרט אחד שהזכרת, אף אם שולי הוא, ראוי לבירור. כתבת: "אני חושב שאשה מקבלת 0.75 מהמשכורת של הגבר.". מדוע אתה חושב כך? האם אתה מתבסס על משהו?
אם אתה מתייחס לעבודה זהה, הרי שלמיטב ידיעתי, כך בכל אופן במגזר התעסוקתי אלי אני משתייך, שכר הנשים שווה לזה של הגברים. לא זו אף זו: נשים זוכות ליותר נקודות זיכוי במס ההכנסה בגין הילדים (שלהן ולא של גבריהן??) - בדרך אגב: ההסבר שאני שמעתי מרואה חשבון באשר לנקודות זיכוי אלו הוא, שזה כעיםן תמריץ שנועד לעודד נשים לצאת ולעבוד. אם זהו אכן ההסבר, יש בו משום חיזוק לטענתך לגבי העדפותיהן של הנשים - ויתרה מזאת, מי שהינה אם בנוסף להיותה אשה (מה שלא יכול לקרות אצל גבר), זוכה לצמצום היקף המשרה. כלומר: היא משלימה את משרתה בפחות שעות עבודה - "משרת אם".
אם מדובר בעבודות שונות זו מזו, עבודות "נשיות" לעומת "גבריות", אם מושגים כאלה קיימים בכלל, צריך לבדוק באילו עבודות מדובר בדיוק. סוף סוף, גם שכרם של נהגים נמוך מאוד בהשוואה לשכר הטייסים, לדוגמה.
נשלח ב-7/2/2006 07:33
צ'אוט,
בהודעתך זו חשפת בעצמך את מקור התסכול של הרבה נשים, שאתה מציין שוב ושוב - והוא לא בפמיניזם, אלא בך עצמך. אתה רוצה אשה (בין אם באופן אישי, ובין אם באופן עקרוני) שתפתח את עצמה ואת כשוריה האינטלקטואליים וגם תהיה "ביתית" (גם אם זה לא מפתח אותה בכלל). כלומר, אתה רוצה שנשים תהינה מדעניות אטום, רופאות וגדולות בתורה, אבל גם יישארו כל היום בבית כדי להספיק ולצחצח לך הנעליים.
תוקן על ידי - אמשלום - 07/02/2006 7:32:45
נשלח ב-7/2/2006 01:52
חבצל_ת:
אני לא מאמין בחינוך לשויון ולא בחינוך לנחיתות. אני מאמין בחינוך לשוני. גברים ונשים שונים מעצם מהותם. השאיפות שבו מנסים להחדיר לבן, חייבות להיות שונות מהשאיפות שמנסים להחדיר לבת.
מה שכתבתי על הסיבוכים הנפשיים ועל המקור שלהן מתועד באין ספור מקורות.
אני מסכים אתך שהשויון הוא חלום רחוק ואני מסכים אתך שזה יכול לתסכל פמיניסטיות. מה שאני טוען הוא, שאם אחרי מאה שנים של נסיון בלתי פוסק ותמיכה עצומה מכל כיוון אפשרי עדיין לא השיגו הנשים שויון, כנראה שהן באמת לא שוים אלא שונים.
ולבסוף אני אכניס פה נימא אישית. אני אף פעם לא חושב במונחים של שוה או לא שוה. אני רואה את השוני ואת הבדלי המעמד כדברים כל כך בסיסיים בחברה האנושית, שאני בכלל לא חושב אם אני עולה על מישהו או נחות אליו. זה דומה אצלי לזה שאני לא בודק אם אני יותר גבוה ממישהו או יותר נמוך או יותר שמן או יותר רזה. שויון היא לא מילה שמופיע בלקסיקון שלי. אני לא מאמין בשויון ולא מאמין שאנחנו צריכים לשאוף אליו. אני מאמין שאנחנו צריכים לשאוף אל אושר אמיתי ואל סיפוק פנימי כל אחד בדרך שלו וכל השאר טפל. אם אני יוצא לפגישות אני בדרך כלל נמשך לבחורות שיכולות לאתגר אותי ולהחכים אותי. בחורה שאני לא מוצא אתה שפה אינטלקטואלית משותפת, כמעט ולא מעניינת אותי.
אני חש צורך לכתוב את הדברים האלו, בגלל שאני חושש שאני נשמע כאחד ששונא נשים או כאחד שרוצה לדכא אותן. וזה ממש לא נכון. אני בהחלט רוצה להתחתן עם אישה ביתית על כל המשתמע מזה. אבל אני גם מודע לצורך שלה לבטוי עצמי ולאושר ולסיפוק בדרך שלה.
נשלח ב-7/2/2006 01:13
צ'וטונג, קשה לפעמים שלא להתפלא עליך.
אתה אומר שחינוך לשויון גורם לאשה המון סיבוכים נפשיים.האם אתה חושב שחינוך לנחיתות היה גורם לה לפחות סיבוכים נפשיים, שלא לומר שלווה ואושר? איך תוכל, בלא לעשות שקר לנפשך, לחנך בני אדם, שאתרע מזלם להוולד נקבות, אולם שהם בעלי אינטיליגנציה ויכולת, לכך שבלי שום קשר לכישוריהם וכשרונותיהם, הם אינם שווי זכויות לזכרים?
ותחשוב על זה: החינוך לשויון אינו צריך להיות לנשים, אלא לנשים ולגברים גם יחד (או, נכון יותר, לילדות ולילדים). והחינוך הזה אינו צריך להיות לשויון במובן הצר (כלומר שאין ביניהם הבדלים, מה שהוא הבל ורעות רוח), אלא שלשני המינים צריכה להיות האפשרות להגשים עצמם איך שנכון להם, בין אם זה בבישול דיסה ובצחצוח נעלים, ובין אם זה במחקר גרעיני.
ואחרון: כאשה מזה עשרות שנים, אני יכולה להעיד שאין זה החינוך לשויון שגורם לאשה המון סיבוכים נפשיים, אלא העובדה ששויון זה הוא חלום רחוק, ושהמציאות רוחשת גברים, צעירים ומבוגרים, משכילים ובורים, החושבים שאבר זה שיש לו לאדם, ראוי שיקנה להם עליונות על האשה בכל מקום שהוא מחוץ למטבח.
