מה מקור המנהג להניח אבן על הקבר?

שובקש, לגבי השורה האחרונה - באופן אסוציאטיבי הזכרתני מה שסיפר לי חבר (לוי במקצועו) שכשלמד את ההלכה שכאשר אין לוי בבית הכנסת עולה הכהן פעמיים, תמה תמיהה גדולה - איזה מין מנהג זה? לא ראיתי זאת מעולם! רק לאחר מכן תפס, מדוע לא זכה מעולם לראות מנהג זה מתקיים...

ואני תמיד הבנתי לתומי, כי הנחת האבן מטרתה לצאת ידי חובה, שמא נתנדה המנוח. (למשל, ביזה ת"ח, או א' אחר מכ"ד דברים שב"ד מנדים עליהן). וכדי שלא ידונו אותו בשמים, אנו מבצעים זאת בארץ (תרתי משמע).

עם זאת מעולם לא הנחתי, אני ואבותי, אבן או צרור על גבי קבר.


גילוי נאות: מזרע אהרון הכהן אני.

ממדבש סליחה! אבל אין אתי , ומעולם לא ראיתי היידלברג

בין המצרים
מקור זה הובא בידי איידלברג, הנזכר לעיל, עמ' 36.

עיין ברבינו גרשום בבא בתרא ק' ע"ב למטה ותמצא המקור וז"ל ומפני מה נוטלין עפר ומריחים אותו ואח"כ משליכון על ראשיהם ואחריהם כדי שנזכור כי עפר אנחנו

מסתפקניק
קראת את דבריי?

עד כמה שאני מבינה, מקור המנהג הזה הוא בעובדה שבבית קברות יש בעיקר אבנים.
אנשים רוצים לשים משהו על הקבר, לבטא קירבה והשתתפות בצער, וזה מה שעומד לרשותם.

. ממדבש, כרגיל - תודה. ירוחם: על המקור, עניתי - לעניות דעתי - כבר בהודעתי הראשונה למעלה. לגבי ההמשך, בו טענת כי מנהג זה פסול משום שהוא המשך לסקילת מי שמת בנידויו, הבטחתי כי כשם שהבאת אתה ציטוט מספר, אפשר להראות כי גם מנהג זה מופיע בספרים, ודומני כי כך עשיתי, אם כי אין מותני מגעת לזרתו של ממדבש. אוסיף עוד נקודה: כל הטיעון שלך עומד על החילוק בין צרור (להלן - כדי לא להתבלבל - רגב עפר ) לבין אבן. שהרי, כפי שהראיתי באחת מהתשובות שהבאתי, וכפי שהראה גם ממדבש, יש מי שאינם יוצרים את החילוק, ולדידם, מנהג הנחת האבן ומנהג הנחת הרגב(או העשב) - חד הם. ולשיטתך, שהנחת הרגב מותרת והנחת האבן היא אסורה משום הדמיון לסקילה - הרי שהיא טעונה, לדעתי, הוכחה. לא ברור לי על סמך מה אתה יוצר את החילוק הזה.

מואדיב.                              תודה על המקורות. אולם לא טענתי כי כי אין מנהג כזה של  הנחת אבן. שאלתי מה מקור המנהג? כל מקורותיך הם שנוהגים. לע"דמנהגים שאינם מבוססים. ולפעמים שונים מההלכה  אינם קבילים בעייני.   ממדבש.     יישר כח על העמל. אנו עמלים ומקבלים שכר. מודה ועוזב

האיזכור הראשון של נוהג זה מצוי בהלכות ומנהגי רבנו שלום מנוישטט (דרשות מהר"ש, חכם אשכנזי מהמאה ה-14, רבו של מהרי"ל), מהדורת ש"י שפיצר, ירושלים תשנ"ז, עמ' קמח: "מפי הח"ר לעמ"ל ששמע מאחיו הח"ר רעב"ל ששמע ממהר"ם ס"ל ז"ל: ההולך על קברי מתים אומר: יהי רצון שתהא מנוחתו של פלוני זה הקבור פה בכבוד. [הגה] ומה"ר שלום שמעתי, ההולך על קברי המתים אומר: יהי רצון שתהא מנוחתו של פלוני הקבור פה בכבוד וזכותו יעמוד לי. ואמר שהרוקח כתב שהנשמה עולה לרקיע, כי בשעת פטירת האדם משביעין אותו שלא להגיד מה שנודע לה, כמו דכתיב תשבע כל לשון, וכדי שלא תהא מזהרת ומגדת לקרוביו, אבל הדעת והרוח נשארים אצל הגוף. ולכך נשתטח כלב על קברי אבות, ומהאי טעמי מבקשים על קברי מתים. ומה שתולשין עשב מן הקבר או נוטלין צרור ומשימין על המצבה, אינה אלא משום כבוד המת להראות שפה היו על קברו. הג"ה גי'".

נימוק אחר הובא בתוך: יוסף אומץ לר' יוסף יוזפא האן נוירלינגן (חכם אשכנזי שחי ופעל במפנה המאות ה-16 וה-17) ירושלים תשכ"ה, עמ' 273: "...עשרה דברים קשים לתלמוד... ויש אומרים אף הקורא כתב שעל גבי הקבר, עד כאן. וראיתי מדקדקין מניחין אבן על גבי המצבה ואומרים שמועיל שלא תהיה קריאתה קשה לתלמוד, ואפשר שקבלה היא מקדמונים. ומפני שכתוב בספר הכונות שאין זה בכתב שוקעת נראה לי לצרף שתי הסברות יחד שבכתב שלנו השוקע יש לסמוך על הנחת אבן כנ"ל". 

בספרד אנו מוצאים מנהג שיש לו דמיון למנהג הנ"ל, ראו: אבודרהם, מהדורת ש"א ורטהימר, ירושלים תשכ"ג, עמ' שעא: "ומה שנהגו להשליך העפר והצרורות בקבר המת מכל צד לאחר שנקבר, י"א שלא תאמר הארץ למת אין עפר גופך משלי. ואנו רואים כי האדם מד' פינות העולם הוא כדאמרינן בפרקי רבי אליעזר: התחיל הקב"ה מקבץ עפרו של אדם מד' פינות העולם, אמר הקב"ה שאם ילך אדם מן המזרח ויגיע קיצו ליפטר מן העולם, שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי, חזור למקום שנבראתם. אלא ללמדך שבכל מקום שאדם הולך ובא והגיע קצו להפטר מן העולם משם הוא עפר גופו ולשם הוא חוזר לעפר, שנאמר: כי עפר אתה ואל עפר תשוב. והנכון שנהגו כן כדי להראות שהכל דכו בקבורתו, ועל דרך שאמרו רז"ל מה הקב"ה קובר מתים שנאמר ויקבור אותו בגאי אף אתה עשה כן".

מנהג זריקת העפר והצרורות מקורו כנראה במנהג אשכנזי קדום לתלוש עשבים צרורות ועפר ולזרוק אותם לאחור או על הראש, אחרי הקבירה, ומשום מה בספרד הקפידו לזרוק דוקא על הקבר.
וכדאי להביא את לשונו של ר' יעקב חזן, חכם אנגלי מהמאה ה-13, בספרו עץ חיים, מהדורת י' ברודי, א, ירושלים תשכ"ג, עמ' שצד: "ונוטל כל אחד עפר או צרור ואומר: זכור כי עפר אנחנו, וזורקו לאחוריו ועושין ג' פעמים כן".
אם כן דומני כי הנוהג האשכנזי המאוחר יחסית, להניח צרור על הקבר, נובע ממנהג קדום לזרוק לאחור צרורות.

על המנהג האשכזי הקדום לתלוש ולזרוק ומקורותיו המרובים, ראו: ש' אידלברג, בנתיבי אשכנז, ניו יורק תשס"א, עמ' 36-43; ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ו, ירושלים תשנ"ח, עמ' קטז-קיז.
תוקן על ידי - ממדבש - 14/02/2006 1:37:49